קטגוריה:רות א ה

תרגום (כל הפרק)

וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ

מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ

תופעה משונה. תוך עשר שנים בעלה של נעמי מת ושני בניה מתו ביחד, זמן מה אחריו. מתעוררת שאלה - האם היתה פה מחלה גנטית? האם אלימלך ובניו סבלו מאותה מחלה, ולכן הוא נתן לבניו שמות מביכים?

מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

הכתוב חוזר ומדגיש את שמותיהם של הבנים: "מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן". אפשרי שיש כאן רמז למחלה ממיתה. האב אולי ידע על הבעיה המשפחתית שלו, ואולי חשב לברוח מיהודה כדי להנצל מגורלו. ייתכן שהבנים נזהרו לא להביא ילדים כדי שהם לא ישאו את האסון המשפחתי הזה של מוות מוקדם.

לפי סדר השמות ניתן לחשוב שמחלון הבכור מת ראשון וכליון השני מת אחריו. אולם אפשרי שכתוב כך רק בגלל שמחלון היה הבכור, ולא בטוח שהוא מת ראשון. בכל אופן שניהם מתו תוך זמן קצר לאחר שרות נישאה למחלון, ושניהם לא הספיקו להכניס את נשותיהם להריון. אם כליון היה מת לפני שמחלון נשא את רות, אז מחלון היה צריך לשאת את ערפה וליבם אותה עבור אחיו. כיוון שזה לא קרה ניתן להבין שמחלון נשא את רות לפני שכליון נפטר.

אפשרי שאלימלך היה מודע לתופעה הזאת, וקרא להם בשם מזהיר, שהדביק להם מזל רע, מחלה תורשתית, שבאמת התקיימה כצפוי.

וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם

הסיפור מזכיר את סיפור בניו של יהודה: ער ואונן, שגם הם מתו בגיל צעיר. יהודה חשב שתמר מביאה מחלה ממיתה לבניו, ולכן סרב לתת לה את בנו השלישי, ככתוב: "כִּי אָמַר, פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (ביאור:בראשית לח יא).

מדברי נעמי: "יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (ביאור:רות א ח) ניתן להבין שהבנים מתו במוות מתמשך, ולא ממות מהיר, כמו פציעה במלחמה או ריב. בנוסף, התאור זהה לשתי הכלות, כלומר הם מתו בדרך דומה.

לא ברור אם בני אלימלך מתו ממחלה משפחתית, או הדביקו אחד את השני. יותר סביר שהם מתו ממחלה משפחתית כי שלושת הנשים לא נפגעו מהמחלה ושלושת הגברים מתו בגיל צעיר. זה מסביר למה ערפה חשבה שעדיף לא ללכת ליהודה ולמצוא יבום, כי אפשרי שגם שאר הגברים במשפחה סובלים מאותה מחלה, וילדיה יפגעו גם הם. לא נאמר שאלוהים הרג אותם כעונש מסוים כפי שהוא עשה לער ואונן (ביאור:בראשית לח י).

בגלל חוק היבום, למרות שהבנים מתו, נשארה תקוה שהכלות תקבלנה יבום מגואל קרוב. אולי זאת היתה הסיבה שהכלות לא עזבו את נעמי ונשארו איתה. לפי המשך הסיפור נראה שנעמי לא סיפרה שיש לבעלה זכתו לאדמות ביהודה, ושיש גואלים נוספים שרשאים לשאת אותן. כנראה היא לא רצתה לנטוע תקוות שווא בכלות.

יש חשיבות לסדר בו מתו הבנים. במידה ואין למת ילדים או אישה ליבום, אחיו מתחלקים בנחלתו. במקרה של רות וערפה, נראה שבועז ידע או קבע שכליון מת ראשון, כי שמו מופיע ראשון כאשר בועז מצהיר שבניו של אלימלך מתו, ככתוב: "וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן" (ביאור:רות ד ט), למרות שאנו יודעים שמחלון הוא הבכור כי שמו מופיע ראשון, ככתוב: "וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו: מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן" (ביאור:רות א ב). כך רכושו של כליון עבר למחלון, ולרות, אישתו, היתה זכות לכל הנחלה של שני הבנים כאשר מחלון מת, וערפה החליטה לא ללכת ליהודה. אם לכליון לא היתה אישה, ומחלון היה מת ראשון, רות אשת מחלון, היתה זכאית ליבום לשמו של מחלון, אבל לא היתה זכאית לנחלת אלימלך כי כל הנחלה עברה לכליון, והוא מת ללא אישה וילדים. וכיוון שאין אפשרות לגאול את נחלתו, אז אחיו של אלימלך ינחלו את נחלת אלימלך וכליון.

אובדן משפחות בני ישראל

אלוהים רצה שבני ישראל יאהבו את ארצם והאדמה לא תעבור לידי מספר קטן של בעלי שררה, ולכן יצר את חוק הגאולה ושיבת האדמות בשנת היובל (ויקרא כה כח).
ובנוסף, בנות צלופחד, שלא היה להם אח, זכו לאדמת אביהם, במידה ויתחתנו עם קרוביהם (במדבר לו ו), כדי לשמור את אדמת אביהם בשבט.

ניתן להבין שחוקי הירושה וגאולת האדמות גרמו שהמשפחות הראשיות של בני ישראל (במדבר כו) העדיפו מספר מוגבל של בנים, והעדיפו להתחתן עם קרובי משפחה מיוחסים כדי לשמר את אדמתם במשפחה. זה הביא מחלות תורשתיות ופגיעות גנטיות במשפחה. ואכן לפי הסיפור: אביו של בועז, אבימלך דודו של בועז, ומחלון וכליון, בני דודו של בועז, נפטרו בגיל צעיר, בסביבות 30. בועז עצמו לא התחתן עד גיל מבוגר, וייתכן שבנות ישראל חששו להתחתן איתו בגלל הבעיות הרפואיות של משפחתו.

ניתן לראות שמכל משפחות בני ישראל, שקיבלו נחלה בכנען, לא נשאר זכר (עזרא ב). בזכות רות, שלשלת בית דוד למשפחת חצרון שרדה עד חורבן הבית ופקיעת חוקי גאולת האדמות.

גורל? תוכנית?

בכל אופן נראה קשר סיפרותי מגמתי בין הסיפורים:

• לוט - הריגת אשתו והיבום מבנותיו.
• יהודה - הריגת בניו, מות אשתו והיבום שלו עם תמר.
• בועז - מותם של אלימלך ובניו, והיבום של רות כדי לאחד את צאצאי תמר (פרץ) וצאצאי לוט (מואב), כדי להקים את בית דוד המלך.