ביאור:אסתר ד ג
אסתר ד ג: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ד ג.
אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים[עריכה]
הכתוב מדייק, שרק במקומות שלשם הגיעה פקודת ההרג היה אבל, ולא לערים קטנות. דבר זה ברור, כי אם הפקודה לא הגיעה גם לא תהיה סכנה ליהודים ביום הפור.
שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים[עריכה]
פסוק זה פותח הרבה נושאים:
- היהודים היו מאורגנים והעבירו את המידע לכל השכנים, כאחריות חברתית.
- גדולי העם התארגנו וחילקו חינם שק ואפר לעם בצורה פתוחה לקהל ("ברבים").
- העם קיבל את מרות המנהיגים והשתתף באבל הלאומי.
- היהודים לא פחדו להזדהות עם עמם, ולחסוף את זהותם כיהודים ברבים ולא רק בביתם, בסתר.
- "לרבים", כלומר היה מיעוט שהחליט, בשלב זה, להתנכר ליהדותו בתקוה להנצל, אולם רוב העם לא פחד להשתתף.
- היהודים, שהיו בעלי מקצוע וסוחרים, למעשה עשו שביתת מחאה, כדי להראות לשרי העמים את הנזק הצפוי מפגיעה בהם.
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה - הצלחתו הגדולה של מרדכי[עריכה]
כאשר היהודים נשארו בעריהם ולא ברחו לירושלים או לעיר מרכזית אחרת, קרה הנצחון.
כשם שיעקב חילק את מחנהו לשנים, ככתוב: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (ביאור:בראשית לב ט), כך פיזור העם הביא את הישועה:
- זה הכריח את העמלקים להתפצל, לאבד אירגון מרכזי, ולהתקיף בקבוצות קטנות בכל עיר ועיר.
- העמלקים הובסו בכל עיר ועיר, ונכבדי העמלקים, שהיו מנהלי מערכת השוד של העמלקים, הומתו. כל תרבות העמלקים האלה נמחתה.
- הפיזור הבטיח שאפילו אם במקום אחד היהודים ימתו, העם ישרוד בערים אחרות.
- היהודים לא איבדו את קיומם בערי הממלכה. הם לא איבדו את רכושם בברחם, כפי שהם איבדו את אדמתם ובתיהם ביציאת מצרים.
- מסע אדיר של יהודים בורחים היה הופך למסע אימה ורצח, להבדיל מהמסע במדבר שאלוהים שמר עליהם עם עמוד האש והעשן.
- בני עשרת השבטים ששרדו הצטרפו ושבו לעם ישראל בעריהם.