משנה עבודה זרה ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ד · משנה ט | >>
דורכין עם הגוי בגת, אבל לא בוצרין עמו.
ישראל שהוא עושה בטומאה, לא דורכין כג ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
נחתום שהוא עושה בטומאה, לא לשין ולא עורכין כד עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
משנה מנוקדת
דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת,
- אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ.
- יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה,
- לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ;
- אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת,
- וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.
- נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה,
- לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ;
- אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטֵר:
נוסח הרמב"ם
דורכים - עם הנוכרי בגת,
- אבל - לא בוצרין עמו.
- וישראל, שהוא עושה בטומאה -
- לא דורכים, ולא בוצרים עמו,
- אבל -
- מוליכין עמו - חביות לגת,
- ומביאין עמו - מן הגת.
- נחתום, שהוא עושה בטומאה -
- לא לשין, ולא עורכין עמו,
- אבל - מוליכין עמו פת לפלטר.
פירוש הרמב"ם
דורכין עם הנכרי בגת, אבל לא בוצרין עמו - היא משנה ראשונה.
וזה הטעם לאסור שיבצור הגוי עמו, לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר, וכשנוגע בו הגוי הנה טימאו, ויהיה הוא עוזר לטמאו כשהוא בוצר עמו. והלכות משנה זו כולם בנויות על עיקר "אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל", וכבר זכרנו זה פעמים הרבה.
אבל מה שהתיר לבעט עמו לפי שסיבת הטומאה כבר עברה, לפי שכבר נטמא במגע גוי והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו, וטעם אינו עושה יין נסך עד שירד לבור. וכל זה אינו הלכה.
אבל פסק ההלכה "מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל", ויין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך, ולפיכך בוצרין עמו ואין דורכין עמו.
ודע שאסור לישראל שישתמש לו גוי בבציר לכתחילה בשום פנים, ואפילו להביא לו הענבים לגת כל שכן זולתו, וכך באר התלמוד, משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב". אמנם ישראל שהוא עושה בטומאה הוא עובר עבירה, לפי שהוא מטמא מה שיש בו זכות לשם כלומר התרומות והמעשרות, וכן הפת תטמא התרומה.
ומעיקרנו אין מחזיקין ידי עוברי עבירה, וכשדרכו הענבים ונאפה הפת נשלמה העבירה, ולפיכך מותר לשאת עמו אחר כן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
דורכין עם הגוי בגת - ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו יט. ונמצא שאין הישראל גורם טומאה כ:
אבל לא בוצרין עמו - לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו כא, והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואפילו הם של נכרי. ואין הלכה כמשנה זו, דקיי"ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם העכו"ם בגת. וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע"פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום. ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו' כב:
וישראל העושה פירותיו בטומאה - עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך:
אבל מוליכין עמו - חבית ריקניות לגת. ומביאין עמו, חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:
פירוש תוספות יום טוב
דורכין עם העכו"ם בגת. כתב הר"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו"ם מעט נטמאו. וכן פירש"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע"כ. ותו מסיים רש"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטוה על כך:
אבל לא בוצרים עמו. פירש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י"ח דבר פ"ק דשבת] [דף ט"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע"כ. וז"ש התוס' [ד"ה אבל]. דמש"ה לא פירש"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע"כ. ולשון הרמב"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע"כ. הא קמן דז"ש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש"י העתיק כן. ומשום שע"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו"ם מטמא במגעו. וז"ש הר"ב והעכו"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב"ם העתיק כן דס"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לחברם בלשון אחד:
לא בוצרין עמו. כתב הר"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כשהחולין הם של עכו"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר"ב לקמן וכן פירש"י גם הרמב"ם מפרש כן. ותנן במ"ב פ"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ"ש עוד בזה בספ"ה דשביעית בס"ד. ומ"ש הר"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו"ם עמו וכו' משום מגע עכו"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ"ט:
לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע"י הגת. רש"י. ומסיימי התוס' [ד"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע"פ שכבר התחיל בעבירה. ע"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע"ג דנטמא בלישה. ולהרמב"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח"כ. ע"כ:
לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י:
לפלמר. פירש הר"ב במשנה ד' פ"ה דדמאי:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יט) (על הברטנורא) ואין לפרש בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה, דא"כ ישראל דסיפא אמאי לא דורכין עמו כיון שכבר נטמאו בגת. תוס':
(כ) (על הברטנורא) ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא. שהעובד כוכבים לא נצטוה על כך. רש"י:
(כא) (על הברטנורא) תימה תיפוק ליה אי משום טומאת הגת לחוד, ושתיהן למה ; והר"ב הרביב ב' פירושים יחד, שזה שאמר לפי שנותנם בגת טמאה, הוא פירש"י לפי שע"י משקין היוצאין בשעת דריכה בגת הוכשרו ונטמאו בגת הטמאה. וקודם דריכה אף במגע לא נטמאו, כיון שלא הוכשרו ודאי, דהא דחבוצר לגת הוכשר [בפ"ק דשבת] היינו היכא דהוכשר ודאי אבל לא בסתמא. ומ"ש הר"ב והעובד כוכבים מטמא במגעו הוא פירוש הר"מ דס"ל דסתמא הוכשרו בבצירה. ואין שני הפירושים עולים כאחד:
(כב) (על הברטנורא) משום מגע עובד כוכבים לעשותו יין נסך אתמר. בגמרא:
(כג) (על המשנה) לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה, ודריכתן היא עיקר טומאתן, כשנעשין משקה הן טמאים ע"י הגת,. רש"י. ואשמעינן דאפילו בסוף דריכה שכבר נטמאו אסור לסייע ידי עוברי עבירה, ומשום דדריכה חד מעשה הוא. תוס'. ולהר"מ, בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) לא כו'. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
דורכין עם העו"ג: בסוף דריכה קאמר פירש אחר שדרך בהן הע"ג מעט שכבר נטמאו ע"י העו"ג וכן משמע בירושלמי דקאמר דורכין עם העו"ג בגת הדא דאת אמר והוא שהלכו עליו דרוכות שתי וערב אבל לא הלכו עליו שתי וערב לא ע"כ. ותו גרסינן בירושלמי הדא דתימא בשלא העלים עיניה מיניה אבל העלים עיניה לא דחיישינן לאיערובי ע"כ. ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעו"ג לא נצטווה על כך וזו משנה ראשונה אבל בברייתא חזרו לומר אין דורכין כדפירש רעז"ל וגרסינן בגמרא ההוא ינוקא דתני ע"ז כד הוה בר שית שנין בעי מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת אמר להו תנן דורכן עם העו"ג בגת אמרו לו והא קא מנסך בידיה דס"ל כמשנה אחרונה אמר להו דציירנא להו לידיה א"ל והא קמנסך ברגל אמר להו ניסוך דרגל לאו שמיה ניסוך. אלא א"כ נגע בו בכונת מגע. (הגהה ולשון ספר הלבוש סי' קכ"ב סעיף כ"א אין דורכין עם העו"ג יין בגת או בגיגית אע"פ שאין העו"ג נוגע ביין לא בידו ולא ברגלו כגון ששם עצים על הענבים ועלה עם העו"ג עליהם ונדכו מכח שניהם עד שיצא היין אפ"ה אסור דחיישינן שמא יגע העו"ג בידים ביין וינסך ומטעם זה אסרו אפילו בעו"ג כפות ע"כ). וביד פי"א דהלכות מ"א סימן י"א ובפי"ב דהלכות תרומות סי' י':
נחתום וכו': תוס' פ' הניזקין (גיטין דף ס"א.) ושם בירו' דף מ"ז ודשביעית ספ"ה:
לפלטר: לנחתום קטן הקונה מנחתום גדול העושה העיסה והפת בביתו וכדאמרינן בפ' הזהב נחתום מחד גברא זבין ופלטר מתרי תלתא גברי זבין ומש"ה מותר להוליך פת לפלטר לפי שכבר נגמרה כל מלאכתו ולא כפי' רש"י ז"ל שפירש פלטר אופה שאין דרך אופה לקנות פת הר"ן ז"ל. ועיין במ"ש במלת פלטר בפ"ה דמסכת דמאי וביד פ"ח דהלכות בכורים סימן י"ג:
תפארת ישראל
יכין
דורכין עם העובד כוכבים בגת: של עכו"ם, ולא הוה משתכר באיסורי הנאה, דס"ל דכל זמן שלא ירד לבור אפילו בשתייה שרי. [ואילה"ק עכ"פ גורס טומאה לחולין שבא"י, שיוכשרו הענבים ע"י היין היוצא, ויתטמא מהגת של עכו"ם שהוא טמא. ואי"ל משום דכבר הוכשרו כשבצרו, דהרי הבוצר לגת הוכשר [כשבת דט"ו]. ליתא, דהתם לא הוכשר רק מדרבנן מגזירות י"ח דבר, והשתא כשדורכן, יכשירן מדאורייתא, ויגרום שיקבלו טומאה דאורייתא. י"ל דמיירי שכבר הלך עכו"ם בדריכתו שתי וערב, והוכשרו ונטמאו כבר. מיהו אנן קיי"ל דחולין מתוקנים שבא"י מותר לטמאן להדיא, ולחולין הטבולין לתרומה, מותר עכ"פ לגרום להן טומאה [(רמב"ם פט"ז מהל' טומאת אוכלין ה"ט) ועי' כ"מ שם].
אבל לא בוצרין עמו: דהרי כשיבצרן יכשירן, וכשיתנן לכלי של עכו"ם יתטמאו:
ישראל שהוא עושה בטומאה: שעובר עבירה לטמא התרומה והמעשרות שבתבואתו:
לא דורכין ולא בוצרין עמו: אף שכבר הלך הע"ה שתי וערב וכבר הוכשרו עי"ז ונטמאו כבר, עכ"פ שאני ע"ה מעכו"ם, דע"ה נצטווה שלא לטמא תבואתו, וכשמסייעו באותו מעשה, אף שנטמאו כבר, הרי מסייע ידי עוברי עבירה הוה:
אבל מוליכין עמו חביות: ריקנית:
לגת: מדאינו מסייע בגוף המעשה שעושה הע"ה בעבירה:
ומביאין עמו מן הגת: דמעשה אחרת הוה, ומה דהוה הוה:
לא לשין ולא עורכין עמו: אף דכבר נטמאו בלישה, לישה ועריכה חדא מלתא היא, וכולה בעבירה. וכמו שאסור מה"ט הדריכה ביין כן אסרו העריכה בעיסה, אף שכבר התחיל הע"ה וטמאו:
אבל מוליכין עמו פת לפלטר: הוא מוכר הפת, דמעשה אחרת היא וכבר נטמא. וקיי"ל דלטבל מותר לגרום טומאה, ובחולין מתוקנין מותר לטמא להדיא [כלעיל סי' ל"ג]. ואפ"ה אסור לדרוך [ולבצור] עם הע"ה הטבל, מדגורם שיאכלם בעבירה [תוס' הכא דנ"ו א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת