לדלג לתוכן

משנה סנהדרין יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סנהדרין פרק יא', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת סנהדריןפרק אחד עשר ("אלו הן")>>

פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


אלו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו (שמות כא, טו), וגונב נפש מישראל (שם, טז/דברים כד, ז), וזקן ממרא על פי בית דין (דברים יז, ח-יג), ונביא השקר (שם יג, ב-ו/יח, כ), והמתנבא בשם עבודה זרה (שם/שם), והבא על אשת איש (ויקרא כ, י/דברים כב, כב), וזוממי בת כהן ובועלה (ויקרא כא, ט).

המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה.

זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה פטור.

הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו.

רבי יהודה אומר, עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כד, ז) "והתעמר בו ומכרו".

הגונב את בנו, [ רבי ישמעאל בנו של ] רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר (דברים יז, ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט וגו'".

שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר, כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי.

אם שמעו, אומרים להם.

ואם לאו, באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר, כך דרשתי וכך דרשו חברי כך לימדתי וכך לימדו חברי.

אם שמעו, אומרים להם.

ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים יז, י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'".

חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד, פטור.

ואם הורה לעשות, חייב, שנאמר (דברים יז, יב) "והאיש אשר יעשה בזדון", אינו חייב עד שיורה לעשות.

תלמיד שהורה לעשות, פטור, נמצא חומרו קולו.

חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפילין, כדי לעבור על דברי תורה, פטור.

חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חייב.

אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר (דברים יז, יג) "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה אומר, אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות, איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין.

נביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, מיתתו בידי אדם.

אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר (דברים יח, יט) "אנכי אדרוש מעמו".

המתנבא בשם עבודה זרה ואומר כך אמרה עבודה זרה, אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.

הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי שלא נבעלה, הבא עליה הרי זה בחנק.

וזוממי בת כהן ובועלה, שכל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.

(א)

אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין:

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ,
וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל,
וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין,
וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר,
וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,
וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ,
וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.
הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ,
אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה.
זֶה חֹמֶר בַּמְּקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה,
שֶׁהַמְּקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב,
וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר.
הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל,
אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ז): "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ".
הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ,
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין,
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
(ב)

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, ח):

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" וְגוֹ'.
שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִּינִין הָיוּ שָׁם,
אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת,
וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה,
וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר:
כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי,
כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרַי.
אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם.
וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר:
כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דְָּרְשׁוּ חֲבֵרַי,
כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרַי.
אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם.
וְאִם לָאו,
אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית,
שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, י):
"מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".
חָזַר לְעִירוֹ,
וְשָׁנָה, וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד,
פָּטוּר;
וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, יב): "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן";
אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.
תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר;
נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:
(ג)

חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין,
כְּדֵי לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה,
פָּטוּר;
חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת,
לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים,
חַיָּב:
(ד)

אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ,

לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ,
וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה;
אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,
וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל,
וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, יג): "וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד";
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה,
אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד,
וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין:
(ה)

נְבִיא הַשֶּׁקֶר,

הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע,
וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ,
מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם.
אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ,
וְהַמְּוַתֵּר עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא,
וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ,
מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח, יט): "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ":
(ו)

הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹמֵר:

כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה,
אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.
הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ,
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה,
הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.
וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ,
שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה,
חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ:


נוסח הרמב"ם

(א) אלו הן הנחנקין -

המכה אביו ואימו, וגונב נפש מישראל,
וזקן ממרא - על פי בית דין,
ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה,
והבא על אשת איש, וזוממי בת כוהן, ובועלה.
המכה אביו ואימו -
אינו חייב - עד שיעשה בהם חבורה.
זה חומר במקלל מבמכה -
שהמקלל לאחר מיתה - חייב,
והמכה לאחר מיתה - פטור.
וגונב נפש מישראל -
אינו חייב - עד שיכניסנו לרשותו.
רבי יהודה אומר: וישתמש בו,
שנאמר: "והתעמר בו ומכרו" (דברים כד ז).
הגונב את בנו -
רבי יוחנן בן ברוקה - מחייב,
וחכמים - פוטרין.
גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין -
רבי יהודה - מחייב,
וחכמים - פוטרין.

(ב) זקן ממרא, על פי בית דין -

שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין, ובין נגע לנגע" (דברים יז ח).
שלשה בתי דינין היו שם -
אחד על פתח הר הבית,
ואחד על פתח העזרה,
ואחד בלשכת הגזית.
באים לזה שעל פתח הר הבית,
ואומר: כך דרשתי וכך דרשו לי חברי, כך לימדתי וכך לימדו לי חברי.
אם שמעו - אמרו להן.
ואם לאו - באים לזה שעל פתח העזרה,
ואומר: כך דרשתי וכך דרשו לי חברי, כך לימדתי וכך לימדו לי חברי.
אם שמעו - אמרו להן.
ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית,
שמשם - תורה יוצאה לכל ישראל,
שנאמר: "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (דברים יז י).
חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור,
ואם הורה לעשות - חייב,
שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכוהן" (דברים יז יב) וכו',
אינו חייב - עד שיורה לעשות.
תלמיד שהורה לעשות - פטור.
נמצא חומרו - קולו.

(ג) חומר בדברי סופרים, מדברי תורה -

האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה - פטור,
חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב.

(ד) אין ממיתין אותו -

לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה,
אלא - מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים,
ומשמרין אותו - עד הרגל,
וממיתין אותו - ברגל,
שנאמר: "וכל העם ישמעו וייראו" (דברים יז יג) - דברי רבי עקיבה.
רבי יהודה אומר: אין מענין דינו של זה,
אלא - ממיתין אותו מיד,
וכותבין, ושולחין לכל המקומות,
איש פלוני בן איש פלוני, נתחייב מיתה בבית דין.

(ה) ונביא השקר - המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו.

אבל, הכובש את נבואתו,
והמוותר על דברי הנביא,
ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתן בידי שמים,
שנאמר: "אנוכי אדרוש מעימו" (דברים יח יט).

(ו) המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר כך אמרה עבודה זרה -

אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.
הבא על אשת איש -
כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין,
אף על פי שלא נבעלה,
הבא עליה - הרי זה בחנק.
וזוממי בת כוהן, ובועלה -
הא כל הזוממין - מקדימין לאותה מיתה,
חוץ מזוממי בת כוהן, ובועלה.