משנה כלים כד יז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כד · משנה יז | >>

[עריכה]

שלש קופות הן.

מהוהה ^יח שטליה על הבריה, הולכין אחר הבריה.

קטנה על הגדולה, הולכין אחר הגדולה.

היו שוות, הולכין אחר הפנימית.

רבי שמעון אומר, כף מאזנים שטליה על שולי המיחם מבפנים, טמא.

מבחוץ, טהור.

טליה על צדה, בין מבפנים בין מבחוץ, טהור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן:

מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה,

הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה.

קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה,

הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה;

הָיוּ שָׁווֹת,

הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּיחַם,

מִבִּפְנִים, טָמֵא;

מִבַּחוּץ, טָהוֹר.

טְלָיָהּ עַל צִדָּהּ,

בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ,

טָהוֹר:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שלש קופות הן -

מהוהה, שטליה על הברייה - הולכין אחר הברייה.

קטנה על הגדולה - הולכין אחר הגדולה.

היו שוות - הולכין אחר הפנימית.

רבי שמעון אומר:

כף של מאזניים -

שטליה על שולי המיחם -

מבפנים - טמא,

מבחוץ - טהור.

טליה על צידו -

בין מבפנים, בין מבחוץ - טהור.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מהוהה - בלויה.

ברייה - חזקה.

ועניין הולכים אחר הברייה, ואחר הגדולה, ואחר הפנימית - שאם היתה זאת אשר הולכים אחריה כבר נקבה כמוציא רמון כבר נטהרה, ואף על פי שהאחרת הדביקה בה שלימה.

ואמר רבי שמעון בדמיון זה, כי כאשר ניקב קרקע המיחם באש, ולקח כף מאזנים של נחשת והדביקו בקרקע המיחם לחזק אותו:

• אם הדביקה מבפנים הנה המיחם נשאר בדין שלו ויקבל טומאה.
• ואם הדביקו מבחוץ הנה יראה בו הדביקה והוא טהור.
• ואם הדביקו מצד המיחם, להיות צדו גם כן כבר דק וחלש, הנה הוא טהור על כל פנים.

ואין הלכה כרבי שמעון.

ושורשי זה הפרק כולו כבר הקדמתי לך וזה:

• שכל מה שאינו ראוי למשכב, או אפילו ראוי אבל לא נעשה למשכב, הנה הוא טהור מן המדרס ,ויטמא במת ובשאר טומאות מפני שהוא כלי, כמו שהשרשנו בפרק עשרים מזאת המסכת.
• וכל מה שאמר בו בזה הפרק טהור מכלום הנה הוא:

• אם להיותו מחומר לא יקבל טומאה כמו כלי אבנים וכל מה שבים כמו שהתבאר בעשירי,
• או להיותו מכלי עץ מחזיק ארבעים סאה כמו שהקדמנו בחמשה עשר מזה,
• או להיותו אין תורת כלי עליו,
• או היות זה הדבר אינו ממשמשי אדם, לפי מה שהשרשנו בפרק שביעי.

ובזה השורש היה תרבוס של זיתים, ומפץ של גתות, וסדין של צורות, והדומה להם לא יקבלו טומאה כלל.

והבן אלו העניינים, שהן העיקר אשר בו תשפוט כל טומאה וטהרה על הכלים, אשר תדע אמיתת שמו במשנה, או לא תדע:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

מהוהה. פי' גאון וערוך בגד ישן ובלה שתפרו על בגד חדש:

הולכין אחר הבריאה. דנין אותה כדין בריאה אם טמאה טמאה אם טהורה טהורה:

טלייה. כמו טלאה מלשון [ברכות מג:] טלאי על בגדיו:

קטנה על הגדולה. בין שתיהן מהוהות בין שתיהן בריאות וכן היו שוות:

כף של מאזנים. בכף מאזנים של מתכת טמאה איירי דאם טלאה מבפנים טמא המיחם ואם מבחוץ טהור (מבפנים) המיחם:

תניא בתוספתא [שם] ר"א בר צדוק אומר כף של מאזנים טמא טמא מת וטלאו על שולי המיחם מבפנים בין נקוב בין שאינו נקוב טמא. מבחוץ נקוב טמא שאינו נקוב טהור טלאו על צדו מבפנים נקוב טמא שאינו נקוב טהור מבחוץ בין נקוב בין שאינו נקוב טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מהוהה - בגד ישן ובלוי:

שטלייה - כמו שטלאה. מלשון טלאי על גבי טלאי. כלומר ששם הישנה טלאי על החדשה:

הולכים אחר הבריאה - דנין אותה כדין הבריאה, אם טמאה טמאה, ואם טהורה טהורה ^יט:

קטנה על הגדולה - בין שתיהן מהוהות בין שתיהן בריאות:

הולכים אחר הגדולה - ואם הגדולה נקובה כמוציא רמון שבשבירה כזו נטהרה, גם הקטנה המחוברת עמה טהורה אע"פ שהיא שלימה. ואם הגדולה שלימה והרי היא מקבלת טומאה, אף הקטנה המחוברת עמה טמאה אע"פ שהיא נקובה במוציא רמון:

הולכים אחר הפנימית - אם טמאה הפנימית טמאה החיצונה, ואם הפנימית טהורה החיצונה נמי טהורה:

ר' שמעון אומר כף מאזנים - לפרושי מלתא דתנא קמא קאתי. ובכף מאזנים של מתכות טמאה איירי ^כ, דאם טלאה בתחתית המיחם מבפנים, טמא המיחם, ואם טלאה מבחוץ, טהור המיחם:

טלייה על צידה - שהדביק הטלאי על דפנות המיחם לא בתחתיתו, בין מבחוץ בין מבפנים טהור. ומסקנא דכולה פרקין וטעמא דכולהו טמא מדרס וטמא טמא מת וטהור מכלום האמורים כאן הוא, דכל דבר הראוי לשכיבה, והוא שיהיה עשוי לשכיבה או לישיבה או להשען עליו, טמא מדרס. לבד אם הוא כלי חרס דאינו מטמא מדרס, דהכי ילפינן מקרא דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה. והמפץ העשוי לשכיבה, אע"פ שאין לו טהרה במקוה מדכתיב (שם יא) כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא, והאי לאו כלי הוא, מכל מקום טמא מדרס, דמרבינן ליה מקרא דכתיב כל המשכב, כל לרבות את המפץ, ואין לו טהרה עד שיחתך וישאר ממנו פחות מששה על ששה. וכלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה, טהורים מכלום. וכן כל דבר הבא מן הים, טהור. וכלי עץ הבא במדה, שמחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, נמי טהור מכלום, לפי שאינו מיטלטל מלא. וכן דבר שאין עליו תורת כלי, או שיש לו תורת כלי ואינו ממשמשי אדם אלא משמשי משמשיו, טהור, כגון תרבוס של זיתים ומפץ של גתות וסדין של צורות, דאמרינן במתניתין שהן טהורין מכלום, דלא חשיבי כלים של משמשי אדם:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה. פי' הר"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ"פ הר"ש גם הראב"ד [פכ"ז מה"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז"ש הר"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ"מ שאפשר לפרש דברי הרמב"ם דאה"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה. ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]:

מהוהא. נ"ל שהגירסא מהוהה בהיה"ן מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"ם. [*ועיין פכ"ז [משנה יב] וגם בספ"ט דטהרות]:

[*שטלייה. כתב הר"ב מלשון טלאי ע"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין דף מ"ג. ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ"ב דפכ"ו]:

רש"א כף מאזנים. לשון הר"ב לפרושי מלתא דת"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת"ק בבגד איירי ואתא ר"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר"ב ראה בפי' הרמב"ם שכתב בזה הלשון. ואר"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר"ש. וכמו שג"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר"ב שהרמב"ם ר"ל שר"ש מפ' דברי ת"ק. וממשל משלים לדברי הת"ק אבל אין זאת כוונת הרמב"ם כלל אך כוונתו שר"ש. אמר ג"כ דמיון זה שמחלק ת"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר"ש וכן ג"כ בנא"י:

כתב הר"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'. עיין בספ"ב דזבים. ולעיל בפי' הר"ב פי"ח משנה ה. ומ"ש הר"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר"י הלוי גאון ז"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע"כ] [*ומ"ש הר"ב והאי לאו כלי הוא. וא"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר"ע דשבת דף פד [ד"ה מפץ] דאור"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר לא) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ"ש לשונם בפ"ק דחולין מ"ו. ומ"ש הר"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ"ז [משנה ב]. הרמב"ם שם. ומ"ש הר"ב כלי אבנים כו'. ברפ"י. ומ"ש הר"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי"ז ע"ש. ומ"ש הר"ב וכלי עץ כו'. ג"ז שם ר"פ עשירי ורפט"ו. ומ"ש הר"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יח) (על המשנה) מהוהה. מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"מ:

(יט) (על הברטנורא) עירוב פירושים כאן. שפירוש הראשון והשלישי הוא מהר"ש, ופירוש השני הוא מהר"מ. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) ותימא, דתנא קמא בבגד איירי, ורבי שמעון מיירי בשל מתכות. ובהר"מ בנוסחת ארץ ישראל סיים, ואין הלכה כרבי שמעון. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

טלייה על צדו:    כך מצאתי מוגה והטעם מפני שהמיחם לשון זכר:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

שלש קופות הן:    קופה הוא כל ב"ק העשוי מנסרים או מנצרים או מבגד גם [ערתוי"ט מקואות פ"ו מ"ה]. ונ"ל דהא דנקט תנא קופה. הוא הדין שאר כלים. רק נקט קופה. מדרגיל לטלות בה בריי' ומהוהה יחד:

מהוהה:    ר"ל קופה בלויי'. בין שנטהרה ע"י בלייתה או לא. וכגון שלא נתנקבה כמוציא רימון:

שטלייה על הבריה:    דהיינו שהושיב אחת תוך חלול חבירתה וחיברן יחד בדבק או במסמרות כדי לחזק שניהן יחד:

הולכין אחר הבריה:    אפילו כשהמקולקלת בפנים שכל התשמיש הוא בתוכה או שהמקולקלת גדולה ביותר ובולטת שפתה למעלה מהבריאה. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. דאם היא טהורה וחבירתה טמאה. שניהן טהורין. ואם הבריאה טמאה שניהן טמאין:

קטנה על הגדולה:    בבא זו מיירי ששניהן בריאות. או שניהן בלויות. דאל"כ הרי כבר שמעינן דאזלינן בכל גוונא בתר הבריאה. ומשכחת לה שתהיה הפנימית גדולה מהחיצונה. כגון שהפנימית הגדולה שוליה קצרים משולי החיצונה הקטנה שדפנותיה נמוכים. וכשתוחבים פנימית לתוכה. הרי דופני פנימית בולטים למעלה הרבה מחלול החיצונה:

הולכין אחר הגדולה:    בין לקולא ובין לחומרא:

היו שוות:    ששניהן בריאות או בלויות. וגם שוות בגבהן:

הולכין אחר הפנימית:    שהיא היא עיקר הכלי:

ר"ש אומר כף מאזנים:    שהיה טמא:

שטלייה על שולי המיחם:    והמיחם היה טהור. ושניהן שלימין:

מבפנים טמא:    גם המיחם. והיינו מדשניהן בריאות. וגם יש לכל אחד מעלה מחבירתה. דהטמא פנימי. והטהור גדול יותר. הו"ל כשוות הנ"ל שהולכין אחר הפנימי. וכלעיל. רק קמ"ל הכא. אע"ג דשניהן יחד מיוחדין רק לתשמיש יורה ולא לתשמיש מאזנים. לא אמרינן דנתבטל המאזנים לגבי היורה:

מבחוץ טהור:    ולא דמי לכרע טמא שחיברה למטה שכולה טמאה [כפי"ח מ"ז] דהתם ע"י הכרע הטמא נעשה המטה כלי תשמיש. אבל הכא גם בלי חיבור הכף הטמא הי' חזי המיחם לתשמישו דהשתא. אלא שהשתא נתחזק טפי:

בין מבפנים בין מבחוץ טהור:    דבכה"ג בין שהטמא בפנים או מבחוץ. הולכין אחר המיחם שהוא הגדול. ולרבנן כל הכלים שוין. והולכין אחר היותר בריא בין שהוא גדול או קטן בין שהוא בפנים או בחוץ. וכששניהן שוין בבריאות. הולכין אחר היותר גדול וכששוין גם בגודל. אז הולכין אחר הפנימי. וכלעיל. וסימנך בגף. בריאות. גדול. פנים [ועי' מ"ש בס"ד פכ"ח סי' ל"ט]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת