קטגוריה:אסתר ח ח

מלך פרס מוכרח היה להיות מצאצאי אכימניס, שלפי המסורת של הפרסים היה בנה של פרסה, בתו של מיתרה אליל השמש, ולכן רק הוא רשאי היה לחבוש לראשו את ה"מיתרה" הידועה, סמל השמש. לו חלקו כבוד אלוהי, ואסור היה להביט בפניו. הכריעה וההשתחוויה לפני המלך היו פולחן אלוהי, כי המלך היה התגשמות האלוהים. לו התפללו, כי היה בן האלילה פרסה. את הזכות הזאת יכול היה המלך להעביר גם לאחרים (ראו ביאור:אסתר ג ב). אפילו שרי המדינות, בבואם לפני המלך, היו נופלים על פניהם, ובמצב זה היו מתקרבים אל המלך ומגישים את בקשותיהם.

פקודה שניתנה בשם המלך ונחתמה בחותמו אי אפשר היה להשיב, כי המלך הוא אלוה ואינו טועה.

כתבו "אודות" היהודים לכל המדינות והעמים, "כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ; וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" (ביאור:אסתר ח ט) כתבו מכתבים נוספים, כדי להדריך אותם מה לעשות בלי ששרי המדינות ידעו מה נכתב ליהודים.

המלך לא אישר את פקודת-ההרג, אך למרות הסתייגותו, המלך לא מצא לנכון לעשות דבר לבטלה. מבחינתו, אסתר ומרדכי כבר הוסמכו לפתור את התסבוכת שיצר המן: חלק מעושרו של המן נתון ביד אסתר והטבעת ביד מרדכי. אסתר ומרדכי חששו לפעול, ללא אישור מפורש מהמלך. שתי האפשרויות שעמדו לפניהם הן: להשיב את פקודת-ההרג, או לעוקפהּ בעורמה. אסתר, בלית-ברירה, מבצעת את מצוותו המקורית של מרדכי, להתחנן בפני המלך (ביאור:אסתר ד ח). דהיינו, היא כורעת ובוכה ומבקשת, בנימוס רב, להשיב את פקודת-ההרג המזויפת, אם "כשׁר הדבר לפני המלך" (ביאור:אסתר ח ג-ביאור:אסתר ח ה). כדי לרחוץ את כפיו מהפקודה, המלך הורה לאסתר ומרדכי: "לכתוב על היהודים כטוב בעיניכם" התר להגנה-עצמית, וזאת בלי לפגוע בתוקפה של פקודת-המן החתומה בטבעת המלך (ביאור:אסתר ח ח).

המלך מסביר שאשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב כבקשתה של אסתר (ביאור:אסתר ח ה). אין להשיב משתי סיבות:
1. כבוד הטבעת דורש שכל הממלכה תכבד את פקודות המלך, אפילו אם הם בלתי חוקיות. ללא בטחון שפקודה חתומה חייבת להיות מבוצעת כל אדם יבחר מה לעשות ובמה לזלזל וכל פקודות המלך שכבר היו מבוצעות זמן רב יאבדו את ערכם. כבוד הטבעת שמר על הממלכה מאוחדת. באותה צורה גם עם ישראל שמר על כתיבת התורה וחתימתה, כדי למנוע שינויים ושיפורים. התורה נתנה למשה בסיני ואין לשנות דבר. מותר להסביר, מותר לחפש בסוד ובנסתר, ואחרי רבים להטות ולהסכים על ערכי התורה.

2. פקודה שדרשה "עשיה" אין להשיב. לאחר שהפקודה פורסמה במדינות היהודים התאבלו, כלומר כל אנשי המדינה ידעו אודות הפקודה (ביאור:אסתר ד ג). אין בטחון שהפושעים, המחפשים שלל, ישמעו את ביטול הפקודה ולא יופיעו ביום הפור. המלך לא יכול להיות אחראי למה שיקרה והוא לא מעונין לשלוח צבא לשמור על כל יהודי ויהודי. ואכן למרות שפורסמה פקודה המתירה את דם הצרים על היהודים ומשפחותיהם, ומרדכי נעשה משנה למלך וכבודו בכל הממלכה, והרבה מתיהדים (ביאור:אסתר ח יז) בכל זאת היו אנשים שהתקיפו את היהודים כאילו שפקודת המן לא נותרלה ואין עונש למתקיפים.