ביאור:אסתר ח יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ח יא: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ח יא.


פקודת הגנה עצמית של מרדכי ואסתר[עריכה]

וּשְׁלָלָם[עריכה]

שלל הוא רכוש המובסים. רכוש זה כולל: אדמות, ערים, בתים, עסקים, כלי נשק, מקנה וצאן ושאר חיות, עבדים, חוזים, רכוש פרטי וכדומה. דוד כבש את ירושלם ולקחה לבירתו, ושאול לקח שלל את העמלקים (שמואל א טו ט). לא היה איסור לקחת שלל. חלק מרכוש המובסים הוא רכוש גנוכ שנגנב בעבר. רכוש זה אינו רכושו של הגנב למרות שהיה ברשותו. כך דוד מציל את רכושו ורכוש חיליו מהעמלקים שפשטו על צקלג (שמואל א ל א), והרכוש הזה אינו חייב בחרם.

השאלה היא של מי יהיה השלל? במקרה של העמלקים הרכוש הוא חרם לשם, ואין לקחת אותו לרכוש פרטי. במקרה של אדם המוענש על ידי המלך, השלל הוא רכוש המלך, והלוקח מהשלל פוגע במלך. רק שלל אשר הוא גנוב ונמצא ביד השודד יוחזר לבעליו המקוריים ולא יוחרם או ינתן למלך.

פקודת ההרג של המן[עריכה]

(אסתר ג יג): "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, ...; וּשְׁלָלָם לָבוֹז."

המלך הרשה למרדכי ואסתר לכתוב פקודה שתעקוף את פקודת ההרג של המן, אבל בלי לפגוע בכבוד פקודת המן (אסתר ח ח): "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב." פקודת המן לא אסרה על הגנה עצמית. אפילו ללא פקודת מרדכי ואסתר היהודים היו רשאים לעמוד על נפשם. ובנוסף פקודת המן הרשתה להרוג ולבוז, אבל לא נתנה חסינות לפושעים.

המן שלח את פקודתו (אסתר ג יב): "אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:" אם אחשדרפני המלך ושרי המלך היו מחויבים לבצע את הפקודה, אזי פקודת מרדכי ואסתר סותרת את פקודת המן. לכן חיבים לקרוא שהמן שלח את פקודתו "אל" השרים והאחשדרפנים להרשות לאנשי העם ולחילם להרוג ביהודים אבל לא להשתתף בעצמם כנציגי המלך הרישמים.

המן רצה להשמיד את כל היהודים כדי לבטל את משרתו של מרדכי כנציג היהודים בשער המלך, לכן חובה היתה להרוג (אסתר ג יג): "אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים". טף ונשים כבר כולל את כולם שנאמר: (דברים ב לד): "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף' לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" אולם לרוצחים היה צורך להבהיר שגם זקנים וצעירים כלולים.

ושללם לבוז - זה התשלום לעושי המלאכה עבור שרותם.

פקודת הגנה-עצמית של מרדכי ואסתר[עריכה]

(אסתר ח יא): "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז."

מרדכי ואסתר השתמשו בתבנית של פקודת המן כדי לעקוף את פקודת המן. המלך "נתן" ליהודים:

1. "נָתַן הַמֶּלֶךְ". המלך נתן את פקודתו ליהודים, אבל גם נתן רשות ליהודים לעשות כדבר פקודת מרדכי. היהודים לא היו חיבים "להשמיד ולהרוג ולאבד" וגם לא היו חיבים את "שללם לבוז", אלא היתה רשות ליהודים לעשות זאת כרצונם. ואכן היהודים היכו (אסתר ט ה): "בְּכָל אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן. וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" אבל לא השמידו (רכוש) ולא שלחו יד בביזה. וביום השני בשושן הם רק הרגו ולא איבדו, ראה: (אסתר ט טו): "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."

2. להשאר במקומם, ולא לברוח ולהתרכז במקום אחד בלבד;

3. להתקהל לקבוצות גדולות ולהתארגן להגנה בעזרת חילים שכירים, אימון, בנית חומות ומחסומים;

4. לעמוד על נפשם ולהלחם במתקיפים ללא מורא מעונש המלך, אולם ללא עזרה מהמלך;

5. לעשות לאויביהם מידה-כנגד-מידה "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד";

6. לפגוע במתקיפים במידה והם חיל המלך או אנשים פרטיים הצרים אותם. אין הגבלה לפי לאום אלא לפי המעשה;

7. "הַצָּרִים " במובן פשוט מגביל את הנקמה לאנשים אשר הקיפו את היהודים וצרו עליהם, אפילו ללא הצלחה וללא הריגה או פציעה של יהודי אחד. אולם פרוש רחב של השורש "צרר" כולל כל עשית צרות, אפילו הלשנה או דבר שטנה או עזרה לצרים: בהדרכה, מזון ולינה. כל מעשה שגורם צרות ליהודים ביום הפור יוענש.

8. "טַף וְנָשִׁים" כולל את כולם, כולל ילדים צעירים ונשים שלא השתתפו בעשית צרות. אולם מרדכי ואסתר לא כללו את הזקנים בפרוש. מרדכי ואסתר רצו לחסל את המן ועמו, העמלקים. אבל לא היה צורך להעניש זקנים וזקנות אשר אינם יכולים להמשיך את העם.

9. "וּשְׁלָלָם לָבוֹז". למרות שמרדכי ואסתר לא התכונו לבוז, הם השתמשו בתבנית של המן כדי להפחיד את המתקיפים ולהקל על היהודים את עומס המלחמה. היהודים קיבלו רק יום אחד, ועיסוק בשלל יפגע במטרה העקרית של נקמה באויבים, כשם ששאול המלך פקד (שמואל א יד כד): "אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם"

10. "וּשְׁלָלָם לָבוֹז". בפקודת המן ברור "שללם" הוא השלל אשר יקחו הפורעים מהיהודים. בפקודת מרדכי לא ברור "שללם" של מי: האם זה רכוש הפורעים, או רכוש היהודים שהפורעים לקחו מהיהודים כשלל. גם אברהם לא לקח מרכוש מלך סדום (בראשית יד כג): "וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" אשר נלקח על ידי ארבעת המלכים. אבל לא נאמר שהוא לא לקח את רכוש ארבעת המלכים המתקיפים. סביר להניח שהיהודים לקחו את רכושם חזרה במידה והפורעים לקחו שלל מהם, אבל לא לקחו מרכוש הפורעים שלל.

נבואת בלעם[עריכה]

בלעם ברך את ישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ ... אכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד ז-ח). בלעם מזכיר את אגג מלך העמלקים, וצופה שישראל יפגע בצריו, וכך מרדכי ואסתר ציוו להרוג בצרים אותם שפעלו בפקודת המן האגגי.


מקורות[עריכה]

נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי [גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (19/02/2011)

I Sendowski, Mordecai Did Not Kneel Because The King Did Not Order It!, Crossbooks Publication, Bloomington IN, 2011