רמב"ם על כלים כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראו גם נוסח המשנה כלים כה רמבם

כלים פרק כה[עריכה]

משנה א[עריכה]

כבר ביארנו בפתיחת זאת המסכתא, שמשקין טמאים יטמאו הכלים מדרבנן.

ואמר בכאן שיש להם אחוריים ותוך - רוצה לומר דין אחוריים ותוך, וזה כי כאשר נטמאו אחורי הכלים במשקין טמאים לא נטמא תוכו, אבל יהיו אחוריו טמאים ותוכו טהור, וכבר זכרנו זה פעמים במה שקדם בביאור המשנה ופירושה בחגיגה. אולם כלים שנטמאו במשקין טמאים מתוכו, הנה הוא טמא כולו.

ואמר רבי מאיר, שזה הדין לא יהיה אלא במה שלו בית יד מבואר על אופן מהפרסום, ואז נאמר כי כאשר נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו, אולם אם לא היה לו בית יד יורה על אופן מהפרסום, כאשר נטמא במשקין בין מתוכו בין מאחוריו נטמא כולו.

ותרגום "שבר"(ויקרא כא, יט) "תבר", ולזה נקרא "תובר" להיותו נשבר, והקבוץ תוברות.

ואין הלכה כרבי מאיר.

תחילת משנה בנוסח הרמבם[עריכה]

עניין אין להן אחוריים - רוצה לומר שאין אחוריהם חלוק מתוכן. אבל כאשר נטמאו אחוריהן במשקין נטמאו כולן.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ב[עריכה]

חרחור - הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע. ודרבן ברזל הוא בקצה השני. וכלל הכלי בעצו וברזליו יקראו מרדע.

ואמר ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר בקצה האחד אשר שמו "חרחור". וכן ארבעה טפחים מזה העץ שימשך לקצה ה"דרבן" הנה הוא כמו תוך הכלי. ומה שהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי. וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן, יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא, והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור, כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו.

ורבי מאיר אומר, שאפילו נפלו משקים טמאים על קצה תכלית המלמד נטמא כולו, ואמנם נזכרו אלו השעורים לשירים, רוצה לומר כאשר נשברו אם נשאר ממנו אלו השיעורין הרי הן יקבלו טומאה שאפשר שיעשו בהן מעין מלאכתם, ואם נשאר ממנו פחות מזה השיעור הנה הוא שברי כלים ולא יטמאו.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

זומא ליסטרא - כלי ברזל בקצה האחד, והקצה השני שפוד בעל שלושה טפחים.

ורבי שמעון דומה למכריע, וזה שהוא יאמר שאלו הכלים כאשר נטמאו אחוריהם במשקין הנה הדבר אשר יהיה בתוכו טהור, אבל הכלי כולו יצטרך טבילה כאילו נטמא כולו. הנה לעניין שנטמא הכלי בעצמו אמר אין להם אחוריים כרבי יהודה, ולזה יטבילו את הכלי לפי שכאשר נטמאו אחוריהן נטמאו כולן, ולעניין טומאה מה שבתוכם ישים להם דין אחוריים וכאשר נטמאו אחוריהם לא נטמא מה שבתוכם.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ד[עריכה]

הרובע וחצי הרובע - הוא שיעשו שני כלים חקוקים מעץ אחד או משני עצים מחוברין, על דמיון זאת הצורה:

inset

ואמרו לפני רבי עקיבא, שזאת המידה הקטנה כאילו היא אחוריים למידה הגדולה, והשורש בו "כלי שנטמא תוכו נטמאו אחוריו" כמו שבארנו בתחילת הפרק, וכאשר נטמא הרובע במשקין טמאין הנה ההיקש שיטמא חצי הרובע.

אמר להן רבי עקיבא, שיחס אחד מהם לשני יחס אחד, ושהוא כמו שאמר שחצי הרובע אחוריים לרובע כן הרובע אחוריים לחצי הרובע, שלא יקדם אחד מהן לשני בדבר מהדברים. וזהו עניין אמרו של כת קודמים, עניין זה הסיפור אשר אפשר בו שישים הקודם אי זה מהן שירצה והאחר נמשך אליו, וכל מה שיתקיים בו קודם אפשר שיאמר בו שהוא מאוחר.

ודברי רבי עקיבא אמיתיים:

משנה ה[עריכה]

אמרו נטמא הרובע - רוצה לומר כאשר נטמא תוכו. וכן אמרו נטמא חצי הרובע.

אין חולקין את הגביין - לא נעמיד הצדדין עד שנאמר קצת זה השטח טהור וקצתו טמא, אבל אחורי הרובע והחצי רובע טמא (ואף על פי) שהוא שטח אחד.

עוד חזר על אלו הפרקים הקודמים כולן, והוא אמרו "הרובע טמא וחצי הרובע טהור" או "הרובע טהור וחצי הרובע טמא".

ואמר כשהוא מטביל מטביל את כולו - ואף על פי שאינו כי אם אחד משני החלקים אותו שנטמא, לפי שהוא עצם אחד.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ו[עריכה]

כני כלים - מושבותם.

ואוגניהם - צואריהם.

ואזניהם - האוזנים אשר יצאו מעצם הכלי וירכיבו בהן הבית יד, כמו שיעשו בקיתונות ובקדרות של נחושת.

וידות הכלים - הבית יד שלהן.

ומבואר הוא שאמרו בכאן שנפלו עליהן משקין, ירצה בו משקין טמאין. וכבר ידעת שטומאת משקין לכלים מדרבנן כמו שבארנו, ותכלית מה שחייבו הטומאה לכלי עצמו, אולם כאשר נפלו משקין טמאין על פיו או על אוגנו מבחוץ או על אזנו הנה לא יטמא, שאלו הדברים כולן הן נבדלים מהכלי. וכן הבית יד ואפילו היה לו בית קבול, לפי שתכלית מה שגזרו שיטמאו כלים לא שיטמאו ידות הכלים.

והמאמר כולו מבואר:

משנה ז[עריכה]

בית הצביעה - מקום בעובי ראש הכלי, כדי שלא יכניס ידו בשפלות הכלי.

ואמר רבי טרפון, שבעריבה גדולה לבד אשר יהיה בו דין בית הצביעה, רוצה לומר כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו.

ורבי עקיבא אומר, בכוסות לבד זה הדין, כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביעתו.

ורבי מאיר אומר, כי היות בית הצביעה נבדל הדין מן גב הכוס, אמנם זה העניין היות היד טמאה או טהורה, רוצה לומר כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיק בכלי בבית צביעתו, נטמאו משקים שבבית צביעתו ונטמאת בית צביעתו בלא ספק מפני אלו המשקין, הנה אחורי הכלי לא תטמא, ומשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שבארנו בפתיחה. וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות, והחזיק הכלי בבית צביעתו הנה ידו לא תטמא.

ורבי יוסי אומר, שהיות בית הצביעה כנבדל מאחורי הכלי אמנם זהו בידים טהורים לבד, כאשר החזיק הכלים בבית צביעתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה, ואף על פי שאחורי הכלי טמאים.

וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמא במשקין, זה הנה דעת רבי יהושע, כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים. אבל חכמים אומרים שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים, כמו שהתבאר שם.

והלכה כתנא קמא, אשר אמר כל הכלים יש להם בית הצביעה.

ואמר רבי יוסי שזה אמנם הוא שלא יטמאו ידיו בבית הצביעה אף על פי שאחורי הכוס טמאים, והוא המשיל בזה משל ואמר:

משנה ח[עריכה]

זה כולו מבואר ממה שקדם ביאורו:

משנה ט[עריכה]

ביאר בזאת ההלכה, שכל מה שנזכר בזה הפרק והוא אמרו "כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו, ואם נטמא אחוריו לא נטמא בית צביעתו" אמנם זה לתרומה לבד, אולם לקודש "כלי שנטמא אחוריו נטמא כולו", והוא אמרו כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביעה.

וכן גם כן אינו מותר להטביל כלים בתוך כלים לקדש, כמו שישימו כלים קטנים לתוך גדולים ויכניס הכל במקווה, אבל אמנם יטבילו הכלים אחד אחד, זהו העניין הצריך באלו הכלים בקודשים, ואולם לתרומה מטבילים כלים לתוך כלים, וזהו כולו למעלת הקודש ולגודלו. וכבר נמנו אלו הדברים בכלל מעלות הקודש כמו שהתבאר בשלישי מחגיגה.

ואמר יורדין לידי טומאתן במחשבה - המשל בזה שהנה כבר הקדמתי לך:

  • שטבעת אדם מקבלת טומאה, וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה.
  • ואם היה אצלו טבעת בהמה וחשב עליה לשומה טבעת אדם, הנה היא מקבלת טומאה בזאת המחשבה, והוא "אמרו יורדים לידי טומאתן במחשבה".
  • וכאשר חזר אחר זה וחשב עליה להחזירה לבהמה כמו שהיתה, הנה היא לא תנצל מהטומאה בזאת המחשבה, והוא אמרו והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה.
  • אולם אם היתה טבעת אדם אשר היא מקבלת טומאה, וחשב עליה להחזירה לבהמה, הנה זאת המחשבה בלתי מועילה עד שיעשה מעשה, אם כשישוף אותה או שישנה תמונתה ואז תשוב שלא תקבל טומאה, והוא אמרו אין עולין מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה.

וכבר התבאר עניין הכלל בכללות, והוא כלל אמיתי לא יפול בו דבר מן התנאי והספק. ושמור אותו שהוא גדול התועלת: