רמב"ם על כלים כד
ראו גם נוסח המשנה כלים כד רמבם
כלים פרק כד
[עריכה]לא יעלם ממך בכל זה הפרק השורש אשר קדם זכרו, והוא אמרם "כל הטמא מדרס, טמא טמא מת".
וכן כאשר תשמע תמיד מדבר מהדברים שהוא טמא טמא מת, אין הכוונה שהדבר לא יטמא בטומאה מן הטומאות זולת טמא מת, אמנם הכוונה שזה הדבר לא יטמא במדרס הזב ויהיה מושב, אבל הוא מטמא במת ובשאר טומאות, ובמגע הזב, ויהיה ראשון לטומאה לא אב, לפי השורשים הקודמים בפתיחה.
ואחר שתשמור זה העניין, לא ישאר בזה בלתי ביאור השמות עם ההערה על קצת עניינים.
וכאשר היה התריס כפוף - רוצה לומר הפוך השפה, הנה ראוי למושב, וזה טמא מדרס.
וקונפון - הוא שדה.
ודיצת הערביים - הוא תריס קטן, יקרא "אל-אגפה", אין ראוי לדבר זולת ללעג ולשחוק:
זה מבואר. וכבר הקדמתי שורשו וביאור אלו השמות כבר קדמו גם כן:
הבאה במדה - היא אשר תחזיק ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש, שהיא לא תטמא באופן מאופני הטומאה כלל, כמו שביארנו בפרק שנים עשר מזאת המסכתא.
וכבר הקדמתי ביאור שורשי שארית ההלכה בפרק עשרים:
הבאה במדה - אשר תחזיק ארבעים סאה, כמו שהתבאר למעלה.
וביאור שארית זאת ההלכה בתשעה עשר מזאת המסכתא.
תרבוס - כלי מעור, ואשר היא אצל המקיזים יעשו לישב עליה או לסמוך עליה, ולזה טמאה מדרס. ושורש זה כבר התבאר בפרק עשרים.
והעור אשר יעשה להשיר עליו הזיתים אינו כלי, ולזה אין בו טומאה כלל:
בסיס - היא תושבת. תרגום "כנו"(שמות ל, יח) "בסיסיה".
ואלו הדינים ראוין להן לפי תמונתן, ומה שנעשו אליו ובעבורו, שכל מה שנעשה למושב טמא מדרס.
וכל מה שיהיה מן הכלים לא נעשו למושב הנה הוא טמא טמא מת ושאר הטומאות, כמו שהשרשנו בראש זה הפרק.
וכל מה שאין עליו צורת כלי בשום פנים הנה הוא טהור מכל טומאה, רוצה לומר שלא יקבל טומאה כלל:
פנקסיות - הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתן. ושם "פנקס" על האמת אמנם הוא לסופר.
ואפיפורין - הוא כסא של פרקים, כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו, וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד. וצורתו מפורסמת אצל האנשים כולן, וכבר בארנוהו בפרק ששה עשר.
בית קבול שעוה - מקום ישימו בו השעוה. וכבר בארתיו לך בפרק שבעה עשר.
וחלקה - הוא לוח פשוט, אין לו בית קיבול ולא כלי קיבול, ולא תורת כלי עליו, יהיה מפשוטי כלי עץ לקטנותו, ולזה טהור מכלום:
זגגין - בעלי הזכוכית, שהם יסדרו עליו כלי זכוכית כאשר נעשו.
ושל סרגין - אשר ישימו עליו השבכין. תרגום "שבכין"(מלכים א ז, יג) "סריגין":
משפלות - הוא כלי הנקרא "שדריאש".
והפוחלץ - ידמה שבכה מחבלים יעתקו אותו על הגמלים, ומפורסמת היא אצלן. וידונו עליה שלא תטמא כלל לפי שהיא אינה צרת הנקבים כמו משפלת של תבן ויהיה כלי קבול, ואינן ראוין לישב עליהן לעובי חבליהן ולזה לא תטמא במדרס, ולזה היא טהורה מכלום:
כבר יעדנו בפרק עשרים בביאור "המפץ" ומשפטו בזה המקום. ואומר שהאריגות הפשוטות אשר יארגו מה"אמרינש" והקנים והגמי והגומא וכפות התמרים והחריות והדומה לזה הוא אשר יקראו מפץ. ושמור התנאי אשר התנינו באמרנו פשוטות שהן בדמיון המחצלאות. וידוע שכבר יעשו מאלו האריגות כלים כמו הקופות והסלים והדומה להן, והן מכלל כלי עץ כמו שביארנו פעמים, לפי שיש להן בית קבול.
אולם זה המפץ, כבר התבאר בתלמוד בגמר שבת:
- שהוא טמא במדרס וטמא טמא מת, רוצה לומר בשאר הטומאות.
- אבל אין לו טהרה במקווה כלל, ואמנם טהרתו כשיחתך עד שישאר ממנו פחות משיעור טומאתו, שהוא ששה על ששה, כמו שהתבאר בעשרים ושבע מזאת המסכתא. וזה הדין אשר יוחד בו המפץ.
ושמע לשונם בזה, וזה שהוא אמרו שם:
- "מדרס כלי חרס מנא לן דטהור", רוצה לומר מאיזו ראיה נלמד שכלי חרס לא יהיה לו משכב הזב, שכאשר ישב עליו הזב לא יהיה אב כמו שביארנו בפתיחת זאת המסכתא.
- ולקחו ראיה על זה מאמרו השם יתברך "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), "מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקווה, אף משכבו יש לו טהרה במקווה, לאפוקי כלי חרס שאין לו טהרה במקווה, כפי מה שהתבאר בתורה שאין לו טהרה אלא שבירה".
- והקשו בעלי התלמוד ואמרו, "מותיב רבי אלעאי, מפץ במת מנין, ודין הוא, ומה פכין קטנים שטהורים בזב", רוצה לומר שטהורים במשכב הזב לפי שהן אינן ראוין למשכב, "טמאים במת, מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא במת", ורוצה לומר המפץ אשר יטמא במשכב הזב שהוא ראוי למשכב, והשם יתברך אמר "כל משכב".
- הנה התבאר בזאת הברייתא שהמפץ טמא במשכב הזב.
- ואמרו "אמאי, והא לית ליה טהרה במקווה", הנה כמו שיטמא המפץ במשכב הזב אף על פי שאין לו טהרה במקווה, כך אפשר שנאמר שכלי חרס יהיה טמא במשכב הזב אף על פי שאין לו טהרה במקווה.
- ותירצו שם על זאת הקושיא ואמרו, "תרי קראי כתיבי, כתיב "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), וכתיב "וכל המשכב אשר ישכב עליו"(ויקרא טו, ה), הא כיצד, יש במינו אף על גב דלית ליה טהרה במקווה, אין במינו מקיש משכבו לו".
- ופירש רבי יוסי הלוי גאון ז"ל זה המאמר:
- שהמפץ כאשר יש במינו מה שיטהר במקווה, והן הכלים הנעשים מזאת האריגה בסלים ובקופות, הנה הוא יטמא במשכב הזב ואף על פי שאין לו טהרה במקווה, וזהו עניין אמרו "יש במינו, אף על גב דלית ליה טהרה במקווה".
- אולם החרש אשר אין במינו מה שיעשה ממנו דבר שיש לו טהרה במקווה, הנה הוא לא יטמא במשכב, אבל נאמר "מקיש משכבו לו".
- וביאר גם כן טעם אשר התחייב שיהיו הכלים הנעשים מהמפץ יש להן טהרה במקווה, והמפץ עצמו אין לו טהרה, ואמר:
- שהטעם בזה שהקופות והסלים והדומה להן נכנסות במאמר השם יתברך באמרו "כל כלי"(ויקרא יא, לב), ומאשר כלל בו הטומאה בכלל הכלים גם כן תטהר במקווה, כי בכל מה שגזר בו הטומאה אמר "במים יובא" זולת כלי חרס.
- אולם המפץ הנה אינו בכלל כלים, ואמנם חייבנוהו טומאת מדרס בריבוי מאומרו "כל המשכב" אשר משמעו כל מה שראוי למשכב, וזאת המחצלת ראויה למשכב כמו שביארנו, עוד חייבנוהו גם כן טומאת מת מקל וחומר כמו שקדם, מפני מה שאמרנו כי דבר אשר לא יטמא במדרס יטמא במת, וזה המפץ אשר יטמא במדרס כל שכן שהוא יטמא במת.
- וכאשר נתרבה לטמא אמרנו "נהי דאיתרבי לטומאה, אבל לטהרה לא, דלא אשכחן בזה קרא כלל לא לטומאה ולא לטהרה". וזה הטעם אצלי יותר טוב ממה שנאמר עליו.
- הנה כבר התבאר לך מכל מה שקדם שהמפץ אין לו טהרה במקווה, כמו שבא לשון התלמוד.
ושמור זה השורש הגדול, ויתבאר לך גם כן מהמפץ על אמיתתו, ולא אצטרך בביאור אלו השמות במה שעתיד.
ושל צבעין - אשר ישימו עליו הצבעים הבגדים.
ושל גתות - אשר ישתמשו בו בשעת הגתות לכסות הענבים והזיתים, או לאוספן עליהם:
המקבלים כשיעור - אם תקבל החמת ארבעה קבין, והתורמיל חמישה קבין, כמו שהתבאר בראש פרק עשרים.
וכבר ביארנו בפרק העשירי שכל מה שיעשה מעור הדג לא יקבל טומאה, וכבר הקדמתי לך בשבעה עשר כי כל שבים טהור:
לשטיח - לפרוש אותו על הארץ ולישב עליו.
לתכריך כלים - יכרכו בו כלים כגון סכינים או מחטין או מספרים.
ושל רצועות - שהוא מוכן לחתוך ממנו רצועות ומנעלים ומה שדומה לזה:
סדינים - ידועים.
וילון - מסך.
ושל צורות - שיש בו צורות והונחו לעיין בהן הרוקם ויעשה כמותן:
מטפחת - "מנטיל".
ואמרו בכאן של ידים - רוצה לומר העשוי לקנח בה את הידים:
פרקלינין - יעשו צורת יד מעור ילבשהו האדם הצייד על ידו, וישאו ביד ההוא העופות בעלי הצידה, ושמותם מפורסם בערבי "אל-קסאט".
וקייצים - הם המיבשים הפירות הלחים כתאנים וענבים. וכבר התבאר וידעת שם הקייץ:
סבכה - היא כיפה ישאוהו הנשים על ראשן, והיא סבכה דקת הנקבים מאד ולזה נקרא "סבכה", עד שיראה השער מתחתיה.
וכאשר היא של ילדה - ראויה לישב עליה, ולזה נאמר בה שהיא טמאה מדרס.
ושל זקנות - אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן.
ושל יוצאת החוץ - שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית ישאו אותה על ראשן. וכבר פירשו "יוצאת החוץ" מעניין הפרסום תרגום "הכזונה"(בראשית לד, לא) "הכנפקת ברא". הכוונה בזה שזאת הסבכה אינה כלי:
מהוהה - בלויה.
ברייה - חזקה.
ועניין הולכים אחר הברייה, ואחר הגדולה, ואחר הפנימית - שאם היתה זאת אשר הולכים אחריה כבר נקבה כמוציא רמון כבר נטהרה, ואף על פי שהאחרת הדביקה בה שלימה.
ואמר רבי שמעון בדמיון זה, כי כאשר ניקב קרקע המיחם באש, ולקח כף מאזנים של נחשת והדביקו בקרקע המיחם לחזק אותו:
- אם הדביקה מבפנים הנה המיחם נשאר בדין שלו ויקבל טומאה.
- ואם הדביקו מבחוץ הנה יראה בו הדביקה והוא טהור.
- ואם הדביקו מצד המיחם, להיות צדו גם כן כבר דק וחלש, הנה הוא טהור על כל פנים.
ואין הלכה כרבי שמעון.
ושורשי זה הפרק כולו כבר הקדמתי לך וזה:
- שכל מה שאינו ראוי למשכב, או אפילו ראוי אבל לא נעשה למשכב, הנה הוא טהור מן המדרס ,ויטמא במת ובשאר טומאות מפני שהוא כלי, כמו שהשרשנו בפרק עשרים מזאת המסכת.
- וכל מה שאמר בו בזה הפרק טהור מכלום הנה הוא:
- אם להיותו מחומר לא יקבל טומאה כמו כלי אבנים וכל מה שבים כמו שהתבאר בעשירי,
- או להיותו מכלי עץ מחזיק ארבעים סאה כמו שהקדמנו בחמשה עשר מזה,
- או להיותו אין תורת כלי עליו,
- או היות זה הדבר אינו ממשמשי אדם, לפי מה שהשרשנו בפרק שביעי.
- ובזה השורש היה תרבוס של זיתים, ומפץ של גתות, וסדין של צורות, והדומה להם לא יקבלו טומאה כלל.
והבן אלו העניינים, שהן העיקר אשר בו תשפוט כל טומאה וטהרה על הכלים, אשר תדע אמיתת שמו במשנה, או לא תדע:
משנה כלים, פרק כ"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב