יערות דבש/דרוש ח

דרוש ח

תוכחת מוסר מהגאון זצ"ל ובו הספד על חכם אחד בז' אדר תקל"ה בק"ק מיץ.

נעים זמירות אמר (תהילים, צ) תפלה למשה איש האלהים וכו' ובמדרש זש"ה וזרח השמש ובא השמש לא שקעה שמשו של משה עד שזרחה שמשו של יהושע ולהבין מה ענין זה להך דתפלה למשה נקדים מה שכתב בגמרא דסוטה (דף ג:) משה היכן מת בחלקו של ראובן בנבו והיכן קבור בחלקו של גד דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון מן ראובן עד גד ד' מילין מי הוליכו לשם אלא משה מת מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל עכ"ל ויש להבין מה זו קושיא מי הוליכו הלא הרבה שלוחים למקום וברוח פיו יוכל לברוח אפילו אבן דומם מסוף עולם עד סופו וגם מה התירוץ דמוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה וכו' מה ענין להך קושיא דמי הוליכו ד' מילין.

אמנם נראה דידוע דקב"ה קברו למשה דכתיב ויקבור אותו ודעת מהרש"א בסנהדרין (דף לט.) דלכך נקבר מה' הואיל ולא ידע איש את קבורתו ולזאת חשב מהרש"א דהיה מת מצוה הואיל שלא היו לו קוברים זולת ה' אבל כפי הנראה ממשנה דסוטה (דף ט:) לא מן השם זה נתעסק עמו הקב"ה רק הואיל ונתעסק בעצמות יוסף ולא היה גדול בישראל ממנו לכך נתעסק עמו ה' וצ"ל דמחמת לא ידע איש את קבורתו עדיין היה יכול לקבור אותו בן אדם ואחר כך להתעלם מקום קבורתו כדאמרינן (שם יג ע"ב) דהיה סימן בתוך סימן ומכל מקום אי אפשר לדעת קבורתו והיה מפלאות מעשה ה' כי נורא הם רק היה לכבודו הואיל ונתעסק בעצמות יוסף כנ"ל ואם כן אינו בכלל מת מצוה וכבר ידוע (עירובין יג ב"ק פא.) דמת מצוה קונה מקומו ור"ע שהיה מוליך מת מצוה ממקומו למקום קבורה אמרו לו כל פסיעה ופסיעה כאילו שופך דם ודרשינן במדרש (מס' שמחות ומס' דרך ארץ ועיין תוס' כתובות יב ד"ה מבטלין) צדקת ה' עשה וכי היה משה במדבר יכול לעשות צדקה הלא היה להם מן ובאר ולא חסרו דבר אלא צדקה עשה שלקח עצמות יוסף והם הלכו אחר ביזה ובזה יובנו דברי הגמ' דודאי אין קושית הגמ' מי הוליכו דלא נעלם מגמ' דהרבה שלוחים למקום רק השאלה דסבירא ליה כמהרש"א דלכך נקבר מה' היותו מת מצוה אם כן הקושיא עצומה מי הוליכו דמת מצוה קונה מקומו ועל זה השיב הגמרא דלכך היה מת ומוטל בכנפי שכינה לא מטעם מת מצוה רק מלאכי השרת אמרו הטעם צדקת ה' עשה וכו' והתעסק בעצמות יוסף וכו' ולא היה בגדר מת מצוה ושפיר היה יכול להוליך גופו מחלק ראובן לחלק גד.

ובזה יובן מדרש הנ"ל כי המפרשים הקשו משה אמר סבור הייתי או בי או בך ועכשיו ראיתי שהם גדולים ממני וממך הרי שנדב ואביהוא הם גדולים ממשה ונשמתם באה לתוך פנחס כנודע אם כן היה פנחס גדול ממשה ואיך אמרו שלא היה בישראל גדול ממשה ונראה כך באמת משה חשב כך הואיל ונקדש המשכן בנדב ואביהוא ולא בו שהם מכובדים יותר ממנו אבל באמת לא כן היה כי לא אפשר שימות משה ונקדש המשכן על ידו כי עדיין לא היה זמן זריחת שמשו של יהושע כי היה צריך ראשון שימוש כל מ' שנה טרם הגיעו למעלה זו למלאות מקום משה מבחר יצורים ואם כן לא היה אפשר לשמשו של משה לשקוע וזו כוונת מדרש הנ"ל דדרש במדרש איש אלהים פטרון ר"ל איש חשוב שאין למעלה ממנו אלא אלהים וקשה הא איכא פנחס שהיתה בו נשמת נדב ואביהוא שהיו גדולים ממשה ועל זה אמר המדרש לא כן הוא כי אין יקר ביצורים למעלה ממשה והא דלא נתקדש בו המשכן משום דכתיב וזרח השמש וכו' שלא שקעה שמשו של משה עד שזרחה שמשו של יהושע ולא היה אפשר למות קודם וא"ש.

והנה יום זה חושך ואפילה בעונותינו הרבים אשר נסתלק בו מחמד עינינו רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחיה וכל הקורות והרפתקאות דעדו עלינו הכל היו בסיבתו כאשר האריך בזה זקני הגאון בעל מג"ע חובה עלינו לשום על לב ולצער להוריד כנחל דמעה ובפרט בזמנים כאלה אשר בעונותינו הרבים דלו וגם נעו ישראל ואין לך יום שקללתו מרובה משל חבירו בעונותינו הרבים כי שמועות רעות ובהלות שמענו כי הרב הגדול המופלא מוה' אברהם פאפארש רב דטיפליץ הלך לעולמו בעונותינו הרבים בלי זרע כלל ומי יחוש לו חוץ ממני אשר טפחתיו ורביתיו כי ממש נתגדל בין ברכי ויצק מים על ידי ותורתי בתוך מעיו והיה כל עסקו בתורה ובחכמה ויראה על זאת ידוו וירדו עינינו דמעה כי אבדנו בשנה זו אבירי ישראל איך אבדו גבורים ויאבדו כלי מלחמה ווי ווי אבדו ישראל בשנה הלזו גבורי תורה ואיך אתנחם בראותי כי בעלי חכמה אשר אמרתי יהיו לאנשי חיל לקום בעד העם ולהיות להם למורה לצדקה ובאורם יהיה ליהודים לאורה נאבדו נאספו תמו בעונותינו הרבים ומחדש לא נשמע אשר יציץ ציץ פרח שושן עדות ללמד אשר נאמר זה יהיה לעם ויזל מים מדליו להשקות צאן ברהטים ואם כן איך אוכל להמלט נהי ובכי וברוך השם שיש עוד תורה בישראל ללמדם חוקים ישרים ומשפטים צדיקים אבל אני חושש מה יהיה דורות הבאים וכי בהמה ירעו איכה ירעו הצאן ישראל על משכנות הרועים כי אין גדיים בעו"ה ה' ירחם עמו כי לא אלמן ישראל.

אבל הסיבה והטעם בעו"ה שנתמעט התורה הוא מה שאכתוב בזה הדרוש ובאמת ימים אלו ימי ששון כמאמרם (תענית דף כט.) משנכנס אדר מרבים בשמחה כי החודש נהפך כדכתיב (אסתר ט', כ"ב) והחודש אשר נהפך וכן דרש בירושלמי אבל בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ונהפך לאבל חגינו ואיך אשמח בפורים בזכרי הר ציון המה בתי כנסיות ובתי מדרשות שוממים ודרכי תורה הם דרכי ציון ציוני הלכה אבילות שעיקר שמחת פורים הוא בתורה דכתיב (שם ח טז) ליהודים היתה אורה זו תורה ואף המן שמח שנפל הפור בירח שמת בו משה כי אז נסתמו מעיינות החכמה וכמאמר חז"ל (תמורה דף טו:) כי שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה שהוא בחודש זה ולכך שמח כי ידע כל זמן שיש בישראל תורה לא תהיה ידו עושה תושיה ותורתינו היא חיינו ושלימות נפשינו.

והנה סיבת מיעוט התורה הוא שפלות התורה כי בעונותינו הרבים מבזים מאוד ללומדי תורה והיקרים המסולאים בפז נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר ובעו"ה מאוד בזויים בעלי תורה בעיני עמי הארצות וילעיבו במלאכי אלהים בעלי תורה ובאמת העוסק בתורה בזמן הזה הוא מקבל שכר למאוד כי ודאי אי אפשר לחושדו בשום פנים כי בעו"ה שבע כל ימיו בוז וקלון מי יש בכם מבקש להשיא בתו לבחור מופלא בתורה כולי האי ואולי האי אם יש לו ממון ושאר תוארים אשר לא יאמרו כי היותו בעל תורה הוא חסרון ומעוות לא יוכל לתקן אבל שיאמרו ראה זה עשיר בדעת ועני בממון אתן לו בתי לאשה דבר זה לא יראה ולא ימצא ואין תקוה לבחור להנשא לאשה כי כאשר נושא אשה אין לו במה להתפרנס כי בעו"ה אין קהלה שיש לה בית מדרש שיתפרנסו מקופת הקהלה לומדי תורה לשם שמים והלא חובה על עיר לזון דיינין ואל ישעו בדבר שקר כי בעו"ה נתמעטה קופת הקהל כי אילו יצמצמו בהוצאות שאינם צריכים מה שעושים בריבוי נרות שלא לצורך ובשבועות בבתי הכנסת וכדומה ורוב תכשיטין לספרי תורה כפרוכת ומעילים יותר מדי היו יכולים להספיק כמה לומדים הלא כל התורה הוא כספר חתום מבלעדי תלמידי חכמים.

יאמרו נא מצוה אחת הכתובה בתורה אשר אינה צריכה פתרון מתלמיד חכם ועיקר התורה בתורה שבעל פה כי תורה שבכתב היא רמזים וסימני דאורייתא ועיקרה התורה שבעל פה הנמסרת לחכמי דור להורות על פי התורה אשר נמסר לנו מחכמי הדור מעתיקי שמועה תורה שבעל פה ואם כן עיקר חיינו ושלימות נפשנו תלוי בלומדי תורה שבעל פה וזהו כוונת חז"ל (לא ידעתי מקומו לפי שעה) מכה אשר לא כתובה זו מיתה של תלמיד חכם כי עיקר שבר בהעדר התלמיד חכם היא מחמת התורה שבעל פה ואילו לא היה תורה שבעל פה רק הכל בכתב לא היו צריכין לתלמידי חכמים כל כך כי הכל אמור עם הספר וכל יודעי לשון עברי יבחינו הדין והדת לכך עיקר המכה תלוי בזה שלא נכתבה כל התורה ועיקר חסר מספר וזהו מכה אשר לא כתובה.

ועוד בזה כי כבר פירשו במה שאמרו (שבת דף קא:) משה שפיר קאמרת כי תלמידי חכמים בכלל נקראים משה והוא כי כבר פירשו במה שאמרו (תענית דף ה:) יעקב לא מת (זוהר א' לז.) משה לא מת והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם נפשו קשורה בנפשם כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה שהיא ממרום קדשו אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה הוא למשה לבד כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלהים ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם וזהו מאמר חז"ל (נדרים דף לח.) מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו והוא נהג טובת עין להנחיל לישראל ולכך נקראת תורת משה ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה ולא עלתה נשמתו למעלה רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים וזהו (דברים ל"ד, ו') ולא ידע איש את קבורתו כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור ולכן כל תלמיד חכם נקרא משה וזהו מאמר הפסוק (דברים ל"ד, ז') משה לא כהתה עינו ולא נס ליחה וכו' ויבכו אותו ישראל ל' יום דיש להבין מה ביקש הכתוב בזה התואר למשה אם כהתה עינו או לא ולמעלת יקר משה מבחר כל היצורים ירום ונשא ממלך מלכי המלכים תואר זה שפל ופחות למשה מאוד מאוד אבל הענין כי קשה איך לא בכו ישראל על משה יותר מל' יום ואם על רבינו הקדוש אמרו (כתובות דף קג:) דהוו ספדי ליה י"ב חודש והטעם כי אמרו (שבת דף קנב:) תוך י"ב חודש נשמת צדיק עולה ויורדת כי יש לנשמה קצת דביקות עם הגוף וקשה לה לפרוש לגמרי מן הגוף אף כי הגוף עולם חשוך ובעולם הנשמות כולו אור ולכך אמרו (קהלת ז', א') ויום המות מיום הולדו כי גם בלידה יקרה כן לתינוק המוטל במעי אמו במקום חושך ואופל צר עד שצריך להיות מקופל כפנקס ושורה במקום צואה ודם ובבואו לעולם מקום מרווח בהיכל מלך באויר צח וטוב היה אמון עלי תולע ומרבדים מכל מקום צועק וכמה ימים שמונח ממש כאבן דומם לרב צערו ופרידתו ממקום שהיה וגלל כן אמרו חז"ל (כתובות דף קי:) אף מנוה רעה לנוה יפה בודק וכן במותו מכל מקום דבוק וכרוך עם הגוף י"ב חודש ועולה ויורד והוא ענין הספד שלנו כי על ידי קול בכי והספד שלנו העולה למעלה הנשמה מתדבקת בו ועולה עמו.

ולכך אמרו (שבת דף קנג.) אחים בהספד אי דהתם קאימנא דהנשמה נאחזת בגוף וקשה לה ליפרד ולעלות אם לא על ידי הספד ואמרו שם בגמרא (כתובות קג עיי"ש היטב) דהוי ספדי ליה בלילה ואיכא דאמרי ביום טעם מחלוקתם תלוי בכך במה שאמרו במדרש (ויק"ר כו ז ילק"ש שמואל א' כח רמז קל"ט) "ויבאו אל האשה לילה ויתחפש שאול וילך אל בעלת אוב" וכי לילה היה אלא אותה שעה היה להם אפלה כלילה ע"כ וקשה מה קושית המדרש וכי לילה היה דלמא באמת לילה היה וכן דרכן של כל הולכי בדרך לא ישר וסטרא דמסאבא להיות במחשך מעשיהם חשך ולא אור אמנם כוונת המדרש כך כי אמרו בגמרא דשבת (דף קנב.) דשאל האי צדוקי לר' אבהו אמריתון נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אוביא טמיא היכא אסיק לשמואל בנגידא ומשני תוך י"ב חדש הוה שנשמתו עולה ויורדת ומבואר בזוהר ביום הנשמה למטה ובלילה למעלה בצרור החיים במקום פקדון הנשמות ואם כן אתי שפיר דיפה הקשה המדרש וכי לילה היה דנשמת שמואל היתה למעלה ולא היה אפשר לאוביא טמיא להעלותו ולכך משני דבאמת יום היה רק היה יום חושך לשאול וכו' וא"ש ולדעת זו היה הספידו של רבינו ביום כי אז נשמתו למטה רואה בצער הגוף והספידוהו לעלות למעלה אמנם יש דיעה אחרת כי ביום הנשמה למעלה ובלילה הנשמה למטה ולכך אמרו לאיכא דאמרי דהוי ספדי לרבי בלילה סוף כל סוף הקושיא במקומו איך לא ספדו למשה רק ל' יום.

אבל התירוץ מבואר כי ההספד הוא להעלות נשמת צדיק מאתנו לשרשו אבל משה נשמתו תמיד שוכנת אתנו ואצלנו ומתדבקת תמיד עם חכמי הדור להאיר לנו ולהיות לנו לעינים ולהשגיח עלינו כי הוא רועה נאמן ובכל צערנו לו צער כאשר מבואר בפיוט תענית אסתר שמשה געה ובכה לבטל הגזירה מהמן והוא המשקה העדרים ועדרי הצאן ומימיו מי חיים מהקודש יצאו להשקות לנו תמיד ולכך אין צריך כל כך הספד וזהו מאמר הקרא משה לא כהתה עינו רצה לומר שלא סילק השגחתו מאתנו אף במותו כי תמיד עינו על ישראל ולא נס ליחו הוא השקת מימיו ולהראות אותנו כי תמיד עומד עלינו ומתדבק אתנו ולכך משה לא מת כהנ"ל ולזו לא בכו ישראל רק ל' יום ולא היה צריך יותר כי עודנו לא מש מאתנו ומתדבק עם חכמי הדור וכולם בגדר משה וזהו גם כן מ"ש (ב"ר נח ב) עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע דלכאורה קשה הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא דף עה.) ומה ענין שמש ליהושע אבל להנ"ל יובן כי לא שקעה שמשו של משה כלל כי דבק עם יהושע ולא כהתה עינו כנ"ל.

וזהו מאמר הגמרא (מגילה דף יג:) בהמן ששמח שנפל פור בירח שמת בו משה (רבן) והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה וכבר הקשינו כמה פעמים מה בכך שנולד בז' באדר הלא תמיד אחר אחרון אנו הולכים והמתענה יום שמת בו אביו משום ריע מזל אף שבו ביום היה אביו נולד מכל מקום מתענה בו דמכל מקום דסוף הדבר שנתרע המזל וגם יש לדייק באמרם ראשון בז' באדר מת ואחר כך בז' באדר נולד איפכא הוה ליה לומר בז' באדר נולד ובז' באדר מת אבל הענין כך כי משה לא מת ותיכף שמת תיכף נולד בהדבקו בנשמת יהושע וכן בכל דור ודור ולכך אמרו כי המן שמח כי חשב בירח אדר נסתלק משה ואין כאן הגנה ולא ידע שלא כהתה עינו כלל כי תיכף שמת תיכף נולד ונתעבר בנשמת יהושע ועדיין אורו קיים ומאיר לישראל ולכך הקדים מיתתו ללידתו כסדר וא"ש.

אבל יש עוד פי' בזה כי יש לדייק מה ביקש בגמרא בז' באדר מת וכו' מה נפקה מינה הלא המן לא דקדק על יום בחודש רק על חודש כי באדר מת משה והוה ליה לומר סתמא והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן אבל כבר נודע מ"ש במדרש (ב"ר צו ד) ויקרבו ימי ישראל אמר הקב"ה ליעקב היום קובל עליך חייך אתה שוכב ואין אתה מת והדבר בעצמו תמוה אבל כבר נודע כי היום יש לו צער ויגון באבוד בו צדיק ראה במדרש מגילה (אס"ר פז יג) כיצד נתרעמו הימים שלא יקרה בו איבוד ישראל ח"ו וכן הדבר בצדיק שהוא שורש ישראל ולעומת זה ביום שמת בו רשע יש ליום שמחה והוא יום ברכה שקרה בו אבוד רשע והנה רבקה אמרה (בראשית כ"ז, מ"ה) למה אשכל גם שניכם יום אחד כי עשו ויעקב ימותו ביום אחד ובזה יש ליום שמחה מצד עשו ותוגה מצד יעקב ויצא שכרו בהפסדו אך אם באמת יעקב לא מת א"כ שמחה זו שמת עשו שמחה שלמה ולא יוסיף עוצב עמו כי יעקב לא מת וזהו מאמר המדרש דהקב"ה אמר ליעקב היום קובל עליך כי בסיבת איחור מיתתך נתעכב מיתת עשו גם כן והיום יושב ומצפה מתי יגיע היום ויאבד רשע זה מן העולם רק קשה מה זו שמחה הלא גם יעקב ימות ויש בו תוגה וע"ז אמר חייך אתה חי ולא מת וא"כ אין תוגה במיתתך ולעומת זה שמחה במיתת עשו וא"ש.

ומזה תבין כי המן שפט היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער שמע מיניה שמאוד ריע מזלא וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש (שם) דאם יהיה מערער היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל אמנם באמת טעה כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו גם במיתתו לא יקבלו תוגה ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה אבל לא הועיל כמ"ש אבל על כליון ישראל ח"ו יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים ונכזבה תוחלת המן בזה.

ולכך שימו על לב כמה רעה לישראל באבדן צדיק וכמה טובה בלידת צדיק כי בו נכלל משה רבינו וא"כ חובה עלינו לעשות תקנות להקים עמוד התורה ולגדל פרחי התורה כי בכולם כלולה נשמת משה ובעו"ה ברואי צדיק תלמיד חכם מת ודור יתום אין נצר משרשיו יפרה אשר אמרנו זה יהיה לעם ויגדל בתורה הוא בעיני כאלו מחדש ובימיו מת משה ומתו מוטל לפני אשר ראוי לעשות לו אבל יחיד ולקונן בלב מר לאולת הזמן אשר רואים ממש עולם חרב ואין שם על לב לבנותו ולעשות לו תמכין.

כל ענין אחשורוש והמן היה מוסב על התורה ואמרו (שבת דף פה.) ויתיצבו בתחתית ההד מלמד שכפה ההר כגיגית מכאן מודעא רבה לאורייתא ואף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש ויש להבין ענינו אבל להבין מ"ש (ישעיהו נ"ט, י"ג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכו' הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ואמרו חז"ל (איכ"ר א לז) זו מיתת תלמידי חכמים ויש להבין מה זה עונש מדה כנגד מדה בשביל דבורם בפה ולא בלב ימותו תלמידי חכמים.

אבל יש להבין גם כן כי ידוע מה שאמרו במדרש (ש"ר פכ"ו ב) היש ה' בקרבנו אם אין אם יודע מה בלבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו גם זה לכאורה תמוה וכי ח"ו נסתפקו דור המדבר בה' אם יודע מחשבת הלב ואם הדברים כהווייתן הלא זו יותר מהמרי והבגידה מכל החטאים וסרחונות שנכתב בהם בתורה ולא מצינו שהקפיד ה' ומשה על זה וכבר אמרתי שהדבר הוא כך כי ישראל שראו כבוד ה' במדבר לא ראו עין בעין שכינת ה' רק מלאך ראו ובו היה שריית שכינה וכן מתחילה כשנגלת השכינה למשה לא היה רק על ידי מלאך דכתיב (שמות ג', ב') וירא אליו מלאך ה' בלבת אש וכן ישראל לא ראו רק מלאך דכתיב (שם יד יט) ויסע מלאך ה' וכו' וכן תמיד לא ראו רק מלאך ובו היה שריית שכינה והיו ישראל מסופקים בזה אם השכינה שורה בתוך המלאך ואם כן הוא רק כמו מסך מבדיל לבל יזונו עיניהם מהשכינה כמו מסוה משה או שאין שורה השכינה בקרבו רק הוא שליח ה' ואמצעי בינם לבין ה' ואם כן היו ישראל מסופקים אם ישתחוו למלאך ההוא ולמולו כי לא תתכן העבודה בלתי לה' לבדו ואם אין השכינה בקרבו הרי עון גדול להשתחוות למולו ולכך ביקשו לנסות הדבר כי ידוע כי השם לבדו יודע מחשבות בני אדם מה שאין כן מלאכים ולכך אמרו אם יודע מה בלבנו על כרחך דהשכינה בקרבו ואם כן נעבדהו ונשתחוה לו כי ה' בקרבו ואם אין יודע על כרחך דאין שכינה בקרבו רק מלאך מליץ בינותינו ואם כן לא נעבדהו כנ"ל בכוונת ישראל היה בזה לשם שמים וזהו על נסותם את ה' ולכך לא נחשב להם לעון כי לא היה ברוחם רמיה.

והנה בטעות זו נלכדו כל הערב רב ונפתו אחריהם המוני עם מישראל כי חשבו כי ה' לרוב מעלתו ויקר גדולתו לא ישגיח בעצם בישראל להנחיל להם תורתו כי אם על ידי מלאך כי הוא אמצעי וזהו היה שרש חטאתם בעגל שבקשו לעשות צורה לשור שבמרכבה כי רצו שהחיות שהם סמוכים אל הכסא הם יהיו האמצעי בינם לשכינה ובחרו בצורה ההיא כי מן צורה ההיא יקבל שור שבי"ב מזלות והוא מושל על מדבר על כן נקראת (שמות ט"ו, כ"ב) מדבר שור וחשבו שיהיה להם לעינים בחנותם במדבר וכן במרגלים שכפרו ואמרו (במדבר י"ג, ל"א) כי חזק הוא ממנו ודרשו (סוטה דף לח.) כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם אשר לא יאומן על דור דיעה שיחשבו שבורא עולם לא יהיה סיפק בידו לגרש קרוצי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא הדבר כי חשבו שהכל על ידי מלאך וחשבו ששר ארצות חזק הוא מהמלאך ההולך לפניהם במדבר ולכן אמרו כי חזק הוא היינו שר ארץ ישראל ממנו היינו מלאך ההולך לפניהם במדבר ולכך לא עבדו ה' בלב כי חשבו שהכל על ידי מלאך כדכתיב (תהלים ע"ח, ל"ו) ויפתוהו בפיהם וכו' ולבם לא נכון עמו כי חשבו שהכל ע"י מלאך ומלאך אין מבין מה שבלבם וא"כ אין פשע ומזה פשה המרי בכל עון בית הראשון כי זנו מאחרי ה' והכל בטעות זו.

והנה ידוע (עיין אס"ר ג ט) כל מלך הנאמר במגילה סתם הוא מלכו של עולם והמן כינוי לס"ם מקטרג על ישראל וכאשר עברו ישראל והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר גבר כחו של ס"ם לקטרג על ישראל ולכך (אסתר ג', א') אחר הדברים האלה גדל המלך את המן מעל כל השרים וכל מלאכי השרת הסכימו עמו אין דורש אין גם אחד ממש וזהו וכל עבדי המלך כורעים וכו' והטעם כי כל תירוץ של ישראל היה שלא היה רק לפנים כמבואר בגמרא (מגילה דף יב.) וזהו לא ידעו מלאכי השרת כי הם אינם יודעים מה שבלבו של אדם וא"כ לפי דעתם כפרו ישראל בעיקר וחייבים כליה אבל מרדכי הקיש דלתי מעלה כי ה' יודע מחשבות אדם הוא ידע כי לב ישראל היה שלם עם ה' ולכך שמע בקול מרדכי ובטל גיאות המן וא"כ בשעת מרדכי ואסתר נגלה לישראל טעותם והכירו וידעו כי לה' נתכנו עלילות ולא ע"י מלאך כי ה' בקרבם ומזה הבינו כי אין לעבוד לה' רק בלב תמים כי יודע מחשבות אדם ולכך קבלו התורה בימי אחשורוש ועבדו ה' בלב תמים ולכך אמרו כי התפלה בלי לב אין הקב"ה בעצמו מקבלו רק ע"י שליח מלאך כי הם אינם מכירין בחסרון הכוונה אבל תפלה בכוונת הלב הוא לה' לבדו כי הוא מקבלה כי הוא בוחן לבבות.

וכבר אמרו בכתובות (דף קד.) במיתת רבי אראלים ומצוקים תפשו בארון הקודש נצחו אראלים את מצוקים כי מלאכי השרת ביקשו שימות רבי והצדיקים ביקשו שיחיה הרי כי רצון מלאכי מעלה שימות צדיק ויהיה משכנו בתוכם וא"כ אם אנו מתפללין שיחיה הצדיק אם התפלה הולכת ע"י מלאך אין קטיגור נעשה סניגור ואיך יהיו הם מעלים התפלה לה' שיהיה הצדיק חי והם רצונם שימות אבל כשמתפללים בתום לבב ה' מקבל תפלתנו ותפלתנו בחיי הצדיק מקובלת וזה מאמר הפסוק יען כבדוני העם בשפתיו וכו' הואיל שתפלתם בלי לב והיא ע"י מלאך לא נתקבלה התפלה ואבדה חכמת חכמים.

ואם זה דבר אמת מכוון בפסוק יוצא לנו כי בעו"ה עיקר העדר תלמידי חכמים הוא על ידי תפלתנו שאינה בכוונה רצויה בלי לב כלל אוי לנו כי חטאנו לא רחוק הוא מאתנו לקיימו ולעשותו בלב שלם ובנפש חפיצה כל המצוה כדקא יאות ובשלימות וזה גורר שגם תפלות י"ח וקריאת שמע אינם בכוונה ואנו שופכים דמים ועקימת שפתיו בלי לב כזה הוי מעשה לשפוך דם נקי ובחטאתינו נעדרים צדיקים הרבה הכל ע"י קלקול תפלתנו וזה יצא לנו מרבוי אמירות תהלים ותחינות בקשות ותהלים כל ספר בכל יום ועל זה נאמר (סנהדרין דף קט.) כל המוסיף גורע ששגורה בפיהם ולשונם ידבר כל היום ולבבם בל נכון עמו בשום אופן ואילו לא יתפללו בכל פעם רק תפלה המסורה מקדמונים ז"ל מן ברוך שאמר עד עלינו ואיזה מזמורי תהלים אפס שיהיה בכוונה היה יותר טוב ומקובל לה' לבדו ואין צריך למלאך מליץ בינותינו.

ובהך דהדר קבלוה יש להבין בו ענין אחר במה שאמרו (שבת דף פח.) דאמר ה' אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם דלמה יהיה כן אם התורה חובת גברא וצריך אדם לשומרה א"כ מה צריך קבלה מישראל הלא הם מוכרחים ומצווים ועומדים לקיים מצות ה' הוא היוצר הוא המצוה ואם היה רצון ה' לבלי מכריח ליצוריו על קבלת התורה והיתה דעתו שיקבלום ברצון אם כן מה זו שאמר ואם לאו שם תהא קבורתכם הלא אין לך אונס גדול מזה ומכריח לקבל התורה וגם מה ראו ישראל מתחילה שלא רצו לקבל תורת ה' אשר כל חפצים לא ישוו בה וגם טענת אומות העולם כמבואר בגמרא דע"ז (דף ב:) לכאורה טענה חזקה היא כלום כפית עלינו הר כגיגית ובאמת צריך טעם למה כפה לישראל ולא לאומות העולם ולמה הדר קבלוה בימי אחשורוש.

אבל יובן ג"כ כשנבין במדרש מגילה (אס"ר א יג) כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו כתיב כי לה' המלוכה ומושל בגוים ואת אמרת על כסא מלכותו ותמה יפה ענף מה קושיה היא זו וכי בשביל שלה' המלוכה והוא מתנשא לכל ראש לא יתכן לומר על מלך בשר ודם שיושב על כסא מלכותו וכהנה רבות במקרא ולא שאל כן וכמו שאין פותר להקושיא אף לתירוץ אין פותר וגם יש להבין מה שכתב במדרש (אס"ר י יב) ומרדכי יצא מלפני המלך וכו' מלמד שנעשה מלך וכו' וגם בזה תמה היפה ענף וכי בשביל שיצא מלפני המלך בלבוש יקר כראוי למשנה למלך נאמר שנעשה מלך אבל עיקר הענין דע כי רבים מחכמי תולדה ובראשם הראב"ע חושבים כי יש כח במזל לגרום לאדם כפי תולדה שלו אם יהיה טוב או רע גנב או צנוע כדמצינו בחכמי התלמוד (שבת דף קנו:) שאמרו הכלדיים ברך גנבא יהיה (שבת דף קנו.) ומאן דבמאדים אשיד דמא וכו' וכן שפוט ישפטו בכל קורות הגוף וכל נמוסו שבתו וקומו על פי גרם השמימי אבל רבים ובראשם הרמב"ם חולקים על זה וטענתם דאם כן אף אתה תפר יראה ויש בזה ביטול לקיום התורה ושכר ועונש להיות האדם מוכרח מפי המזל ואם בעת לידתו גזר עליו המזל להרע מה יעשה העני בזה לקום נגד משטרי השמים.

ואמת כי תירצו דאף כי יש בכח מזל לגרום לאדם סדר הנהגתו מכל מקום יש כח באדם לעשות מול המזל ולגבור חיילים ולעשות טוב אף כי המזל בו לרוע וזהו חלק אדם ממעל לגבור על המזל בחכמתו ויראתו אבל עם כל זה הקושיא במקומה כי מכל מקום סיבה ראשונה לחטוא הוא המזל ומה יעוז אנוש קרוץ מחומר להלחם נגד כוכבי שמים ממסילותם ודבר זה קשה מאוד ולאו כל איש אשר לו העוז לעמוד נגד כסילי שמים ודבר זה נמסר לגדולי הדור אבל לאו כל אפין שוים בזה ועל כל פנים אין עונשו קשה כל כך היותו לא במעל ולא עינה מלבו דבר הרע הזה.

ובזה יובן דברי ממוכן שאמר (אסתר א', ט"ז) לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה וכו' ועל כל העמים וכו' דלכאורה הוא כמזלזל בכבוד המלך כאלו יאמר דבשביל פגם המלך אינה ראויה כל כך לעונשים כמו פגמה בכל העולם ודבר זה גנאי למלך כי בשביל כבוד המלך ופחיתות כבודו יותר יש לענוש מנוגע בכבוד המוני עם ובמה נחשב זלזול כבודם נגד זלזול כבוד המלך כי רב הוא אבל נראה במה שנאמר (אסתר א', י"ג) ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כדת מה לעשות במלכה ושתי כי אחשורוש היה חס על ושתי וחשב אולי מפאת המזל היה לי זה שתהיה אשתי מורדת בי ותמאן לשמוע בקולי א"כ לא עליה הפשע כי כך חרוץ המשפט מהמזל ושליחותיה קא עבדה ולכך שאל ליודעי עתים הבקיאים בדבר התולדה לדעת כן אם מפאת המזל או לא אבל כבר כתבו כולם ועיין מהרש"א בסוף מסכת שבת (דף קנו.) גבי אין מזל לישראל דלהרע לכל אומה אין כח ביד המזל כי אם מה' לבד יצא הדבר ע"ש וזהו מאמר ממוכן לא על המלך וכו' אתה חוקר לדעת אם הוא מפאת המזל לא אדוני אם על המלך לבד עותה יש לומר מכח מזל אבל היא עותה על כל השרים ועמים א"כ זה אינו מפאת מזל ולכך חייבה מיתה.

ומזה נלמד כמה יש לאדם לחפש בזכות טרם שידין את חברו ובעונותינו הרבים כעת נהפך שאם יש חלק אחד מאלף לחוב יחפשוהו ממטמונים לדין אותו לחוב ואין דן דינו למזור ולא כן עשו גוים קדמונים וגם יש ללמוד מה רב הוא המקלקל לרבים ובעו"ה כל העושה דבר רע לא זו שמקלקל לעצמו אף גם מקלקל לאחרים כי אם יעשה אחד אלף מעשים טובים לא ילמדו ממנו ויאמרו לא כל אדם לו הכח והיראה לעשות כמתכונתו ואם יעשה חובה אחת תיכף ילמדו ממנו לומר אם פלוני עושה כך למה אגרע ולכן יש להזהר מאוד לבלי לגרום רעה לאחרים וכל המחטיא רבים אין רע גדול מזה כי רבים חללים יפיל ובגמרא אמרו (מגילה דף יב:) דשאל לבני יששכר הבקיאים בעיבור שנים והם השיבו דילך לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתא דכתיב שאנן מואב וכו' ולהבין הענין מה טוב בבקיאות בעיבור שנים לדון דינה של ושתי ומה השיבו דילך לבני עמון ומואב מי ביקש זאת מידם והליועצים למלך נתנם אם לא רצו לדון ושתי היה די בזה ולמה להם ליעץ למלך ממי תקום העצה ודבר משפט אבל באמת אחשורוש הלך הכל בדין ובמשפט עם ושתי וכבר נודע כי בן נח הוא בר עונשין כשהוא בן כ' כמו למעלה דבמתן תורה נתחדש הלכה דיהיה הזכר בן י"ג ובת י"ב שנה לעונש בגדלות אבל בבן נח עונש שלמטה ושלמעלה שוים ומבואר בילקוט (ילק"ש אסתר א' רמז תתרמ"ט) כשכבש כורש לבלשאצר היתה ושתי נערה ובא אחשורוש ולקחה וידוע כי נערה שנותיה בת י"ב שנים ו' חדשים ומבואר במגילה (מגילה דף יא:) כי כורש מלך ב' דריוש ג' וא"כ בשנת שלש למלכו שעשה משתה הרי עברו שבע שנים וא"כ כאשר החל לעשות משתה שהיה בתחילת שלש למלכו היתה ושתי בת י"ט שנים וששה חדשים ותחלת סעודתו היתה בתחלת שנה שלישית שהוא תשרי כי למלכי אומות העולם מתשרי מנינן וא"כ משך הסעודה שהיה ק"פ ימים שהוא חצי שנה א"כ כבר היתה בת עשרים והיתה בת עונשין אך אם היה בחורף הלזה חודש עיבור א"כ עדיין לא נשלמו העשרים שנה כי נשלמו הק"פ ימים טרם שישלם חצי שנה א"כ עדיין אינה בת עונשין ולכך חקר לדעת אצלם אם נתעברה השנה.

והנה הם ידעו כי לא נתעברה השנה וא"כ היא בת עונשים ומכל מקום פתחו בהצלה תחלה דנודע (יבמות דף עו:) דלכך עמוני ולא עמונית דאין דרכה של אשה לקדם ואמרו (שם) היה להם לקדם נשים לקראת נשים ואמרו (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה וא"כ אם אפי' נשים לקראת נשים אין להם לקדם איך תלך ושתי ערומה לפני אנשים ואמרו במדרש בשביל צניעות נשי מואב ועמון כאשר יעץ בלעם להפקיר בנותיהם לבני ישראל מיאנו בנות מואב ולכך הוצרכו להפקיר בנות מדין זכו ולא גלו בראש גולים דכתיב שאנן מואב וכו' וזה כונתם דהם ביקשו להליץ בעד ושתי ואמרו זיל לגבי עמון ומואב דיושבים שקט ושאנן והכל בזכות צניעות נשים א"כ הדין עם ושתי שלא ביקשה לעשות פריצות כזו ולבוא ערומה בפני כל השרים והעמים מזה נלמד כמה יש לאשה להיות צנועה ואמרו חז"ל (מגילה דף ב:) בא גבריאל ועשה לה זנב הרצון כי נתן בקרבה להיות צנועה כי אמרו במדרש (ב"ר פי"ח ג) דלכך נבראת מן הצלע מה צלע מכוסה וטמון אף האשה צריכה להיות צנועה ויושבה בביתה מבלי תראה ותמצא בחוץ אך זהו אם נבראת מן הצלע אבל למאן דאמר דו פרצופין נבראו א"כ אין הבדל בין זכר ונקבה כלל וחז"ל כינו לצלע שנבראה אשה ממנה זנב כדאמרינן בברכות (ברכות דף סא.) חד אמר פרצוף וחד אמר זנב וזהו כי גבריאל נתן בלבה זנב הוא הצלע ולא פרצוף וא"כ צריכה להיות צנועה מבלי ללכת ערום לעין כל.

ומזה יש ללמוד לנשים תוכחת מגולה שתהיינה צנועות יושבות אהלים ותודה לאל בכאן נשים צנועות בעצמותן ת"ל לא נשמע עליהן שום שמץ רע ח"ו אבל בעו"ה יעמדו ברחוב מקום מהלך רבים עד שכמעט אי אפשר להלוך אם לא יפגשו בם בבקשה מכם למה לכם זאת לגרות היצר הרע בעצמכן הלא די לנו במלחמתנו עם יצה"ר כאשר הוא החל ויש לנו להשמר ממנו מכל רע ולמה לנו להביאנו לכלל נסיון ומלחמה עם יצה"ר שאינה מלחמת מצוה כלל הואיל והוא נעשה מצדנו.

וביחוד יש לנו להשמר מהרהור והסתכלות כי הוא מזיק לאדם עד למאוד בכל דבר חפץ מחפצי שמים הן לימוד הן תפלה והן בכל דבר ולכן נא הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניכם מנעו עצמכם מתועבה זו וביחוד להשמר ולהזהר פן ואולי ח"ו יבוא לידי יחוד אנשים ונשים בחורים ובתולות אשת איש שהוא איסור דאורייתא ויחוד פנוייה דוד ובית דינו גזרו עליהם וכל העובר על דברי חכמים ח"ו חייב מיתה וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה מי הוא זה ואיזה הוא אשר בשם ישראל יכונה אשר לא יירא ויפחד ויסמר שערות ראשו מהעונשים הגדולים הקשים והמרים עד מאד האמורים בש"ס ובזוהר ובכל ספרי מוסר על עון מוציא זרע לבטלה ר"ל כידוע לכל ואיך יביא האדם עצמו לכלל זה ח"ו ביחוד ובהסתכלות בנשים אשר הוא נמנע ממש לבל יבוא לידי הרהורים רעים ביום לבוא לידי טומאה בלילה ח"ו וזה אין נקרא אונס כי הוא עצמו הוא הגורם ומגרה יצר הרע על נפשיה לכן נא ונא בבקשה מכם יהיה מחניכם קדוש לבל יהיה בבתיכם עירוב וכל אשה שורה בביתה.

ונשוב להנ"ל כי באמת אם המזל גורם להרע ולהיטיב איה איפוא שמירת התורה בכללה אמנם כבר אמרו (שבת דף קנו.) אין מזל לישראל כי הטעם כי מחמת המזל לא היה ראוי לאברהם להקים זרע בעולם ואברהם באיצטגנינות שלו ראה כי אינו מוליד כי כל המזלות מתנגדים לו להקים זרע אבל ה' שידד המערכות להקים עם ישראל מאברהם מתנגד למזל ולכך אין מזל לישראל כי לא באו לעולם מפאת מזל ולכך יכולים הם לשמור התורה ולבחור בטוב ולמאוס ברע כי אין המזל מכריחם לשום דבר וזהו הטעם כי כל העמים מאנו לקבל התורה כי הם תחת המזל ומזל גורם להרע ולהטיב ואיה איפוא שמירת התורה אמנם נחנו עם ה' ראויים לקבל התורה כי אין אנו תחת המזל כלל.

ובזה תבין מה שאנו אומרים אשר בחר בנו מכל העמים דלכאורה קשה הלא חזר על כל עם ולא קבלוהו זולת נחנו עם ישראל וא"כ מה זה שאנו אומרים אשר בחר בנו וכו' אבל לפי הנ"ל יובן דזו היא הבחירה שבחר בנו שלא נתן לשלוט בנו המזל כי אם הגביה אותנו למעלה מהמזל ובשביל זה קבלנו התורה כי לא היה ביד המזל להכריע אותנו בשמירת המצות מה שאין כן אילו הניח אותנו תחת מזל לא היה לנו אפשר כמעט לקבל תורה מטעם הכרחיות המזל ובזו תבין מה שאמרו (שבת דף פח.) אם אתם מקבלים התורה מוטב וכו' ואם לאו שמה תהיה קבורתכם דלא היה כמכריח לגמרי רק כמזהיר ואומר כי ודאי לא לחנם פחדו וסרבו ישראל לקבל התורה היקרה מפנינים רק חשבו כי הם תחת מזל ואם כן המזל יכריח אותם ולא יהיה סיפוק בידם לקיים התורה ולשמרה כראוי ולכך מאנו לקבל התורה אבל הקב"ה אמר להם כי טועים הם וכי הם למעלה מהמזל ואין בהם ממשלת המזל כי אילו היו הם תחת המזל ודאי יהיו נאבדים ח"ו מהעולם כי המזל הוא נגדם וכל משטרי המזל לעקור לישראל ח"ו וזהו אם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שתחשבו כי אתם תחת המזל ולכך אין לכם לקבל התורה שם תהיה קבורתכם כי המזל לרוע נגדיכם ותאבדו מהר.

וזהו ענין כפיית הר כגיגית כי המזלות הם ככיפת הרקיע ונמשלים ככופה הר עלינו כאשר חוש הראות מעיד ולכך לא כפה על אומות העולם הר כי הם באמת תחת המזל ואין המזל נגדם לעקרם ולשרשם אדרבה הוא לטוב להם ולכך לא שייך כפית הר כגיגית באומות העולם כי המזל הוא לטוב להם אך מחמת זה לא קבלו הואיל והם תחת מזל וכמעט ידיהם אסורות כנ"ל וזהו יהיה מטענתם לעתיד לבא כלום כפית עלינו הר כגיגית הרצון שהיינו למעלה מהמזל והיה סיפק בידינו לקיים התורה בלי מכריח למול התורה מפאת המזל והנה אף כי במתן תורה נאמר לישראל והגיעו למדרגה למעלה מהמזל היינו למעלה מז' כוכבי לכת אבל עדיין היו ישראל במחשבה כי גלגל השמיני שהוא י"ב מזלות מושל בם כי באמת יש לי"ב מזלות קצת ממשלה בישראל ובאברהם שנאמר לו צא מאיצטגנינות שלך היינו דקאי צדק במזרח שהוא מז' כוכבי לכת וא"כ עדיין היה להם פתחון פה כי אי אפשר לקיים התורה כי מזלות ההמה מכריחים לעשות טוב או רע ח"ו.

ולכך ויפתוהו בפיהם ולבם בל עמהם כי עדיין היתה תקועה בלבם דעה נפסדה זו כי הם מוכרחים ע"פ י"ב מזלות וכן עשו עגל למזל שור וכל עבודות לעשות כוונים למלאכת שמים בימי בית ראשון היה הכל במחשבה זו כי י"ב מזלות מושל בם וכן כל עבודתם ולכך אמרו (שבת שם) מודעא רבא לאורייתא כי עדיין יכולים לטעון אנוסים היינו כי מן השמים אנו אנוסים לעבור פי ה' כי מזל מכריח וזהו טענתם ולא סתם ח"ו למרות פי עליון בשאט נפש וכי זו טענה אבל הטענה עדיין אנוסים היינו כי המזל אנסנו ומכריח לעשות.

אמנם נודע בהמן דהפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש כי מתחלה ניסה בז' כוכבי לכת כי הוא מזל היום כי כל יום מימי שבוע יש לו כוכב מיוחד כנודע אבל כאשר ראה כי עיקר ישראל תחת י"ב מזלות הפיל פור מחדש לחדש כי י"ב מזלות הם מזלות החדש ועלתה לו כי מזלות הנ"ל היו להרע לישראל כי צלם שעשה נבוכדנצר היה נעשה בחכמת הקסם והשתעבד הכל לנבוכדנצר וישראל בהשתחויה נשתעבדו למזלות והמזלות היו עתידים להרע לישראל כאשר הצליח המן בגורלו שהיה עשוי על פי חכמת כוכבים וי"ב מזלות כנודע אמנם מרדכי התפלל והועיל שהקב"ה שידד מערכות שמים אף י"ב מזלות השמימיים ואם כן משם יכירו וידעו כל ישראל אפילו תחת ממשלת י"ב מזלות אין ישראל יושבים כלל וכי הם למעלה מכל מזל וא"כ אין כאן טענה מבלי לקבל התורה בשמחה וטוב לב כי אין כאן מכריע ומכריח כלל לאומה ישראלית לשמירת ועזיבת התורה כי הם למעלה מכל מזל ולכך בימי אחשורוש קבלו התורה בכל לבב ונפש בלי פניה ושטנה כלל והבן.

והנה תבין מה שאמרו (אס"ר א יב) דביקש אחשורוש לישב על כסא שלמה ולא יכול דמה איכפת ליה אם ישב על כסא זה או זה אבל ענין כסא מלכות שלמה היה כי הגיע לו שפע אלהי מן השמים בעצמו ולא ע"י מזלות וכסאו תיכף אחר כסא הכבוד למעלה מהמזלות וכן אמרו (חגיגה יד סנהדרין לח ע"ש) דו כורסין רמו אחד לו ואחד לדוד כי מלכות בית דוד מקבלים תיכף ואין צריך למזלות אמצעי ביניהם ולכך היה מעשה כסא שלמה וי"ו מעלות וראשו עגול וי"ב אריות להורות על מזלות וכי הוא יושב למעלה וזהו מאמרם כי שלמה מלך בעליונים והיינו כי לא היה צריך לשפעת מזלות כלל.

וגם אחשורוש היותו מולך בכיפה ובכלל החיות שראה דניאל חשב שגם הוא מקבל השפע מן השמים בלי אמצעות מזלות כלל ולכך ביקש לישב על כסא שלמה אבל לא הניחו אותו לישב כי באמת לא היתה מעלתו כל כך רק צריך לקבל מן המזלות וכוכבי שמים.

והנה באמת המלך מצד שהוא מלך ראוי לקבל השפעה על עצמו ולא באמצעות מזלות ולכך חייבים הכל בכבודו וזהו מאמר הפסוק ותהילים כב כט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים דלכאורה אין לו מובן כי עולם ומלואו לה' הוא ומה שייך שיאמר לה' המלוכה אבל הכוונה כי מאתו הממלכה והוא המשפיע ולא ע"י מזל ולכך אמרו (ברכות דף נח.) המתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמינו ליה דהיינו הכל ע"י ה' ולא ע"י מלאך אמצעי כלל.

וזוהי קושית המדרש כתיב כי לה' המלוכה ומושל בגוים דהיינו המלאכים אפילו מלכי אומות העולם מקבלין שפעם ע"י ה' בלי אמצעי כלל ומלאך או מזל ואם כן יפה חשב אחשורוש לישב על כסא שלמה ואת אומר על כסא מלכותו והיינו כמו דדרשינן דביקש לישב על כסא שלמה ולא הניחו והוצרך לישב על כסא מלכותו דהא ראוי הוא לישב על כסא שלמה וקושית המדרש שפיר ומשני אמת בזמן שהיו ישראל בארץ ישראל דהיתה השפעת ה' למלכי יהודה אף לגוים היתה השפעת ה' בלי מזל כי אם גבירתה שותה אף שפחה שותה כנודע ולכך היו כל אפין שוין אבל לאחר החורבן דבעו"ה פסקה שפעת מלכי ישראל אף לאומות העולם פסקה ואינן מקבלין לאחר חרבן רק מן המזלות ולכך כאשר ביקש לישב על כסא שלמה בחרבן הבית לא הניחו וא"ש.

ומזה תבין כי עיקר מלכות לקבל שפע למעלה מהמזלות אבל בחורבן היה אחשורוש מקבל מן המזלות ואז היה מרדכי בתפלתו עושה שיגיעו ישראל למעלה מהמזלות וזהו כונת הפסוק ומרדכי יצא מלפני המלך והוא כמו שאמרו (שבת דף קנו.) ויוצא אותו החוצה מלמד שהוציאו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכן פה הדבר ומרדכי יצא מלפני המלך כי אחשורוש קבל השפעתו מן המזלות והוא יצא חוץ לכיפת ומשטרי המזלות ולכך נאמר יצא כמו ויוצא אותו החוצה כנ"ל ואמר מלפני המלך שהיה לפנים ולמעלה ממדרגת מלך ולכך קאמר במדרש מלמד שנעשה מלך כי זהו עיקר המלכות שיהיה מקבל מן ה' בלתי צריך למזלות וזהו לא היה באחשורוש ובמרדכי היה שיצא מלפני המלך ועלה למעלה ממנו וא"כ אף הוא נעשה מלך באמת ולכך בסיומא דהך פסוק ומרדכי יצא וכו' ליהודים היתה אורה זו תורה והיינו כמ"ש חז"ל (שם פה.) כי קבלו התורה מחדש בלב שלם ותמים וזה לא היה כי אם כאשר הרגישו כי ישראל למעלה מהמזל כנ"ל וזהו כאשר מרדכי יצא מלפני המלך דיצא חוץ לכיפת המזלות אז היתה אורה זו תורה ליהודים וא"ש ובזה תבין מה שאמרו (יומא דף כט.) מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הנסים דיש לתמוה הלא כל רגע ורגע הקב"ה עושה אתנו נסים ונפלאות עד שאין קץ לנסיו ונפלאותיו אבל יובן לפי מה שאמרו ז"ל כי הענין מה שנקרא נס הלא כל הפעולות הנעשים הכל מיד ה' ואין הבדל בו אם עושה דבר קטן או קורע ים סוף ואין אצלו דבר קשה או דבר קל אבל מה שעושה דרך הטבע אינו נקרא נס אבל מה שהוא למעלה מהמזל נקרא נס כי לא שכיח שהקב"ה ישנה טבע ויעשה נס וזהו אם אנו מתנהגים על פי מזל שהוא הטבע א"כ כשנעשה דבר למולו נקרא נס אבל אם אנו מתנהגים למעלה מהמזל א"כ לא שייך קריאת שם נס כלל דמאי שנא זה מזה הכל למעלה מהמזל וזהו דעד אסתר היה בגדר קריאת שם נס כי היה למטה מהמזל אבל מן אסתר והלאה שהגיעו למדרגה נשגבה מהמזל א"כ לא שייך עוד נס כי הכל מהשגחה פרטית ואין הבדל ולכך כלו כל הניסים.

ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמינא יש לפרשו בשנבין מ"ש במדרש (ילק"ש ח"ב רמז תתנ"ה) תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה שעתידים ישראל לעשות תשובה ויהיו בריה חדשה מה ענין זה להך תכתב זאת לדור אחרון אבל יובן במ"ש בנס דחנוכה כי מה היה הנס הלא לא נעשה בו דבר מה שהוא מפלאות הטבע וסדרן של עולם כי אם גברו מעוטי חשמונאים ליונים רבים מקרה הוא זה במלכויות הלוחמים ושכיח שמעוטים אם הם גבורים ואבירי לבב לא יחתו מקול מלחמה והגפת תריסין ינצחו לרבי רכי לבב ואין לך דור ממש שלא ימצא מלכים אשר הם במתי מעט וכובשים למלכים שיש להם חיל רב אבל האמת העיקר נס שהיה בחנוכה כי בכל צרות שבאו לישראל בצר לישראל ושבו אל ה' בכל לב ויצעקו אל ה' וירחם עליהם ויושיעם אבל בגלות אנטיוכוס ימ"ש גלו ישראל בעון הפריצים ומלשינים וכדומה והם פקרו ולא שבו אל ה' כלל ועיין בספורי יוסף בן גוריון כמה רעות עשו ישראל אז והם היו סיבה לביאת יונים לארץ ישראל והם לא שבו ועמדו במרדם כנודע ועדת חסידים אשר היו עם מתתיהו ובניו הם לא היו מעולם בעדת החטאים.

ואם כן אין זה מגדר להושיע לישראל רק ה' חס על עמו והושיעם אפילו בלי תשובה כלל וזהו הנס שהוא כנגד חק אלהים וכביכול ה' לא יעות משפט חלילה ואז הושיע לישראל בלי תשובה נגד משפט ה' וזה בגדר נס גדול נפלא שיעשה ה' דבר בלתי תשובה ולכך לא ניתן לכתוב כי כביכול הוא בגדר כבוד אלהים הסתר דבר שעשה ה' דבר נגד הנימוס אלהות ומשפטי ה' ולכך אמר הכתוב (תהלים ק"ב, י"ט) תכתב זאת לדור אחרון ולמה יהיה נכתב כי עם נברא יהלל יה ופירש המדרש דיעשה תשובה וא"כ שפיר יש לכתוב אותו אבל אם השם עושה נס בלתי תשובה אי אפשר לכתוב.

ולכן ראו כמה טובה למקום עלינו והכל בתשובה ועבודת ה' ולכן בהעדר חכמים בעו"ה אין לתלותו בקרי ולומר שהיה סיבה זמנים רעים וחרדות וצרות תכופות שהם היו בעוכרם כמאמר הרופאים בעלי טבע כי אנו למעלה מהטבע והכל מאתנו ונחנו אבדנו בעו"ה התלמיד חכם הזה וראוי לבכות ובפרט שזה הלך בלי בנים וזרע קיימא ויותר מוטל עלינו לבכות כי הלך בלי פרי קיים ואמרו בגמרא (יומא דף כב:) וירב בנחל על עסקי נחל על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה נפשות הרבה על אחת כמה וכמה ויצאה הב"ק ואמרה אל תצדק הרבה וכשהרג נוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה וקשה להבנה מה ענין הריגת עמלקים עם זדים ורשעים אשר אררם ה' להביא בהריגתם עגלה ערופה ומה לענין זה שייכות עם הריגת נוב עיר הכהנים.

אבל יובן גם כן במה שאמרו (מגילה דף ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן דהדבר בעצמו אין לו שחר וכבר אמרנו עליו דברים רבים ובאמת יש לעשות לו צורה ופנים מכוון ממש עם מה שכתב האר"י זצ"ל והוא כשנבין דברי המדרש (ב"ר יט ב) ד' פתחו באף ונלקו באף וחד מנהון המן פתח באף אף לא הביאה אסתר וכו' ונלקה באף ויש להבין ענינו אבל ידוע מה שאמרו (סנהדרין דף קיא.) ארך אפים ארך אף מבעי ליה אלא לצדיקים ולרשעים הרי דארך אף הוא לצדיקים וכן ארך אף לרשעים ולכך כתיב אפים כי אפילו לרשעים גם כן מאריך אף וזהו שאמר בזוהר חוטמא דנשיב חיים לכל חי כביכול במשל כמו חוטם דיש לו ב' נקבים ומשניהם יצא הרוח והוא הנותן מקום לבשר ודם להאריך תנועתו ע"י נשיפת החוטם כן כביכול במשל ב' נקבים מאחד מאריך אף לצדיקים ומאחד לרשעים ולכך חוטמא נשיב חיים לכל חי אפילו לעכו"ם כי מאריך אף אפילו לרשעים שהם עכו"ם כאשר אמרתי בדרוש הקדום כאשר האריך בזה האר"י ז"ל.

זהו כונת הפסוק (דברים ל"ג, ג') אף חובב עמים הרצון אף שהוא מאריך אף לרשעים וחובב עמים שהן גוים כי לולי כן לא היה להם קיום אבל חשיבות שלהם הוא אף הנ"ל דנשיב חיים לכל חי ומאריך אף לרשעים ובימי המן נתחייבו ישראל כליה רק במדה זו אף חובב עמים דהוא מאריך אף לרשעים כנ"ל בזו נכמרו רחמי ה' על ישראל וזהו המן פתח באף כי חשב לעורר חימה ואף על ישראל בסיבת עונותם אבל נלקה באף כי אדרבא ע"י אף חובב עמים נעשה הצלה לישראל בכלל ולכך בפורים יש ליתן צדקה אפילו לגוים כמבואר בש"ע (סימן תרצ"ד ס"ג) להורות כי הנס היה על ידי אף חובב עמים וגם הגוים בכלל הצלה וחנינה כמידת הקב"ה לרחם אפילו על רשעים שהם עכו"ם כהנ"ל ארך אף אפילו לרשעים ואף אנו בכלל לחמול על דלי עכו"ם כמידת ה' ולהורות כי זהו בכלל הנס ומזו יובן כפשוטו דברי חז"ל (מגילה דף ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' המשל בזה כי השמחה והשכרות היא כי הנס היה על ידי אף חובב עמים וא"כ אין הבדל בין צדיק לרשע כי נשיב חיים לכל חי ואף חובב עמים דייקא ומקרה אחד הוא בחמלת ה' להדומה להמן או למרדכי והבן וזה ברור ואמת.

וממנו נלמוד כמה יש לנו לילך בדרכי ה' ולהדמות להנהגתו עם ברואיו בכל אופן והוא לחמול על אנשים אפילו הרעו לו ועברו רצונו ולא לנקום ולנטור לדורי דורות אפילו על ספק אבל אם יטיב לו אדם מהר ישכחהו ואין זכר לו לא כן מדת ה' מגדיל הטובה ומקטין הרעה וחייבים אנו לילך בדרכי ה' ובפרט ימי פורים וכאשר אמרתי מתמול שלשום בדרשה דלכך נקרא יום סליחה ומחילה יום כפורים שהוא יום כמו פורים והוא כפורים כמו בפורים היה אף חובב עמים כן ביום הכפורים הקב"ה מוחל וסולח ומרבה חמלה וחנינה אפילו לעוברי רצונו ולכן ביום הכפורים יש להעביר שנאה ומבלי לנקום לגומלי רעה כי זה מידת פורים וזהו משלוח מנות איש לרעהו להרבות אהבה וחיבה כי זה מידת ה' לאהוב לכל ורחמיו על כל מעשיו וזהו המביא אדם לידי ענוה וחן למעלה ולמטה.

ואמרו בגמרא (מגילה דף ז:) מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה מנא ידעי ודחה הגמרא דלמא לכל אחד נדמה לה כאומתו ופירש"י שמעו שבפיהם אמרו כן ויש להקשות בממה נפשך מה זו שאלה מנא ידעי דלמא שמעו שכל הרואים אמרו על אסתר שהיא נעימה ויעלת חן ועל כרחך צריך לומר דזה אי אפשר להטות אוזן לשמוע כל דברי העם בשושן והנכנסים ויוצאים משאר מדינות הרואים לאסתר ולדעת כי אמרו כן וא"כ עדיין אין מקום לדחות דלכל אחד נדמה כאומתו דמנא ידעיה ואי דאמרו כן בפיהם כפירש"י עדיין קשה מנא שמעו כל דברי הרואים כנ"ל ונראה ליישב דהא דאמרינן לכל אחד נדמה כאומתו הוא דדייק במה שנכתב דמלת רואיה מיותר הוה ליה לומר רק נושאת חן בעיני כל ולזה דריש כי א' וע' מתחלפים והוא רעיה דהיינו דנדמה לכל אחד כאלו היא ממדינתו וריע לו בני ארץ אחת.

אמנם במדרש מגילה (מד"ר אסתר פ"ו ט) נאמר שנושאת חן אף בעיני מלאכים וצריך לומר גם כן דדריש מיתור מלת רואיה ודריש שהוא רואי י"ה מלה מורכבת וקאי על מלאכים אשו מחזה שדי יחזו וא"ש כי בודאי זו אין קושיא מנא ידעי דיש לומר כנ"ל ששמעו כי כולם אמרו שהיא יעלת חן ואם כי לא היה אפשר לשמוע מכל עין רואה מה בכך הכל נגרר אחר הרוב ודרך המקרא כך לקרוא לרוב כל כנודע ותופס המקרא וזה הוא הסכמה ברוב הרואים רק הגמרא דייקא ממלת רואיה שהוא מיותר כדרש המדרש דנשאה חן בעיני המלאכים וקשה מנא ידעי כי מי עלה למרום לדעת כן ועל כן צריך לומר ברוח הקדש נאמרה וע"ז דחתה הגמרא דלמא באמת לא מצאה חן בעיני מלאכים ומלת רואיה מורה שכל אחד נדמה לו כאומתו וזהו מלת רעיה בחלוף א' וע' כנ"ל ואין כאן ראיה דנאמרה ברוח הקדש וזהו מה שנראה בכונת הגמרא.

אבל עדיין צ"ל בגוף הדבר וכי בשביל שהיא מבני אומתו נשאת חן הלא בעו"ה רבים מבני אומתנו ומ"מ אין להם חן וכן בכל האומות ובשביל שהיא מבני אומתו לא יחויב שיהיה אצל רואיה חן אבל להיפוך החן היה בשביל כך כי היתה מלכה אין כמוה בכל הארץ ומכל מקום כל מי שהיה רואה היתה משתוה לו כאלו היא מבני קומתו ונתגדל עמה בבית כך היתה מקרבת עצמה עמו וזהו גרם חן בעיני כל כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה ושהיא שוה לכל נפש ובזו ידעו כי אסתר נושאת חן בעיני כל הואיל וידעו מדת אסתר הצדקת שהיא טובה לכל ומשתוה לכל בשר ידעו כי מצאה חן בעיני הרואים כי ברור מי שהוא עניו ושפל ברך שמוצא חן בעיני כל וא"ש דברי הגמרא דבזו ידעו כי נשאה חן בעיני כל והבן ולכך זימנה להמן להורות דאפילו לרשע וגבה רוח יש להשתוות ולכך יש בפורים לשלוח מנות איש לרעהו להורות על מעלת אסתר המלכה כי היו לה הכל לרעים אוהבים והכל לרב ענותנותה וכן יש לכל אדם להיות מבלי להיות מתנשא במעלתו רק להיות אהוב לכל ויותר שיהיה מעלה לאיש יותר יש לו להיות שפל ברך ונרצה לכל ובפרטות עם אנשים נאנחים כושלי כח להשתתף עמם בצערם ולחמול עמם זהו תכלית הנרצה מאדם ובזו ימצא חן למטה ולמעלה בעיני מלאכי השרת כמ"ש על אסתר שנשאה חן בעיני מלאכים והכל בשביל שהיתה לכל אחד ריע ואח זהו הגורם חן וחסד ויפיק רצון מן ה' ולכך בפורים כל אפין שוין וזהו הכל מטוב אסתר וממנה יש ללמוד מידת הטובה והמועלת לאדם.

ובאמת יש להבין למה אין אסתר מגדת עמה ומולדתה ומהו הטעם שמרדכי צוה כן אבל יובן כי יש קושיה גדולה במה שאמרו במדרש (אס"ר פ"א י) כטוב לב המלך ביין אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה בית המקדש חרב והם עושים שמחה ומשתה ע"ש והקושיה ג"כ על כל ישראל שעשו כאשר הרגו להצרים ימי ששון ושמחה ומשתה ויום טוב הא עדיין היה בית המקדש חרב ולשמחה מה זו עושה ואם כי נמלטו ממות היה להם לקבוע יום הודיה ושבח לה' בקריאת המגילה אבל ששון ושמחה מה עבידתא איך נשמח ופארנו חבוש מעלינו וניטל כבוד מבית חיינו וטוב מות מחיים בזכרנו בי באו גוים מקדש ה' ונתנוהו כמדבר ואלפים רבבות כהנים שנפלו לתוך אש בשריפות בית אלהינו באמרם אם אין מקדש לה' למה לנו חיים וא"כ לשמחה מה זו עושה בזמן ההוא ומכל שכן בזמן הזה בעו"ה אשר הגענו ממש לדיוטה תחתונה שבתחתונים והרי אנו כעצמות יבשים ואין בם רוח ואיך נשמח ונשיר שיר ה' על אדמת נכר אויבינו שלו עתקו וגם גברו חיל.

אבל דע כי אמרו (פסחים דף פז:) לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כי בכל מקום שהם מתלקטים להם גרים וכאשר יהיו נלקטים הגרים הראוים לבית יעקב והנלוים עמם אז תהיה הגאולה כי זוהי תכלית הגלות ללקט הנפזרים והנדחים בארבע כנפות ארץ הם נשמות גרים שהם בין האומות ועל ידי גלות ישראל מתדבקים עמם ונלוים להם אמנם מאמר אחר סותר לזה המאמר הסובר (יבמות דף מז:) קשים גרים לישראל כספחת אך המפורשים עמדו בזה דא"כ נשמות כשרים שיש בגרים כאשר אנו רואים שהם נשמות קדושות מניחים כל שלות עולם הזה ומתדבקים בישראל עם בזוי ושסוי בעו"ה והכל לחיי עולם הבא מה תהא עליהם ומתרצים דהיה הקב"ה מלקט הנשמות ומזמנם להיות נולדים ע"י ישראל ולא היה צריך להיות נולדים על ידי עכו"ם שהם קשים כספחת כי עדיין זוהמת נחש כרוך בם מחדר הורתם ושורש לידתם.

ובזה נראה היה טעות שאול כי אמרו בגמרא (סוטה דף מו:) למה עגלה ערופה בנחל יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות ופריך הגמרא מאי פירות אילימא בנים זקן סריס מאי איכא למימר ומשני מצות והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא דלכך בנחל כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים וכן אמרו (ב"ר כב כא) בהבל קול דמי אחיך צועקים דמיו ודם זרעיותיו ולא חש לקושית הגמרא זקן וחולה מאי איכא למימר כי דברה התורה במצות על הרוב כמ"ש הרמב"ם בטעמי מצות ע"ש ולכך שפט כי ידוע (גיטין דף נז:) כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק והכל מאגג ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג כי אמר הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות ואיך אהרוג לנפשות רבות כי גדולים וחכמים יצאו מאגג ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת וזהו היה טעות לשם שמים אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג היו חכמי בני ברק נולדים על ידי ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל והנה נודע (יבמות דף עח:) על שאול שהמית את הגבעונים דלא הרג גבעונים רק את הכהנים אשר בנוב והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל וזהו למאן דאמר דגרים טובים לישראל אבל למאן דאמר קשים גרים לישראל אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים וזהו מאמר חז"ל (יומא דף כב:) דעת חיות אגג סבירא ליה לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל ולכך החיה לאגג ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב לא חמל על מחית גרים כי חשב שהם קשים לישראל והרכיב הדבר אתרי רכשי ולכך נאמר לו בממה נפשך או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה.

ובזה יובן מ"ש במדרש אחר הדברים האלה גדל המלך את המן כל זמן שלא נשלם ע' שנים היו אומות העולם מגביהים לישראל נבוכדנצר לדניאל וחנניה מישאל ועזריה כורש לדניאל והתך אחשורוש למרדכי דכתיב ומרדכי יושב בשער משחשבו שנשלמו ע' שנים הגביהו לשונאי ישראל שנאמר אחר הדברים גדל המלך את המן ויש להבין למה מקדם הגביהו לישראל ולא אח"כ אבל הטעם כך כי ידעו כי לכך גלו ישראל שיתאספו אליהם גרים וכל זמן שאין הגרים מתלקטים אין להם להיות נגאל ואמרינן (עיין יבמות כ"ד ע"ב) אין מקבלין גרים בימי מרדכי ואסתר שכל זמן שישראל במעלה זמנית יש לחוש שהגרים מתגיירים לשם מעלה זמנית ולא לשם שמים וזה היה מתחבולות המלכים שהגביהו לישראל כדי שלא יוכלו לקבל גרים ולא יהיו נגאלים אבל לאחר שחשבו בחשבונם כי כבר עבר זמן וקץ ולא נושעו ישראל לא השגיחו עוד בקבלת גרים והשפילו לישראל והגביהו צוררי ישראל.

אמנם מרדכי ידע שעדיין לא הגיע קץ וראוי לקבל גרים לכך צוה לאסתר אשר לא תגיד עמה ומולדתה דאם תגיד יגיעו ישראל לגדולה ע"י אסתר המלכה כראוי לעם המלכה אשר נפש המלך קשורה בנפשה וא"כ לא היה אפשר לגייר גרים כי לשם קורבה לאסתר נתכוונו לכך צוה לאסתר אשר לא תגיד כדי שיתגיירו גרים ואחר כך כאשר נתגדל מרדכי ואסתר היה לכאורה רעה לישראל כי אם כך לא יהיה סיפוק לקבל גרים אבל מחסד ה' שרבים מתייהדים מעצמם וקיבלו גירות וא"כ היתה זו סיבה לקירוב הגאולה כי על ידי כך היו רבים מתייהדים וא"כ נתוספו גרים רבים ובא זמן גאולה וזהו עיקר שמחה של פורים כי התאספו גוים רבים והיתה זו סיבה לקירוב הגאולה ולבנין בית המקדש כי לקטו גרים כראוי ולכך השמחה בפורים כי על ידם נגאלו ישראל ונבנה הבית וכל שמחה שאין בה מענין הבית אינה שמחה כי היא תכלית שמחה שלנו כדכתיב (תהלים קל"ז, ז') אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי וזה אם גרים טובים לישראל אבל אם קשים לישראל לא שייך כן.

והנה כבר נודע הקושיא איך נאמר ארור המן כי מלת ארור נופל גם כן על זרעו כמו שנאמר ארור כנען וכל זרעו בכלל ארור והא מהמן יצאו גרים גמורים (גיטין דף נז:) ולכך אפשר לא אמרינן ארורים בניו כמו שכתב התוספות הנוסחא (מגילה ז ע"ב ר"ה דלא) דהא בניו היו גרים אבל עדיין על המן קשה אבל כבר הדבר מבואר דאנו מאררים להמן דטוב היה שלא בא לעולם והגרים היו באים על ידי תולדות ישראל כנ"ל וזהו מה שאמרו (מגילה דף ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים והם היו סבה לבנין בית המקדש וזהו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים ומהמן יצאו גרים ואיך שייך לומר ארור המן כי זהו שמחה שלנו בפורים וצריך לומר עד דלא ידע וכו' וא"ש.

ראו כמה חששו להמן דיצאו ממנו גרים איך לא נספיד על איש תלמיד חכם שהלך בלא בנים זסש"ה צדיקים היו ראוים לצאת ממנו ועיקר הדבר בעו"ה הכל מחמת ביטול תורה והוא מסתעף ממה שאינם מחזיקים לתורה ובשביל זה גם בחור גם שב וישיש לא ילמדו כי בחור למה ילמד ממה ישא אשה ומי יקח אותו הלא הוא לארץ הנגב והם פונים להשמאל ומצפון תפתח הרעה כי מצפון זהב יאתה ואם נשא אשה והוליד בנים ובנות הלא חייו תלוים מנגד כי מי יפרנסו וטפלא דתלו ביה ומי יכלכל יום בואו לשדך זרעו כי כולם יפנו לו עורף באמרם אם אין קמח אין תורה כללו של דבר בעו"ה נפלה קרנה של תורה מי יקים לו לולי ה' סומך נופלים.

ובאמת כל מעמדנו הוא בתורה כמו שאמרו (מגילה דף טו:) באסתר כשנכנסה לבית צלמים ונסתלקה ממנה שכינה אמרה שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס ברצון או שמא על שקראתיו כלב חזרה קראתו אריה עכ"ל ויש להבין בשלמא מתחלה שפיר קטענה דאם בשביל שנהנו מסעודתו של אחשורוש היה בשוגג כי מתחלה הלכו אל המשתה לאכול בכשרות כדכתיב לעשות כרצון איש זה מרדכי והלכו לקיים רצון המלך אחר כך כאשר הרבו לשתות כמו שנאמר והשתיה כדת אין אונס באו לכלל חטא כי יין הרבה עושה כנודע וזהו שוגג גדול כי יש להם טענה שכורים היו כנודע כי שיכור יחשב לשוגג כאמרם (עירובין דף סה.) יכול אני לפטור את העולם וכו' וזהו מאמרם שמא אתה דן שוגג כמזיד ועל חטא השתחויה לצלם אחשורוש היו אנוסים שהיו מאיימים עליהם להשליכן לכבשן אש כמו שעשו לחנניה מישאל ועזריה על זה אמרה שמא אתה דן אונס כרצון וזה ניחא אבל מה שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב תמוה דכי בשביל שקראה רשע כזה אשר שלח יד בעם ה' לאבדם כלב יהיה חטא גדול בזה לסילוק שכינה.

אבל הענין כך במה שנאמר במדרש (פסיקתא רבתי יב) ויבא עמלק ככלב נדמה להם והוא כי אמרו (ילק"ש ח"ב רמז תת"ל) במדרש יכרסמנה חזיר מיער עי"ן שביער תלוי אם ישראל זכאים נעשה אלף וא"כ הוא חזיר מיאור וכל העולים מים ליבשה מתים אבל אם אינם זכאים אזי הוא חזיר מיער מזיק ואמרינן במשנה בכלים (פי"ז מי"ג עיי"ש בפירוש הר"ש והר"ב.) כל העולים מים ליבשה מתים חוץ מן הכלב ובזה יובן דישראל היו באותו זמן זכאים כדכתיב (ירמיהו א', כ"א) זכרתי לך חסד נעוריך וכו' וא"כ איך בא עמלק הא הוי יאור ולכך כשבא עמלק נדמה ככלב א"כ אף דעולה מן היאור מכל מקום חי ולכך בא להלחם בישראל.

וזהו הענין באסתר כי אסתר חשבה כי ישראל זכאים באותו זמן ולכך שלחה אל מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה נחתם גזר דינם כי חשבה ישראל הם צדיקים אבל מרדכי צוה לה את אשר קרהו בסעודה כי נכשלו ישראל בעבירה ובטלו מהתורה וכדומה ולכך קראתו כלב כי היו ישראל זכאים לדעתה אם כן הרי כאן יאור וא"כ איך יעלה וילחם ויציר לישראל אין זה אלא כלב דעולה מים ליבשה וחי לכך קראתו כלב וחשבה אסתר אולי זה החטא דחשבה לישראל שהם זכאים ולכך קראתו כלב וזה שקר כי אין ישראל זכאים ולכך החרי אף למעלה לומר כי ישראל חף מפשע ושקר הוא וכמאמר הקרא (ירמיהו ב', ל"ה) יען אמרך לא חטאתי וכו' ולכך חזרה קראתו אריה העולה מים ליבשה מת רק כי ישראל לא היו זכאים והיה ארי מיער דמזיק לטרוף טרף ולכך כשעשו ישראל תשובה כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה א"כ לא היה כח ביד אחשורוש והמן להרע לישראל כי הוי יאור וארי העולה משם מיד מת.

חזו וראו כמה כחה של תורה ואם אנו שוקדים על התורה אין אומה ולשון שולטים בנו כי הם חיות יאור ועולים ומתים וגם זה עיקר אשר כל אחד מחזיק לעצמו לצדיק וישר ובידו אין עון ופשע כלל וניקה מכל התועבות וזהו אצל ה' עון גדול כנ"ל יען אמרך לא חטאתי רק אדרבא יש לאדם תמיד לפשפש במעשיו ויראה אשר בעו"ה מכף רגל עד ראש אין בו מתום ובזה יתן אל לבו להמציא מזור כאשר יבקש איש צרי כאשר יאמרו לו הרופאים היותו צריך רפואה כי אינו בשיוי המזג ואם לא יקדים לעשות מזור למזג נגעו יבא לידי חולי וכדומה אזי לא ינוח האיש ההוא לעשות כמאמר הרופאים אף כי חובה עליו כאשר יראה וימצא בידו גלולים רבים אשר ודאי יכנע לבבו לשוב אל ה'.

ועיקר רפואה תורה ומחזיקים בה אשר היא חיים וסמא דכולא ביה לכל חולי הנפש וגם הרחקת גאוה וביטול רצונו מפני רצון אחרים שהיא מידה המביא לאדם לידי העולם הבא כי כבר אמרנו כי כל תאות אדם להתגאה במלבושים ודירה וכדומה בכל ענייני העולם הזה הכל בשביל גאוה וכבוד מדומה.

צא ולמד מאחשורוש שאמר (אסתר ח', ח') כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב וכבר דרשנו זה בדרשות רבות אבל מה שנראה לומר הוא דכתיב (שם ג טו) והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה ויש להבין נבוך זה מה טיבו הוה ליה לומר והעיר שושן צר ליהודים ויום טוב לנכרים אבל כבר נודע מה שכתב היוסיפון לרומיים כי בדתי הקדמונים דתי יון הרומיים וכהנה העמים היה חוק כל דת וגזירת המלך שעושה ונותן קודם אכילה ושתיה יש לו תוקף וקיום וכמעט אי אפשר להפר אבל לאחר שתיה אין בו ממש ותוקף כלל כי יין אנסו וכן נימוסם בכל מקום והנה כאן תיכף שהסיר המלך טבעתו ונתנה להמן ישבו המלך והמן לשתות והמן ציוה ליתן דת בכל המקומות ובשושן ידעו זה ונסתפקו היותו סמוך למשתה היין אם נעשה זה קודם שתיית היין או אחר כך דאם נעשה קודם שתיית היין הרי יש לדת קיום אבל אם נעשה אחר כך אין לדת קיום ולכך העיר שושן נבוכה בזה ולכך המלך שהיה חפץ אחר כך בטובת ישראל צוה למרדכי ואסתר שיכתבו כטוב בעיניהם דהיינו דנעשתה הדת לאחר שתיה וא"כ הדת בטלה כי זולת זה אי אפשר בביטול הדת כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' ולכך כתבו כי נעשה אח"כ והדת בטל.

אמנם כבר דרשנו כמה פעמים פירוש אחר בזה כי אחשורוש לא נתכוין על איבוד העם כי אם על איבוד הדת ולאבדם פירוש הדת שלהם אבל המן הסיב מלת לאבדם דהוא הכוונה על איבוד האומה ח"ו ולכך אמר כתבו וכו' והנפקא מינה אם לב אחשורוש היה ברע עם ישראל או לא דאם נאמר כפירוש הראשון הנ"ל דעיקר נס היה שהיה אחר שתיית יין יש לומר דאחשורוש היה לכתחלה רע לישראל אבל לפי פירוש השני דכתב לאבדם וכו' נוכל לומר שאחשורוש לא היה לרוע רק המן כנ"ל ואם אחשורוש היה לרע אין כ"כ אשמה על המן חדא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים מי הכריח לאחשורוש לשמוע בקול הסתת המן וזהו טענה כללית לכל מסיתים וגם אם לב המלך היה לרוע הרבה משמשים לפניו עושי רצונו ואילו לא היה המן היה נעשה על ידי אחר אבל אם לב המלך לא היה לרוע רק המן דעוות וקלקל דבריו כל האשמה תלוי בראשו.

והטעם דמצות פורים לשמוח הרבה ביין ולא כן בשאר ימי הודיה על הנסים שנעשו לאבותינו הוא הדבר אשר דברנו כי עיקר הצלת המן היה בשביל שתיית יין דעל ידי כן בטלו הדת באמרם כי ניתן הדת אחרי משתה היין כנ"ל ואם כן מזה מורה כי לא קלקל המן מחשבת המלך והסיב אותו לפנה אחרת רק כל טעם בטול הדת היה מחמת טענה דהיה לאחר שתיה וא"כ דלב המלך היה לרוע א"כ אין כל כך אשמה על המן והעיקר האשמה תלוי במלך ולכך לא ידע בין ארור המן כנ"ל כי אין על המן עיקר החטא והמרי כי הוא עשה רצון המלך ואלו לא היה המן היו אחרים.

וממנו נלמד אחשורוש שרצה להטיב לישראל לא חס על כבודו וצוה לכתוב שנעשה הדת בשתיית יין ואיך לא נלמד ממנו שלא נעמוד על דעתנו ולא נחוש לבזיון והעדר כבוד להטיב לעצמנו ולנפשנו והלא אדם קרוב לעצמו ולא מצאתי ריע טוב כי אם גויתי אמר החכם והנה כבר אמרתי כמה פעמים כי רעה חולה היא שכל אחד אינו משתתף בצרת חביריו ואומר אך שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך ומה איכפת לו אם אבדו צדיקים ואם גלו נאות ישראל ועם ה' לבוז ולמשיסה והכתוב צווח (עמוס ו', ז') ולא נחלו על שבר יוסף והנה לא כן במגילה כי צריך להבין מ"ש במגילה (דף ב:) מדפרזים בי"ד שמע מינה מוקפים בט"ו ופריך הגמרא ואימא מוקפים כלל וכלל לא ומשני ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ופירש"י דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך עכ"ל והדבר צריך ביאור חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה לא ישמחו בנס שעשה להם ה' והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש ומה יהיה המקום גורם להם בזה ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים.

אבל יובן דפריך בגמרא (מגילה דף יב:) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני ומשני אביו מבנימין ואמו מיהודה ואיבעית אימא כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי דכתיב איתו גוברין יהודאין וכו' ועיין בתוספות למאן דאמר חנניה מישאל ועזריה היו מבני יהודה ויש להבין במה שאמר אביו מבנימין ואמו מיהודה דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל והעיקר דהזכיר הטפל תחלה שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי והעיקר דהיא משפחת אב הזכיר לבסוף אבל נראה דידוע (בבא בתרא דף קכג:) דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב (בראשית מ"ט, ח') ידך בעורף אויביך וכדכתיב בראש ספר שופטים (שופטים א', כ') מי יעלה יהודה ודרשינן כי אין נצחון במלחמה רק זרעו של יהודה שברכו יעקב ידך בעורף אויביך ולהבין הענין הוא כך כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל (ב"ר צט ב) ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו ולכך בא שאול תחלה ואח"כ דוד כי שאול נלחם בעמלק ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל ואז יהיה כסא השם שלם ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות היותו מבני יהודה ולכך יהיו תרין משיחין.

והנה שאול הכרית כל זרע עמלק מאיש ועד אשה ולא נשאר רק אגג והוא בלילה בא על אשה והקים זרע אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו ומצד אמו היה משארי עמים ובן נח יש לו שאר אם ג"כ דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים דלא היה שריד לבית עמלק רק אגג ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות וא"כ להמן היו שתי הבטחות מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור כמו המן מזרע טומאה כי מצד אביו היה מבנימין כמו המן מזרע עמלק ומצד אם היה מיהודה כמו המן משאר עמים ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו כי היה מכוון זה לעומת זה בכל אופנים ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן.

והנה אילו היה המן יודע כי מרדכי ממשפחת בנימין לא היה מכניס עצמו לתגר הלזה כי היו לו חכמים יודעים כי לא יקום להלחם עם זרע רחל רק להיותו חושב כי הוא ממשפחת יהודה ובטוח היה לו כי עשו אינו נופל אלא ביד זרע רחל לא ירא לנפשו עבורו כלל וזהו איש יהודי היה בשושן הבירה הרצון כי בשושן לא נתפרסמה משפחתו של מרדכי רק למשפחת יהודה ולא למשפחת בנימין ולכך בשושן היה מרדכי מתואר לאיש יהודי וקאמר הטעם דהוא סגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה שהיו גולים עמו כל שועי יהודים והיה מוחזק בעיר שושן לאיש יהודי ונתחזק המן במחשבתו כי לא ינצחהו מרדכי וזה אומרם (אסתר ג', ה') לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי דייקא כי אילו היה מוחזק מבנימין לא היו מסופקים שינצחו להמן כי כבר ידעו שמלומדים ישראל בנסים כאשר נעשה עם חנניה מישאל ועזריה ודניאל וכדומה אבל כאשר חשבוהו שהוא מזרע יהודה ואין זרע עמלק נופל בידו לכך נסתפקו היעמדו דברי מרדכי.

והנה כבר אמרו כי מרדכי הכניס עצמו בתגר הזה להתגרות בהמן ולא הלך לו לעיר אחרת חוץ לשושן כדי שיהיה נמלט מעבירה להשתחות להמן אמנם מרדכי ידע כי הוא יבער עמלקים ועל ידו תהיה תשועה לישראל להפיל ולהכניע זרע זדים ולכך המציא עצמו לכך כדי שיקרה נס על ידו והנה אילו ידע המן שהוא מזרע בנימין היה חושש לנפשו ולא היה מתגרה במרדכי כנ"ל אמנם חשב כי הוא מזרע יהודה ולכך גירה בו וזהו הטעם אשר מרדכי צוה אל אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה היינו היותה ממשפחת שאול שהוא ימיני ובזה יהיה המן חושב מחשבות ויפול במחשבתו אשר זמם.

והנה הטעם דאין זרע עשו נופלים אלא ביד בני דחל משום דעיקר חטא עשו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכמאמר הנביא (עובדיה א', י') ולא זכר ברית אחים אבל דבר זה אף בבני יעקב נמצא שלא חמלו על אחיהם יוסף ולכך זרעו של רחל שידיהם לא היו במעל הזה הם יכולים לנצח לזרעו של עשו אבל באמת גם יהודה לא זמם להרגו כאומרו (בראשית ל"ז, כ"ו) מה בצע כי נהרוג אחינו וכו' רק למכרו ביקש וזוהיא טענת אסתר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו כו' אבל להרוג ולאבד ביד עמלקים זה אינו על יהודים כי הלא גם יהודה לא הסכים על יוסף להרגו וא"ש.

כללו של דבר לתירוץ קמא בגמרא אין פירוש יהודי כופר בעבודה זרה רק משבט יהודה וא"כ צריך לומר הא דבכל המגילה נזכר לאבד יהודים היינו משבט יהודה דהא להך תירוץ אין הפירוש כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ואילו היה הפירוש במגילה כל ישראל לא היה צריך להביא ראיה מדניאל אתו גוברין יהודאין רק הוה ליה להביא ראיה ממקומו דכתיב יהודים ופירוש כל ישראל ומאי שנא יהודאין או יהודים אלא ודאי דלהך תירוץ לא היתה הגזרה רק על שבט יהודה לבד ולכך כתיב לשלוח יד בעם מרדכי והיינו שבט יהודה וכן כל המגילה היתה רק הגזירה על שבט יהודה לבד כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה כי הוא שרש חטר מלוכה והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל וכבר נאמר בעזרא כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם זולת מרדכי נשאר ולכך נאמר איש יהודי היה בשושן כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה כי כולם עלו בימי כורש וא"כ בזמן גזרת המן אם היתה על שבט יהודה לבד לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה כי אז היו כולם שם ולא זולתו וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה (תרפ"ה סעיף א') דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה ובכלל בלתי מוקף דאפילו ירושלים ראש לארץ ישראל היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל ובזה אתי שפיר דקושית המקשן דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה והם היו בארץ ישראל ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים והם היו יושבים בערי הפרזות כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל לכך אמר הכתוב היהודים היושבים בערי הפרזות כי הם היו יושבים כך אבל מוקפים שהם משארי שבטים כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף כלל וכלל לא כי לא עליהם נגזרה גזירה כי לא היה רק שבט יהודה וע"ז משני הגמרא וכי לא מבני ישראל המה אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל אלו תגיע לנו השמחה או הצער או לאחינו בני יהודה כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד וכל הגוף מחויב בשמחה אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך דהיינו מהודו ועד כוש הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח אף דשם לא היה רק ליהודה מ"מ בני איש אחד אנחנו.

ומזה נלמד כמה יש לנו לשתף בצער ושמחה של חברנו ולא לומר מה לי בצער של חברנו ואיש לדרכו פונה ועולם הפוך אני רואה לשתף בצער ושמחה של חברו כל אחד מופרד מחברו ובענין תערובות אנשים ונשים כולם כאיש אחד יחשבו איש ואשה כאילו הם אחים ואין הבדל ופירוד ביניהם כלל בבקשה מכם בימי שמחה הן פורים הן בימי פסח שמרו נא עצמיכם מבלי תערובות אנשים ונשים כי אז שטן בעו"ה מרקד בקרבכם ואין זה שמחה ונחת לה' תועבת ה' כל עושה אלה.

אמרו בגמרא (סוכה דף נא:) דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים לעשות הבדל ומחיצה בין אנשים ונשים ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב (זכריה י"ב, י"ב) וספדה הארץ משפחות משפחות ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה ועיין בתוספות ובמהרש"א דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף א"כ אף אז יצר הרע מתגרה ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד בשעת שמחה לא כל שכן וא"כ יהיה קאי לכל הדיעות גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט כאשר בקצת ספרים יש גירסא שולט אבל הענין כך כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים והיכי סלקא דעתיה לעשות תערובות.

אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש קודם שבאו פריצים וחללוהו לא היה יצר הרע שולט כלל כי לא שלט שם סטרא מסאבא וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב וזה יצה"ר המתעה נחש הקדמוני ולכך הניחו התערובות כי אין כאן יצה"ר כלל אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר ומכל מקום יהיו מובדלין מכל שכן עכשיו לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג אין כאן קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר ולכך דייק בלשניה יצה"ר מתגרה דשולט אי אפשר לומר דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה ונבואו לביתו מראה לו כדמות בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה וזהו יצה"ר מתגרה ולא שולט רק אחר כך מתגרה בו מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי וליכא חשש גירוי כלל והבן דבר זה כמה מתקו דברי חז"ל.

וכמה יש לאדם להזהר מתערובות אנשים ונשים כי אף דיאמר זך אני מפשע ובטוח אני שלא יקרני עון יש בו גרוי יצה"ר כמו במקדש ה' ולכן מנעו עצמיכם מהרע ותערובות ובשעת חדוה זכרו יום המיתה ואין הפירוש מ"ש (קידושין דף ל:) אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה מיתת עצמו דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם ואין דבר תועבה מה שלא יעשו אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו דיהרג ויבוער טומאה מארץ ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם ולכך אמר בשופר (תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי בשם הירושלמי) דכד שמע שטן שופר חושב שהוא יום דין שיהרג בהיל וחלש כחו וכן הדבר באדם יזכיר לו יום מיתה שיהרג בזה יחליש כחו ולא יסית ומזה ילמד אדם מוסר אם סטרא מסאבא חלש כחו בזכרו כי אחריתו לדראון איך לא ישוב האדם בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה ונפשו לשאול תרד ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה ובפרט כי יראו חכמים ימותו הלא יתן כעפר פיהו וילך הלוך ושחוח עד לעפר אולי יש תקוה וישוב ה' לרחם עמו ולהשיב לה' בכל לבבנו אף הוא ישוש עלינו להטיב אתנו נדחיו כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולהוציא ולהסיר רוח הטומאה מן הארץ ולבלע המות לנצח מיושבי חשך וצלמות ה' בחושך אור לי אם נשוב ובא לציון גואל אמן