משנה סנהדרין יא א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק יא · משנה א | >>

אלו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו^א (שמות כא, טו), וגונב נפש מישראל (שם, טז/דברים כד, ז), וזקן ממרא ^ב על פי בית דין (דברים יז, ח-יג), ונביא השקר (שם יג, ב-ו/יח, כ), והמתנבא בשם עבודה זרה (שם/שם), והבא על אשת איש (ויקרא כ, י/דברים כב, כב), וזוממי בת כהן ובועלה (ויקרא כא, ט).

המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה^ג.

זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה פטור.

הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו.

רבי יהודה אומר, עד שיכניסנו לרשותו ^ה וישתמש בו, שנאמר (דברים כד, ז) "והתעמר בו ומכרו"^ו.

הגונב את בנו, [ רבי ישמעאל בנו של ] רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין:

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ,

וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל,

וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין,

וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר,

וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,

וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ,

וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ,

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה.

זֶה חֹמֶר בַּמְּקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה,

שֶׁהַמְּקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב,

וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר.

הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל,

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ז): "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ".

הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ,

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין,

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אלו הן הנחנקין -

המכה אביו ואימו, וגונב נפש מישראל,

וזקן ממרא - על פי בית דין,

ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה,

והבא על אשת איש, וזוממי בת כוהן, ובועלה.

המכה אביו ואימו -

אינו חייב - עד שיעשה בהם חבורה.

זה חומר במקלל מבמכה -

שהמקלל לאחר מיתה - חייב,

והמכה לאחר מיתה - פטור.

וגונב נפש מישראל -

אינו חייב - עד שיכניסנו לרשותו.

רבי יהודה אומר: וישתמש בו,

שנאמר: "והתעמר בו ומכרו" (דברים כד ז).

הגונב את בנו -

רבי יוחנן בן ברוקה - מחייב,

וחכמים - פוטרין.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין -

רבי יהודה - מחייב,

וחכמים - פוטרין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

לפי שאמרו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה, ונלמד מזה המכה את המת פטור לפי שאינו בן חבורה באותה שעה, וסמך על העניין הזה זה חומר במקלל וכו'.

ורבי יהודה אומר, עד שישתמש בו שוה פרוטה. וחכמים אומרים, כיון שנשתמש בו אפילו פחות משווה פרוטה.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוחנן בן ברוקא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אלו הן הנחנקין - ממרא על פי בית דין. שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית:

וזוממי בת כהן - אע"פ שהם באים לחייבה שריפה, אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק, כשאר הבא על אשת איש, דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף, היא ולא בועלה. וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו:

ובועלה - לבת כהן כשהיא נשואה. אבל ארוסה, היא ובועלה בסקילה:

שהמקלל לאחר מיתה חייב - דכתיב (שם כ) אביו ואמו קלל, וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה:

והמכה לאחר מיתה פטור - דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה, ואין חבורה לאחר מיתה ^ד:

עד שיכניסנו לרשותו - דכתיב (שמות כא) ונמצא בידו, ואין ידו אלא רשותו, וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו:

וישתמש בו - תשמיש שיש בו שוה פרוטה. ות"ק מחייב אפילו בתשמיש שהוא פחות משוה פרוטה. והלכה כת"ק:

הגונב את בנו - טעמייהו דרבנן דפטרי, דכתיב ונמצא בידו, וקרא יתירא הוא, דהא כתיב (דברים כד) כי ימצא איש, אלא למדרש מינה פרט לזה שהוא מצוי. והלכה כחכמים:

רבי יהודה מחייב - דכתיב (שם) מאחיו מבני ישראל, מאחיו למעוטי עבדים, מבני ישראל, אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, השתא דכתיב מבני ישראל, מיעוטא אחרינא, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי, מאחיו לאו למעוטי עבדים ^ז, דהא אחים הם במצות, אלא, בני ישראל למעוטי עבדים, מבני ישראל, למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

המכה אביו ואמו. דכתיב (שמות כ"א) ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פרק ז']. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

וזקן ממרא. איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א"א הן. ה"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב"ם בס"פ ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים א"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין:

ממרא. כמו ממרים הייתם (דברים ט'). רש"י:

[*וזוממי בת כהן וכו'. כתב הר"ב כשהיא נשואה וכו' עיין מ"ש בפ"ט משנה ג']:

עד שיעשה בהן חבורה. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ"ט] ואביו בחנק. ולמ"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ"א) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל"ה) או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה"נ) [דהא א"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה:

והמכה לאחר מיתה פטור. כתב הר"ב דהא לא מחייב עד שיעשה בהן חבורה וכו' וכפירש"י והרמב"ם. אבל ליכא למימר דמדאצטריך לרבויי גבי מקלל ש"מ דמכה לא. דאין ללמוד ממקלל דשאני מקלל שהוא בסקילה. מ"מ מצינו בגמרא מקשינן הכאה לקללה. ועל היקש ליכא למיפרך. הלכך צריכי לפרושי מה"ט:

עד שיכניסנו לרשותו. ובגנבת שור ושה במשנה ו' פ"ז דב"ק תנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ונסתפקו התוספות אי ה"נ הגביהו כמו שהוציאו דמי או דלמא הכא שאני דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל:

שנאמר והתעמר בו ומכרו. ות"ק נמי בעי עימור כדפירש הר"ב וכ"ש מכירה דבה לית פליגתא ולא היה צריך להאריך*) להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

רבי יהודה מחייב. כתב הר"ב דכתיב מאחיו למעוטי עבדים. פירשתיו במשנה ג' פ"ח דב"ק:

וחכמים פוטרין. כתב הר"ב דסברי מאחיו לאו למעוטי עבדים וכו' ואלא למעוטי מאי ויש לומר דמשום דמ"ם מבני ישראל אתיא למעוטי. הלכך לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן. ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם וה"נ לר"י לא דריש מ"ם דמאחיו מהאי טעמא דאצטריך לגופיה. ומ"מ ס"ל דממילא אמעוטי עבדים לפי שאינם בכלל אחיו. ועוד נ"ל דאצטריך אחיו כדתניא בגמרא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו. או לאחיו. או לאחד מן הקרובים דפטור. ולר' יהודה תרתי במשמע מאחיו. ואין נ"ל לומר דאה"נ דלר"י חייב במכרו לאחיו כיון שהרמב"ם פוסק בפ"ט מהלכות גניבה כר"ש ואי איתא דר"י חולק. הא קי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) המכה כו'. דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

(ב) (על המשנה) ממרא. כמו ממרים הייתם. רש"י:

(ג) (על המשנה) חבורה. ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה כתיב במכה בהמה נפש (דמשמע דם דהוה חבורה. רש"י) ואם אינו ענין לבהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים (דלא עשה חבורה) חייב, תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו). גמרא. ותמיהה לי, דלא כתיב נפש בבהמה אלא בהורגה ולא בהזיקה כדמוכחי קראי סוף פרשת אמור. ובמכילתא דרשי הכי, ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה (דאי לאו הכי אין כאן נזק) מדת עונשין מעוטה לא יהיה חייב עד שיעשה בה חבורה כו':

(ד) (על הברטנורא) אבל אי לאו הכי הוה אמינא נילף ממקלל בהיקש. עיין תוי"ט:

(ה) (על המשנה) לרשותו. ונסתפקו התוספות אי הכא נמי הגביהו כמו שהוציאו דמי, או דלמא הכא שאני, דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור, דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו, כל שכן דברשות בעלים לא מהני כלל:

(ו) (על המשנה) והתעמר כו'. ות"ק נמי בעי עימור, כדפירש הר"ב. וכ"ש מכירה דבה לית פלוגתא. ולא היה צריך להאריך להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

(ז) (על הברטנורא) ואלא למעוטי מאי. וי"ל דכיון דמ"ם דמאחיו דרשינן ליה, א"כ לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן, ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם. ור"י לאו מ"ם דריש אלא דממילא אמעיטו עבדים, דאינן בכלל אחיו. ועוד נראה לי, דאיצטריך אחיו, כדתניא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לקרובים דפטור. ולר"י תרתי במשמע מאחיו. ועיין תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אלו הן הנחנקין: ביד ספט"ו דהלכות סנהדרין ס"א גרסי' ואלו בוי"ו:

המכה אביו ואמו: בריש פרקין וילפינן לה מקרא דכתיב ביה מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ומדכתיב או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ דכל היכא דאיכא בתורה סתם הכאה לאו מיתה היא ומכה אביו ואמו נמי הכאה בעלמא היא ונחנק עלי':

וגונב נפש מישראל: ביד פ"ט דהלכות גניבה:

וזקן ממרא וכו': ובגמרא בברייתא מפיק אזהרה לגונב נפש מישראל מקרא דלא תגנוב דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף כל אלו חייבי מיתות ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתות ב"ד:

והבא על אשת איש: ביד פ"א דהלכות איסורי ביאה סי' ו':

זה חומר במקלל: בגמרא פריך וליתני נמי וחומר במכה מבמקלל שהמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך דלא כתיב ביה בעמך משא"כ במקלל דכתיב ביה ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך וזה שעבר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא ואמאי לא תני האי חומרא דמכה ומשני קסבר תנא דמתני' מקשי' הכאה לקללה בקראי דבואלה המשפטים אע"פ שמקרא אחד מפסיק בינתים ותנא דברייתא בגמרא פליג עליה דלא מקשי' הואיל וקרא מפסיק בינתים ע"כ:

עד שיכניסנו וכו': מצאתי הגירסא ברד"ק ז"ל בשרש עמר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו שנאמר וכו' ע"כ. וביד רפ"ה דהלכות ממרים וסימן ה' ובטור יו"ד סי' רמ"א:

הגונב את בנו וכו': ובקצת נוסחאות מצאתי דפוס הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

גנב מי שחציו וכו': ירושלמי דפסחים פ' האשה: