מלאכת שלמה על עבודה זרה ד
<< · מלאכת שלמה · על עבודה זרה · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ושתים מותרות: בגמרא פרכינן וסבר ר' ישמעאל שתים מותרות והתניא ר' ישמעאל אומר שתים בתפיסה אסורות שלש אפילו מרוחקות אמר רבא לא קשיא כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי שתי תפיסות דאיכא גובהא ביני ביני ולפי פי' רש"י ז"ל כל דליכא גובהא ביני ביני אפילו הן בסוף ד' אמותיו של מרקוליס גדול חיישינן דילמא מיניה נפול ואסורות אפילו שתים בין לר' ישמעאל בין לרבנן וכי בעו רבנן שיהו מקורבות טפי היינו דוקא בדאיכא גובהא דהיינו תל מפסיק בינם למרקוליס ולפי פירוש התוס' כל שהן בסוף ד' אמותיו של מרקוליס גדול אע"ג דליכא גובה אלא חיישינן דמיניה נפול אא"כ הם מקורבות יותר בכגון אמה או חצי אמה ולפי שכבר נשתקע מרקוליס ואבד מן העולם לא ראיתי להאריך בזה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' ע"ז וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה הר"ן ז"ל. וכתב עוד אסורות דאע"ג דאבני מרקוליס אינם נחסרות משום תקרובת ע"ז לפי שאין תקרובת ע"ז נאסר אלא בכעין פנים כמו שנפרש בסמוך בס"ד אפ"ה מיתסרי משוא ע"ז עצמה דבגמרא אמרינן דכל אבן ואבן שזורק לו נעשית ע"ז ותקרובת ומש"ה כל שהן מקורבות כ"כ דאיכא למימר מיניה נפול אסורות דאפילו למ"ד בגמרא דאין עובדים לשברים ה"מ ע"ז דלאו היינו ארחיה אבל הא כיון דמעיקרא תבורי מיתבר שאינם מחוברות והיינו אורחה ליפול ע"כ והוא מן הגמרא. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וחכמים אומרים את שהיא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר:
מצא בראשו מעות וכו': בפירקין דף נ"א קודם מקומה. ובטור י"ד סימן קל"ט. וביד שם כ"ז סי' ט"ז:
הרי אלו מותרין: גמ' מנה"מ א"ר אושעיא כתוב אחד אומר ותראו אית שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם וכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם הא כיצד עמהם דומיא עליהם מה עליהם דבר של נוי אסור דהא כסף וזהב היא ושאינו של נוי מותר אף עמהם דהיינו דכתיב עץ ואבן דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר ואימא עליהם דומיא דעמהם מה עמהם כל מה שעמהם אף עליהם כל שעליהם א"כ לא יאמר עליהם דכוליה קרא לא איצטריך דהשתא מה שעמהם דאינו עליו ממש אשמעינן קרא דשקוצים נינהו ואסירי שעליהם מיבעיא ופרכינן מעות דבר של נוי הוא ואמאי קתני מתניתין דמותר וכן פריך נמי גבי כסות ומשני אמרי דבי ר' ינאי בכיס קשור ותלוי לו על צוארו וכן כסות מקופלת ומונחת לו על ראשו ופרכינן כלי דבר של נוי הוא ומשני רב פפא דסחיפא ליה משכילתא ארישא פירש רש"י ז"ל כפוי לו גביע ארישיה ואינה עשויה כמין כובע אלא כלי ארוך שנותנין בו מים לרחוץ בו הידים ולכבס הבגדים כדאמרינן משיכלא משי כולא ע"כ:
פרכילי ענבים ועטרות של שבלים: ובגמרא אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאין לה בטלה עולמית דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטלה עולמית אף תקרובת ע"ז אין לה בטלה עולמית:
ע"ז שהיה לה גנה וכו': ביד שם פ"ז סי' י"ז. ובטור י"ד סי' קמ"ג. ואיתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ד):
נהנין מהן שלא בטובה: ואין נהנין מהן בטובה. גמ' אמר אביי בטובת בטובת כומרים שלא בטובה שלא בטובת כומרים לאפוקי טובת עו"ג עובדיה דלא איכפת לן אי יהבינן להו שכר טובת הנאה פורתא. איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובת אחרים פירוש דמותר לתת שכר לאחרים אבל לכומרים לא מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא כיון דכולה דע"ז אסור לתת להם שכר ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרים נמי שפיר דמי. וכתב הר"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים כדי שלא ימשך אחריהם והכי דייק לישנא דבטובה ושלא בטובה דהא במסכת עדויות תנן גבי פירות שביעית אין נהנין מהם אלא בטובה והיינו בטובת דברים דאי בדמים אסור דסחורה היא וטעמא דאי נהנין אלא בטובה כדי שלא יהו רגילין בכך. ולי מההיא לא אריא דלעולם טובה דהתם כטובה דהכא דהיינו טובת הנאה פורתא דכה"ג לאו סחורה מיקריא שאין זה כענין מקח אבל תמהני וכו' ע"ש בהר"ן ז"ל ובסוף דבריו ז"ל כתב והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז נראה שהוא מפרש כדברי הראב"ד ז"ל ופסק כלישנא קמא ונראה שטעמו ז"ל דכיון שטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקיטינן לקולא ועוד דבגמרא מסיק לישנא כמאן דמתני לה ארישא דבסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרים שפיר דמי ע"כ. ורש"י ז"ל כאן פירש בטובה בשכר כמו שהעתיק רעז"ל אבל שם פרק כל הצלמים פירש בטובה להחזיק טובה וע"ש בתוס' וז"ל שם נהנין מהם שלא בטובה פירש רש"י ז"ל כאן שאין להחזיק טובה לכומרים בכך בטובה שצריך להחזיק טובה אבל לקמן פ' ר' ישמעאל פירש הקונטרס בטובה בשכר וכן פר"ח ולא נהירא לר"ת דלשון בטובה לא משמע הכי ואדרבא בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה ועוד דאי בשכר אסור ומטעם שמרויח לע"ז תיקשי מהכא למ"ד לעיל בפ"ק מהנה מותר ועוד דאמרינן לקמן פ' ר' ישמעאל דאי איכא לאחרים חלק בהדה אפילו בטובת הכומרים שריא ואי מיירי בשכר כי איכא לאחרים חלק בהדה נמי מאי הוי הא מרויח לע"ז לכן נראה לר"ת כמו שפירש רש"י ז"ל כאן עכ"ל ז"ל. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל בסיפא נהנין מהן בטובה ושלא בטובה:
ע"ז של עו"ג אסורה מיד וכו': ביד שם פ"ז סימן ד' ובטור י"ד סימן קל"ט והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ושל ישראל משתעבד. ומתניתין ר' עקיבא היא ור' ישמעאל פליג עליה וסבר אפכא דשל ישראל אסורה מיד ושל עו"ג עד שתעבד וטעמא מפרש בגמרא. ואיתא לפלוגתייהו בפ"ק דמכילתין דף י"ט וכולהו מודו דמשמשי ע"ז דעו"ג אינם אסורין עד שיעבדו ודישראל ג"כ לר' עקיבא אינם אסורין עד שיעבדו ואליבא דר' ישמעאל מספקא לן בגמרא אי אסורין מיד או עד שיעבדו:
עו"ג מבטל ע"ז שלו ושל חברו: נ"א ושל ישראל וכדאיתא בפירוש רעז"ל. ירושלמי רבי הוה מתני לבריה ר"ש שלו ושל חברו א"ל עד דחילך עלך מתניתין שלו ושל ישראל א"ל לאו בני ע"ז שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם. וביד שם פ"ח סימן ח' ט'. ובטור י"ד סימן קמ"ו. ואיתא בפירקין דף מ"ב. וע"ז של ישראל שאינה בטלה עולמית ילפינן לה מקרא דכתי' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' הוקשה אשירה למזבח מה מזבח טעון גניזה בקרקע שהרי אסור בהנאה אף אשירה טעונה גניזה שגונזה בקרקע כשהיא שלימה ואין מועיל לה שום בטול:
המבטל ע"ז נתבטלו משמשיה: ואפי' המשמשין ביד ישראל והע"ז ביד עו"ג וביטל העו"ג הע"ז שבידו נתבטלו המשמשין שביד ישראל שהן טפלין אצלו אבל ביטל משמשיה לא נתבטלה היא מספר מפה על השלחן וספר הלבוש. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל משמשיה מבוטלין והיא אסורה:
כיצד מבטלה: פירוש עו"ג וביד שם פ"ח סימן י'. ובטור י"ד סימן קמ"ו:
רק בפניה וכו': פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ד.) והר"ר יהוסף ז"ל הגיה רקק:
גררה וזרק בה את הצואה: ה"ז אינה בטלה דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה דכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכנה למעלה פירוש לשמים ואל ארץ יביט פירש לחזור לעבוד ע"ז שלו:
רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל: בגמרא אמר רבי נראין דברי לרברי כשמכרה לחבלה ומנו לצורף ישראל דמסתמא הואיל ומכרה לצורף ישראל בטלה מדעתיה דמידע ידע דישראל תבר לה שאף חברי לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לעובדה ומנו צורף עו"ג אבל לחבלה מודו לי. והא דאמר רבי דמשכנה בטלה הוכיחו תוס' ז"ל דהיינו לאחר שנשתקעה דאי לא נשתקעה מודה רבי דלא ביטל כיון דדעתו לחזור ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דמדהשמיט הרי"ף ז"ל השקלא וטריא דצורף עו"ג וצורף ישראל דבגמרא אלמא ס"ל דלרבנן בכל ענין לא בטיל ורש"י ז"ל פירש דצורף לאו דוקא אלא סתם לוקחי מתכות צורפים הם והראב"ד ז"ל ס"ל דדוקא צורף אבל בשאינו צורף בין בישראל בין בעו"ג לא בטל בין לרבנן בין לרבי ולפי זה כי תנן במתני' משכנה רבי אומר בטל דוקא כגון שא"ל אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך והגיע זמן ולא פדאה דהוי לה כמכירה דכיון דצורף דוקא בעינן כי משכנה ולא הרהינה אצלו מאי רבותיה דצורף והרמב"ן ז"ל הסכים לזה דצורף דוקא דאם איתא וכו' ע"כ בקיצור ונם הרמב"ם ז"ל שם בפ"ח מהע"ז נראה מדבריו דצורף דוקא אלא שיש לו דרך אחרת בפסק ההלכה מן הטעם שכתב הר"ן ז"ל והביא דבריו ז"ל שם בכ"מ:
ע"ז שהניחוה וכו': ביד שם סימן י"א:
בימוסיות: תוס' פ"ק דמכילתין דף ט"ז והם ז"ל גורסין דימוסיות בדלית כמו שכתבתי שם בפ"ק סי' ז': ובימוס הוא אבן אחת להושיב שם ע"ז אבל מזבח הוא אבנים הרבה והוא להקריב עליו לע"ז לא להושיב:
הרי אלו מותרין מפני שמעמידין וכו': כך צ"ל דבגמרא פריך וכי מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין מותרין ומשני מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים ומלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת:
שאלו את הזקנים ברומי: כלומר דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז למה אינו מבטלה אלא משמע שרצונו של הקב"ה שיהו עובדים למשמשיו הר"ן ז"ל:
לוקחין גת בעוטה: ביד פי"א דהלכות מ"א סי' י"א ובטור י"ד סי' קכ"ג:
אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור: בגמרא פריך עלה דמתניתין והתניא לענין מעשר יין משירד לבור ויקפה פירוש שיטפו החרצנים על היין כשהוא נח בבור ור' עקיבא אומר משישלה היין מן הבור להנתן בחביות ורבא מתרץ דתלתא תנאי נינהו תנא דמתניתין סבר משירד לבור אע"פ שלא קפה ורבנן דברייתא סברי עד שיקפה בבור ולר' עקיבא משישלה אבל סתמא דתלמודא מתרץ דשאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן משירד לבור אבל גבי מעשר או כרבנן או כר' עקיבא ומ"מ לפי משנה אחרונה לא קיימא לן כמתניתין:
מה שבבור אסור וכו': עי' בתוי"ט. אבל אין לפרש דר"ל והשאר מותר שאינן נאסר כשנגע העו"ג במה שבבור ע"י נצוק אבל ודאי אם נגע העו"ג הוי אסור במגע עו"ג דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוס דא"כ כי מקשה מיניה בגמרא לרב הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך לישני ליה דרב הונא איירי במגע עו"ג דמתניתין נמי הכי אסרא דלא שריא השאר אלא ע"י ניצוק וכי תימא וכו' עד ורשב"ם ז"ל פירש מה שבבור אסור אף בלא נגיעת עו"ג מטעם כחו של עו"ג דגזרו ביה רבנן כדאמרינן לקמן בפ' בתרא והכא נמי מכח דריסתו בגת נמשך היין ויורד לבור והשאר מותר שאינו נאסר מכחו כיון שאינו עדיין יין וגם אינו לא במגע ולא בנצוק ע"כ קיצור מתוס' ז"ל. עוד כתבו ז"ל והשאר מותר פירש רש"י ז"ל אף בשתיה אבל הר"ר שמעיה ז"ל פירש מותר בהנאה דאינו נעשה יין נסך ליאסר בהנאה עד שירד לבור אבל בשתיה מיהא אסור וכן ברישא לוקחין גת בעוטה אע"פ שנוטל וכו' פירוש ואינו חשוב כאיסורי הנאה והקשה הר"ר אלחנן חדא דלוקחין הלשון משמע דמותר אף בשתיה קאמר ועוד דבגמרא וכו'. לכך נראה לפרש כפירוש רש"י ז"ל ע"כ. ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר הסל שבתוכו החרצנים והזגים המסתננים מתוכו ויורד משם לבור היין זך לא החזירו לגת אז השאר שהוא מה שבגת מותר אבל אם החזיר הסל ההוא לגת אף מה שבגת אסור ומיירי כגון שהבור מלא שטפח שולי הגרגותני ביין הבור ונאסר מה שבגרגותני וכשהחזיר מה שבגרגותני לגת נאסר ג"כ מה שבגת. ופירש רבינו אשר ז"ל בלשון שני דנראה לו דרב הונא דהכא קאי שפיר אמשנה אחרונה שחזרו לומר אין דורכין עם העו"ג משום דמכיון שהתחיל היין לימשך נעשה יין נסך וגם בהר"ן ז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דה"פ דכיון שהתחיל לימשך דאמר רב הונא במימרא הראשונה דאפילו בגת עצמו כל שהתחיל לימשך מצד הגת לצד אחר נעשה יין נסך אפי' מה שלא נמשך עדיין כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מ"א ומיהו קודם שבאו ענבים בגת לא חשיבא המשכה והיינו דתניא לקמן עו"ג שהביא ענבים בסלים ובדרדורים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר ע"כ:
דורכין עם העו"ג: בסוף דריכה קאמר פירש אחר שדרך בהן הע"ג מעט שכבר נטמאו ע"י העו"ג וכן משמע בירושלמי דקאמר דורכין עם העו"ג בגת הדא דאת אמר והוא שהלכו עליו דרוכות שתי וערב אבל לא הלכו עליו שתי וערב לא ע"כ. ותו גרסינן בירושלמי הדא דתימא בשלא העלים עיניה מיניה אבל העלים עיניה לא דחיישינן לאיערובי ע"כ. ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעו"ג לא נצטווה על כך וזו משנה ראשונה אבל בברייתא חזרו לומר אין דורכין כדפירש רעז"ל וגרסינן בגמרא ההוא ינוקא דתני ע"ז כד הוה בר שית שנין בעי מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת אמר להו תנן דורכן עם העו"ג בגת אמרו לו והא קא מנסך בידיה דס"ל כמשנה אחרונה אמר להו דציירנא להו לידיה א"ל והא קמנסך ברגל אמר להו ניסוך דרגל לאו שמיה ניסוך. אלא א"כ נגע בו בכונת מגע. (הגהה ולשון ספר הלבוש סי' קכ"ב סעיף כ"א אין דורכין עם העו"ג יין בגת או בגיגית אע"פ שאין העו"ג נוגע ביין לא בידו ולא ברגלו כגון ששם עצים על הענבים ועלה עם העו"ג עליהם ונדכו מכח שניהם עד שיצא היין אפ"ה אסור דחיישינן שמא יגע העו"ג בידים ביין וינסך ומטעם זה אסרו אפילו בעו"ג כפות ע"כ). וביד פי"א דהלכות מ"א סימן י"א ובפי"ב דהלכות תרומות סי' י':
נחתום וכו': תוס' פ' הניזקין (גיטין דף ס"א.) ושם בירו' דף מ"ז ודשביעית ספ"ה:
לפלטר: לנחתום קטן הקונה מנחתום גדול העושה העיסה והפת בביתו וכדאמרינן בפ' הזהב נחתום מחד גברא זבין ופלטר מתרי תלתא גברי זבין ומש"ה מותר להוליך פת לפלטר לפי שכבר נגמרה כל מלאכתו ולא כפי' רש"י ז"ל שפירש פלטר אופה שאין דרך אופה לקנות פת הר"ן ז"ל. ועיין במ"ש במלת פלטר בפ"ה דמסכת דמאי וביד פ"ח דהלכות בכורים סימן י"ג:
עו"ג: עובד ע"ז. שנמצא וכו' אם יש לו עליו מלוה אסור. גמרא אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין פירש רש"י ז"ל שעשה לו הישראל יין זה אפותיקי לגבות ממנו חובו. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דתנן בסוף פירקין המטהר יינו של עו"ג ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר כלומר הריני כאילו כבר קבלתי ממך מעות שאיני מעכב על ידך להוציא היין מרשותי בכל עת שתרצה מותר אם יש מפתח או חותם ביד ישראל אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו דכיון דיש לו עליו מלוה על אותו יין מאי דבעי עביד אבל מלוה שאינה על אותו יין כמי שאין לו עליו דמי דקתני רישא הלה כותב לו התקבלתי ממך מעות שעתה אין לו כלום על היין אע"פ שיש לו מלוה חוב דמי היין והא הכא דיש לו דמי היין עליו וקתני דכיון דלאו על אותו יין הוא מותר. וראיתי כתוב בתשובות כ"י ומה שכתבת עו"ג שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור ולשון הירושלמי לא סוף דבר על אותו יין אלא כל זמן שיש לו מלוה על בעל היין ע"כ מלת היין קלקלה הבנתך בזה שהרי בגמרא דילן אסיקנא דוקא על אותו יין ואין להניח תלמוד ערוך שלפנינו בעבור הירושלמי ע"כ:
מותר: דנתפס כגנב אפילו על הכניסה ומש"ה לא חיישינן שמא נגע דמירתת הר"ן ז"ל. וז"ל הכסף משנה סימן כ"ה דפי"ב דהמ"א וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס וי"ל דה"פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב ע"כ:
אין לו עליו מלוה מותר: פ"ק דחולין דף ג':
ומדדו בקנה: הא דנקט מדדו בקנה שמעשה כך היה או בשביל ר"ש המתיר בשתיה והה"נ מדדו ביד דשרי בהנאה והיינו דתניא בגמרא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר הרא"ש ז"ל:
או שהיה מטפח: תוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ"ו.) וכתוב בהגהת אשרי חבית שהיתה מחמצת ומעלה רתיחות אותן רתיחות הוו חיבור ליין ואם נגע עו"ג ברתיחה של יין חמרא אסור והא דנקט מטפח ולא נקט נגע בנחת להודיעך שאין דרך ניסוך בכך ושרי בהנאה וה"ה דבנגיעה נמי אסור בשתיה ע"כ:
ור"ש מתיר: אכולהו באבי דמתניתין קאי וכן כתב ג"כ הר"ן ז"ל לעיל בפרקין בדף שע"ה ע"כ. ובגמרא אמר רב אדא בר אהבה ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר אפילו בשתיה וכשהוא אוסר אפילו בהנאה:
וזרקה בחמתו: אית דלא גרסי מלת בחמתו ולא נהירא דבגמרא דייק מינה בחמתו אין שלא בחמתו לא אלמא דזריקה דעו"ג עושה יין נסך אם הוא שלא בחמתו ואילו זב שזרק חפץ על כלי לא טמאו וקשה לרב אשי על כלל שנתן דכל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך וכל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה יי"נ ומפרקינן כגון דאזיל מיניה מיניה פירש רש"י ז"ל שהולך ומתגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הלכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עד כאן:
זה היה מעשה והתירו: אפילו בשתיה משום דבכה"ג לא מיקרי מגעו ע"י דבר אחר כיון שאין החבית ניטלת מפני כובדה ורש"י ז"ל פירש דזריקה היא וזריקה אינה אוסרת ביין נסך הר"ן ז"ל:
והכשירו: נראה דגרסת והתירו היא יותר עיקר שהיא מקביל לואסרו דבסוף פרקין וכן בהרי"ף והרא"ש ז"ל אלא שבהרא"ש ז"ל כתוב כאן זה היה מעשה בבית שאן והתירו. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה והתירו. וביד פי"ב דהמ"א סימן ט' כ"ד כדכתיבנא. ובטור י"ד בסימן קכ"ד ובסימן קכ"ח. וכתב הר"ן ז"ל בפרקין בדף שע"ז ע"ב דר' יהודה בן בבא ור' יהודה דההיא ברייתא דמייתי בגמרא בפרקין דף נ"ט אה"נ דפליגי אבל מגע עו"ג בשל ישראל דמכלתין דלדידהו לא אסור אלא בשתיה ע"כ. ועיין בכללים שנתן הוא ז"ל בדף שע"ח במגעו של עו"ג בגופו ומגעו ע"י דבר אחר ובכחו ובמזיגתו ותוסיף לקח טוב:
המטהר יינו וכו': עד סוף הפרק פי"ג דהלכות מ"א סימן ג' ד' ה'. ובטור י"ד סימן קל"א. וע"ש בסוף הסימן בב"י במ"ש בשם תשובת הרשב"א ז"ל על שתי משניות הללו דמטהר. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל בַבַיִת והוא פתוח ומחק הויו: בפירוש רעז"ל המטהר יינו של עו"ג וכו' עד ואין נותן מעות. אמר המלקט צריך להיות ואין נותן עכשיו מעות. עוד בפירושו ז"ל ואפילו אין מפתח וחותם שרי וכו' עד כדאמרינן. אמר המלקט לקמן בסמוך והויא סיפא פירושא דרישא וזהו פירוש רש"י ז"ל אבל ר"ת ז"ל פירש דכולה מתני' במפתח וחותם מיירי וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא וכן בספר הרוקח סוף סימן תצ"ד. וכתב הר"ן ז"ל עליו דר"ת ז"ל ושיטה זו נכונה אצלי דתנא לא עסיק ותני אלא במאי דחמור טפי יינו של עו"ג מיינו של ישראל ולשנות ההכשר המיוחד בו שהוא צריך יותר מיינו של ישראל שכל שהוא פתוח לר"ה או שכתב לו התקבלתי הוי דינו כיין של ישראל והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתניתין כלל ע"כ ושם הביא הר"ן ז"ל פירושים אחרים ע"ש. וכתב עוד הר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין דף שנ"ט ע"ב דלדעת הרי"ף ז"ל יש אומרים דמטהר יינו של עו"ג ברשותו דבעי שומר חותם בתוך חותם כשומר דמי ע"כ וכן כתב ג"כ הכא בפירקין וכתב בשם הרמב"ן ז"ל שאין כן דעת הראשונים אבל נמצא כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל ע"כ. וראיתי להעתיק הנה רוב דבריו של הר"ן ז"ל כי הם נצרכין לביאור שתי המשניות הללו וז"ל המטהר יינו של עו"ג ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אם הבית פתוח לר"ה אבל אם רצה וכו' שהיין נעשה לו משכון הואיל ויש לו מלוה על היין אסור דלא מירתת דסבר אי חזו לי לא מפסידנא דכי תבע לי אמינא דידי הוא כך פירש רש"י ז"ל ולפי זה סיפא פירושא דרישא הוא דתרתי בעינן במטהר יינו של עו"ג חדא שיהא פתוח לר"ה בעיר שיש בה ישראל ועו"ג ועוד שיהא כותב לו התקבלתי ואע"ג דפשטא דמתניתין משמע דכל חדא בבא באפי נפשה היא נ"ל שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כך משום דאם איתא דסיפא לאו ארישא סמוך נמצינו מתירין מטהר יינו של עו"ג ברשותו בכותב לו התקבלתי בלחוד כל שהבית מיוחד לישראל ואפילו בלא מפתח וחותם דהא לא מדכר להו במתניתין כלל ואי אפשר דהא תניא בברייתא בגמרא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שהמפתח וחותם בידו אלמא דאפילו יינו של ישראל אע"פ שהוא שרוי בבית מיוחד של ישראל כל שאינו דר באותו חצר אסור בלא מפתח וחותם וכיון שכן היכי קתני התם במתניתין דבכתב לו התקבלתי מותר ולא מצריך מפתח וחותם כלל אלא ע"כ סיפא ארישא סמיך ורישא נמי אסיפא סמיך ותרתי בעינן בית פתוח לר"ה וכתב לו התקבלתי זה נראה לי בטעמו של רש"י ז"ל ודבריו מוכיחין כן דחזינא ליה דרפויי מרפייא בידיה דלעיל בגמרא בסמוך בהא דאמרינן אף אנן נמי תנינא המטהר יינו של עו"ג וכו' והלה כותב לו התקבלתי כתב רש"י ז"ל אם יש מפתח וחותם ביד ישראל וכתב כן כי היכי דלא תיקשי ליה ברייתא דגמרא ולפי זה לא צריכנן למימר דסיפא ארישא סמיך ובמשנתנו כתב ואפילו בלא מפתח וחוחם שרי ולפיכך הוצרך לומר דסיפא ארישא סמיך כדי שלא תיקשי עליו ברייתא זו שאמרנו ואע"פ שדבריו מוחלפין בטעמן הרי הן מוכיחין דהך ברייתא אקשיתיה ז"ל. אבל אין פירושו מחוור דא"כ ליערבינהו וליתנינהו הכי המטהר יינו של עו"ג ונתנן ברשותו וכתב התקבלתי בבית שהיא פתוח לר"ה וכו' מותר אבל אם רצה ישראל להוציא ואינו מניחו אסור עד שיושיב שומר ועוד דבתוספתא משמע דבבית פתות לר"ה בלחוד שרי ואפילו לא כתב לו התקבלתי דתניא התם ישראל שהכניס יין ברשות עו"ג אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור לוה עליו מן העו"ג אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לר"ה מותר וכו' מדתני לוה עליו מן העו"ג מותר בפתח פתוח לר"ה שמעינן מינה דה"ה ליינו של עו"ג ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דהא כי הדדי נינהו וש"מ דרישא דמתניתין בשלא כתב לו התקבלתי ואפ"ה בבית פתוח לר"ה מותר ואפילו בלא מפתח מדלא מדכר ליה במתניתין כלל לפיכך פירש הראב"ד ז"ל דבפירוש מתניתין כל חדא באפי נפשה היא רישא קתני דבבית שהוא פתוח לר"ה בעיר שיש בה ישראל ועו"ג מותר ואפילו לא כתב לו התקבלתי שכיון שאוצר זה פתוח לר"ה ואין העו"ג יכול ליכנס לתוכו אלא דרך שם כיון שנעל ישראל אוצרו אע"ג דליכא מפתח ולא חותם חמרא שרי שאם בא עו"ג ליכנס שם דרך ר"ה מירתת ואמר חזו לי ישראל ולא זבני מנאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין מעמידין בין הגתות שנו דכיון דכ"ע אפכי מירתת ואמר השתא [אי חזי לי מפסדו] (מדכרו) לי דאע"ג דהתם אמרינן דבחביות פתוחות אסור הכא שרי דהתם כיון דבידו הוא נגע ולא מירתת אבל הכא כיון דמירתת מליכנס לאוצר אפילו פתוחות מותרות מיהו אם נמצא העו"ג עומד בצד היין אסור דלא עדיף מביתו של ישראל אם יש לו עליו מלוה אסור כך הוא פירושא דרישא. אבל בבא דסיפא תני שריותא אחריתי דהיכא שכתב לו התקבלתי סגי בהכי אע"פ שאין הפתח פתוח לר"ה וכי היכי דלא תיקשי לן ההיא ברייתא דתניא בגמרא דלוקח ושוכר בית בחצרו של עו"ג כל היכא שאין ישראל דר באותו חצר דצריך מפתח וכמו שכתבנו למעלה בשיטתו של רש"י ז"ל על כרחין אית לפרושי דהכא בבית שהוא פתוח לר"ה וכו' מותר ומש"ה קתני סיפא דהיכא שכתב לו התקבלתי לא בעינן שיהא פתוח לר"ה אבל פתוח למבוי מיהא בעינן א"נ דברייתא בגמ' מיירי כגון שהעו"ג דר באותו חצר אבל במתניתין בשאין העו"ג דר באותו חצר עסקינן הלכך כל שישראל דר באותה העיר מותר אפילו בלא מפתח וחותם דמסתפי מיניהי ואם אינו מניחו להוציאו מרשותו עד שיתן לו מעותיו אע"פ שכתב לו התקבלתי אסור לפי שאין כתיבת התקבלתי אלא הערמה בעלמא ואסור עד שיושיב שומר כדקתני רישא עכ"ל הר"ן ז"ל:
בעיר שכולה עו"ג אסור: בגמרא פריך ואפילו בעיר שכולה עו"ג הא איכא רוכלין המחזירין בעיירות דמירתת עו"ג מהם דילמא חזו ליה ומוקי לה שמואל בעיר שיש בה דלתים וברית שאין נכנסין בה אלא ברשות וכי חד עייל כ"ע ידעי ומצי למיקם עלה דההיא שעתא כך פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש בעיר שיש בה דלתים ובריח שהיא חשובה שרוכליהם בתוכה ואינה צריכה לרוכלים אחרים שיבאו מחוצה לה ע"כ. וכתוב עוד שם וכי תימא וכיון דברוכלין המחזירין בעיירות סגי אמאי בעינן במתניתין בעיר שכולה עו"ג שיושיב שומר ליסגי בישראל דר באותה העיר ליתא דהתם רבים נינהו ומירתת דילמא חד מינייהו חזי ליה אבל מישראל יחידי לא מירתת ע"כ:
בעור שיש בה עו"ג וכו': דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מר"ה תשובת רשב"א בב"י שם סוף סימן קל"א:
המטהר וכו': ב"י יו"ד סימן רכ"ט. ועיין בהר"ן ז"ל לקמן פ' בתרא דף שפ"ג ע"ב בביאור משנה זו לדעת ר"ת ז"ל. שכתב שהוא מפרשה אפילו בעיר שאין ישראל דרין בה ואפילו שהודיעו שהוא מפליג כל שיש בו פתח פתוח למבוי שרי אבל אחרים מחמירין לומר דדוקא בעיר שישראל ועו"ג דרין בה הא לאו הכי כל שהודיעו שהוא מפליג אסור. ועיין עוד שם בכללים שנתן לספק מגע עו"ג. ואיתה למתניתין בפירקין דף ס' סמוך למקומה וכדכתבינן לעיל. וכבר הארכתי בביאור משנה זו לעיל בסמוך. ודע כי במה שתמצא כתוב בסוף תשובת הרשב"א ז"ל שהביאה ב"י בטור יו"ד סוף סימן קל"א דהאי סיפא דכתב לו התקבלתי אפילו נמצא עומד בצד הבור של יין שרי חלק עליו הר"ן ז"ל והכריח כדברי המפרשים ז"ל שכתבו דדוקא כגון שלא נמצא העו"ג עומד בצד היין אבל אם נמצא שם אסור דכיון שהבית שלו אינו נתפס כגנב על הכניסה וחיישינן דילמא נגע ע"כ. וכתב שנראה ג"כ שרש"י ז"ל סובר כן ע"ש:
זה היה מעשה בבית שאן: ואסרו חכמים כך כתוב בהרא"ש ז"ל. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל: