משנה כלים כד י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כד · משנה י | >>
שלשה מפצים הן.
העשויה לישיבה, טמאה מדרס.
של צבעין, טמא טמא מת.
ושל גתות, טהור מכלום.
משנה מנוקדת
שְׁלֹשָׁה מַפָּצִים הֵן:
- הָעֲשׂוּיָה לִישִׁיבָה,
- טְמֵאָה מִדְרָס;
- שֶׁל צַבָּעִין,
- טָמֵא טְמֵא מֵת;
- וְשֶׁל גִּתּוֹת,
- טָהוֹר מִכְּלוּם:
- הָעֲשׂוּיָה לִישִׁיבָה,
נוסח הרמב"ם
שלשה מפצים הן -
- העשוי לישיבה - טמא מדרס.
- של צבעים - טמא טמא מת.
- ושל גיתות - טהור מכלום.
פירוש הרמב"ם
כבר יעדנו בפרק עשרים בביאור "המפץ" ומשפטו בזה המקום. ואומר שהאריגות הפשוטות אשר יארגו מה"אמרינש" והקנים והגמי והגומא וכפות התמרים והחריות והדומה לזה הוא אשר יקראו מפץ. ושמור התנאי אשר התנינו באמרנו פשוטות שהן בדמיון המחצלאות. וידוע שכבר יעשו מאלו האריגות כלים כמו הקופות והסלים והדומה להן, והן מכלל כלי עץ כמו שביארנו פעמים, לפי שיש להן בית קבול.
אולם זה המפץ, כבר התבאר בתלמוד בגמר שבת:
- שהוא טמא במדרס וטמא טמא מת, רוצה לומר בשאר הטומאות.
- אבל אין לו טהרה במקווה כלל, ואמנם טהרתו כשיחתך עד שישאר ממנו פחות משיעור טומאתו, שהוא ששה על ששה, כמו שהתבאר בעשרים ושבע מזאת המסכתא. וזה הדין אשר יוחד בו המפץ.
ושמע לשונם בזה, וזה שהוא אמרו שם:
- "מדרס כלי חרס מנא לן דטהור", רוצה לומר מאיזו ראיה נלמד שכלי חרס לא יהיה לו משכב הזב, שכאשר ישב עליו הזב לא יהיה אב כמו שביארנו בפתיחת זאת המסכתא.
- ולקחו ראיה על זה מאמרו השם יתברך "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), "מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקווה, אף משכבו יש לו טהרה במקווה, לאפוקי כלי חרס שאין לו טהרה במקווה, כפי מה שהתבאר בתורה שאין לו טהרה אלא שבירה".
- והקשו בעלי התלמוד ואמרו, "מותיב רבי אלעאי, מפץ במת מנין, ודין הוא, ומה פכין קטנים שטהורים בזב", רוצה לומר שטהורים במשכב הזב לפי שהן אינן ראוין למשכב, "טמאים במת, מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא במת", ורוצה לומר המפץ אשר יטמא במשכב הזב שהוא ראוי למשכב, והשם יתברך אמר "כל משכב".
- הנה התבאר בזאת הברייתא שהמפץ טמא במשכב הזב.
- ואמרו "אמאי, והא לית ליה טהרה במקווה", הנה כמו שיטמא המפץ במשכב הזב אף על פי שאין לו טהרה במקווה, כך אפשר שנאמר שכלי חרס יהיה טמא במשכב הזב אף על פי שאין לו טהרה במקווה.
- ותירצו שם על זאת הקושיא ואמרו, "תרי קראי כתיבי, כתיב "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), וכתיב "וכל המשכב אשר ישכב עליו"(ויקרא טו, ה), הא כיצד, יש במינו אף על גב דלית ליה טהרה במקווה, אין במינו מקיש משכבו לו".
- ופירש רבי יוסי הלוי גאון ז"ל זה המאמר:
- שהמפץ כאשר יש במינו מה שיטהר במקווה, והן הכלים הנעשים מזאת האריגה בסלים ובקופות, הנה הוא יטמא במשכב הזב ואף על פי שאין לו טהרה במקווה, וזהו עניין אמרו "יש במינו, אף על גב דלית ליה טהרה במקווה".
- אולם החרש אשר אין במינו מה שיעשה ממנו דבר שיש לו טהרה במקווה, הנה הוא לא יטמא במשכב, אבל נאמר "מקיש משכבו לו".
- וביאר גם כן טעם אשר התחייב שיהיו הכלים הנעשים מהמפץ יש להן טהרה במקווה, והמפץ עצמו אין לו טהרה, ואמר:
- שהטעם בזה שהקופות והסלים והדומה להן נכנסות במאמר השם יתברך באמרו "כל כלי"(ויקרא יא, לב), ומאשר כלל בו הטומאה בכלל הכלים גם כן תטהר במקווה, כי בכל מה שגזר בו הטומאה אמר "במים יובא" זולת כלי חרס.
- אולם המפץ הנה אינו בכלל כלים, ואמנם חייבנוהו טומאת מדרס בריבוי מאומרו "כל המשכב" אשר משמעו כל מה שראוי למשכב, וזאת המחצלת ראויה למשכב כמו שביארנו, עוד חייבנוהו גם כן טומאת מת מקל וחומר כמו שקדם, מפני מה שאמרנו כי דבר אשר לא יטמא במדרס יטמא במת, וזה המפץ אשר יטמא במדרס כל שכן שהוא יטמא במת.
- וכאשר נתרבה לטמא אמרנו "נהי דאיתרבי לטומאה, אבל לטהרה לא, דלא אשכחן בזה קרא כלל לא לטומאה ולא לטהרה". וזה הטעם אצלי יותר טוב ממה שנאמר עליו.
- הנה כבר התבאר לך מכל מה שקדם שהמפץ אין לו טהרה במקווה, כמו שבא לשון התלמוד.
ושמור זה השורש הגדול, ויתבאר לך גם כן מהמפץ על אמיתתו, ולא אצטרך בביאור אלו השמות במה שעתיד.
ושל צבעין - אשר ישימו עליו הצבעים הבגדים.
ושל גתות - אשר ישתמשו בו בשעת הגתות לכסות הענבים והזיתים, או לאוספן עליהם:
פירוש רבינו שמשון
של צבעים טמא טמא מת. אינו מיוחד לישיבה והא דבפרק רבי עקיבא (דף פד:) לא ילפינן מפץ שנטמא במת אלא מכח שטמא בזב כדיליף בק"ו מפכים קטנים הני מילי מפץ של שיפה ושל גמי דאין זה כלי עץ אבל הכא במפץ של עץ ואע"ג דלא איטמי בזב במדרס מיטמא במת ושמא של גיתות היינו טעמא דטהור מכלום משום דהוי של שיפה ושל גמי ולא מיוחד לישיבה ומיהו צריך עיון בפ"ק דסוכה (דף כ:) גבי מחצלות של גמי דטמאות במת וטהורות בזב:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מפצים - כמין מחצלאות יב עשויות מחילף ומסיב וקנה וגומא וגמי וכיוצא בהן:
ושל צבעים - שהצבעים נותנים עליהם הבגדים:
טמא טמא מת - שאינם מיוחדים לישיבה, אבל תורת כלים יש להן:
ושל גתות - העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים יג:
פירוש תוספות יום טוב
שלשה מפצים הם. פי' הר"ב כמין מחצלאות כו'. ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואף עפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ [*וזה הכלל גדול כל המתטמא במדרס כו']. הרמב"ם רפכ"ג מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ:
ושל גתות לשון הר"ב העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים. וכ"כ הרמב"ם. ולא ידענא זיתים מאי עבידתייהו דהא לא תנן אלא גתות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) ואין המפץ בכלל כלים, ואעפ"כ טמא הוא במדרס מה"ת, דכתיב כל המשכב. וכן במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ. וזה הכלל גדול כל המתטמא מדרס כו'. הר"מ:
(יג) (על הברטנורא) ולא ידענא זיתים מאי שייכי הכא, דהא לא תנן אלא גתות:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שלשה מפצים: כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
טמא טמא מת: שאינם מיוחדין לישיבה אבל תורת כלים יש להם והא דאמרי' בפ' א"ר עקיבא דאין טומאה למפץ אלא משום דמטמא מדרס ואתיא בקל וחומר מפכים קטנים היינו במפץ של שיפא ושל גמי דאין זה כלי עץ והכא איירי במפץ של עץ דטמא משום כלי עץ ויש לו בית קבול:
של גתות: לכסות בו הענבים ואין לו בית קבול או עשוי משיפא או גמי הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל האריך בפירוש משנתנו ע"ש:
תפארת ישראל
יכין
שלשה מפצים הן: מחצלאות עשויות מגמי ושעם. והו"ל כפשוטי כלי עץ:
העשויה לישיבה טמאה מדרס: דאף פשוטי כלי עץ מקב"ט מדרס מדאורייתא כשיש בהן צורת כלי:
של צבעין: שכורכין בהן הבגדים שצבעו והו"ל כיש להן ב"ק [כלקמן מי"ב] ומדמכורך מכל הצדדים סביב. להכי עדיף מהעשוי רק לחפוי או במכניס בפתח שמהצד בהתיק. שאינן מק"ט [כלעיל ספט"ז]:
ושל גתות: שמכסין בהן הענבים:
טהור מכלום: מדאינו רק פשוטי כלי עץ. והוא תשמיש תשמישי אדם. ולרב"א של גתות היינו המחצלאות שמתעטפין בהם דורכי גת שלא יתלכלכו בגדיהן. ונ"ל דמשו"ה אמק"ט. מדעשויין רק להגן בגדים מטנוף. הו"ל משמש משמשי אדם שאמק"ט [כפט"ז מ"ז]. ול"מ היה נ"ל דלהכי אמק"ט. מדעשויין רק לכסות הענבים והרי כל העשוי לחיפוי טהור [כפי"ד מ"ג וספט"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת