משנה עבודה זרה ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) רבי ישמעאל אומר:

שלש אבנים -

זו בצד זו בצד המרקוליס - אסורות,

ושתים - מותרות.

וחכמים אומרין:

את שהוא נראה עמו - אסור,

ואת שאינו נראה עמו - מותר.

(ב) מצא בראשו -

מעות, כסות, או כלים - הרי אלו מותרין.

פרכילי ענבים, ועטרות של שיבולים,

ויינות, ושמנים, וסלתות,

וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור.

(ג) עבודה זרה, שהיה לה גינה ומרחץ -

נהנין מהן - שלא בטובה,

ואין נהנין מהן - בטובה.

היה לה ולאחרים -

נהנין מהן - בטובה, ושלא בטובה.

(ד) עבודה זרה -

של נוכרי - אסורה מיד,

ושל ישראל - משתיעבד.

והנוכרי - מבטל עבודה זרה שלו, ושל חברו.

וישראל - אינו מבטל עבודה זרה של נוכרי.

המבטל עבודה זרה - ביטל משמשיה.

ביטל משמשיה - משמשיה מבוטלין, והיא אסורה.

(ה) כיצד מבטלה?

קטע ראש אוזנה,

ראש חוטמה, ראש אצבעה,

פחסה, אף על פי שלא חיסרה - ביטלה.

רקק בפניה,

השתין בפניה, גיררה,

זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה.

מכרה, או מישכנה -

רבי אומר: ביטל.

וחכמים אומרין: לא ביטל.

(ו) עבודה זרה שהניחוה עובדיה -

בשעת שלום - מותרת,

ובשעת מלחמה - אסורה.

בימוסיות של מלכים - הרי אלו מותרין,

מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.

(ז) שאלו את הזקנים ברומי:

אם אין רצונו בעבודה זרה,

מפני מה אינו מבטלה?

אמרו להן:

אילו לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין - היה מבטלו,

הרי הם עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים - יאבד עולמו מפני השוטים?

אמרו להן:

אם כן יאבד דבר - שאין לעולם צורך בו,

ויקיים דבר - שצורך לעולם בו?

אמרו להן:

אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו,

ויאמרו, תדעון שהן אלוהות - שהרי אלו לא בטלו.

(ח) לוקחין גת בעוטה מן הנוכרי -

אף על פי שהוא נוטל בידו - ונותן לתוך התפוח,

ואינו נעשה יין נסך - עד שירד לבור.

ירד לבור -

מה שבבור - אסור,

והשאר - מותר.

(ט) דורכים - עם הנוכרי בגת,

אבל - לא בוצרין עמו.

וישראל, שהוא עושה בטומאה -

לא דורכים, ולא בוצרים עמו,

אבל -

מוליכין עמו - חביות לגת,

ומביאין עמו - מן הגת.

נחתום, שהוא עושה בטומאה -

לא לשין, ולא עורכין עמו,

אבל - מוליכין עמו פת לפלטר.

(י) נוכרי, שנמצא עומד בצד הבור של יין -

אם יש לו עליו מלווה - אסור,

אם אין לו עליו מלווה - מותר.

נפל לבור - ועלה,

מדדו בקנה,

התיז את הצרעה בקנה,

היה מטפיח על פי חבית מרותחת,

בכל אלו, היה מעשה - ואמרו יימכר.

ורבי שמעון - מתיר.

נטל את החבית - וזרקה בחמתו לבור,

זה היה מעשה - והתירו.

(יא) המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו -

בבית שהוא פתוח לרשות הרבים -

בעיר שיש בה גוים וישראל - מותר.

עיר שכולה גוים - אסור,

עד שיישב שם - וישמר.

ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר,

ואף על פי שהוא יוצא ונכנס - מותר.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים - אחת.

(יב) המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו -

והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות,

אבל אם ירצה ישראל להוציאו,

אינו מניחו - עד שיתן לו את מעותיו,

זה היה מעשה בבית שאן - ואסרו חכמים.

הדף הראשי של משנה עבודה זרה ד

משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב