נפש החיים/שער א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נפש החיים · שער א· >>

נפש החיים · שער א · >>


מתוך: נפש החיים/שער א/פרק א (עריכה)

נפש החיים · שער א · פרק א· >>

נפש החיים · שער א · פרק א · >>

כתיב (בראשית א, כז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" וכן כתיב (שם ט, ו) "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". הנה עומק פנימיות ענין הצלם. הוא מדברים העומדים ברומו של עולם והוא כולל רוב סתרי פנימיות הזוהר. אמנם כאן נדבר במלת צלם בדרך הפשטנים הראשונים ז"ל על פסוק (שם א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו":

והוא כי מלת צלם ודמות כאן אינו כמשמעו כי כתוב מפורש (ישעיה מ, יח): "ומה דמות תערכו לו". אלא פירושו דמיון מה באיזה דבר. כמו (תהלים קב, ז): "דמיתי לקאת מדבר" כי לא נעשו לו כנפים וחרטום ולא נשתנה צורתו לצורת הקאת רק שנדמה אז במקרה פעולותיו שהיה נע ונד כמו הקאת מדבר שהוא צפור בודד ומעופף ממקום למקום. כן הוא לפי הפשטנים הראשונים ז"ל וכן על דרך זה הוא ענין מלת צלם. כי המה דומים במשמעם בצד מה:


מתוך: נפש החיים/שער א/פרק ב (עריכה)

<< · נפש החיים · שער א · פרק ב· >>

<< · נפש החיים · שער א · פרק ב · >>

אמנם להבין ענין אומרו "בצלם אלקים" דיקא. ולא שם אחר. כי שם אלקים ידוע פירושו שהוא מורה שהוא ית"ש בעל הכחות כולם, כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן ה'. וענין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכחות, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה. כי האדם כשבונה בנין - דרך משל - מעץ. אין הבונה בורא וממציא אז מכחו העץ, רק שלוקח עצים שכבר נבראו ומסדרם בבנין. ואחר שכבר סדרם לפי רצונו עם שכחו הוסר ונסתלק מהם עם כל זאת הבנין קיים. אבל הוא ית"ש כמו בעת בריאת העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא ית"ש משפיע בהם ברצונו יתברך, כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא ית' מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה "המחדש (*) בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" היינו תמיד ממש כל עת ורגע, וראייתם מפורשת כאמור "לעושה אורים גדולים" שלא אמר עשה אלא עושה:

ואף שאין חידוש ניכר לעין. אמנם הד' יסודין עלאין דאינון השרשין קדמאין ואבהן דכולא כנזכר בזוהר וארא כ"ג ע"ב. שהם שרש כל מעשי בראשית ופנימיות כולם. והם ד' אותיות הוי"ה ב"ה. התמזגותם והרכבתם כל עת ורגע בשרש שרשם, אינו מושג כלל והוא ית"ש מחדשם כל רגע לפי רצונו. וענין התמזגותם כל רגע הם התתר"ף צרופי השם ב"ה על פי השתנות נקודותיהם תתר"ף רגעי השעה וכן משתנים עוד כל שעה לצרופיה אחרים וגם אין מדת יום שוה למדת לילה לא כל יום דומה לחבירו שלפניו ואחריו כלל. זהו שאמר המחדש כו' מעשה בראשית דיקא:

וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. (*) שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית':

ואף שהוא שם משותף לכל בעל כח שנמצא בעולם, וכל שרי מעלה ומטה נקראים אלקים, כמו שכתוב "אלהי העמים", "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו". ועי' זוהר ויקרא ח' ע"א ובפ' בלק ר"ח א' בענין "ויבא אלקים" דכתיב באבימלך ולבן ובלעם פירוש השר שלו. כי הם ממונים עליהם להנהיגם. וכן דייני מטה נקראים אלקים ובסבא צ"ו א' ושמא חד מכל שאר שמהן וכו' ע"ש. אמנם כולם איו הכח שלהם מעצמם רק ממה שקבע בהם הוא יתברך כח וגבורה להיות מושלים וכו' לכן נקרא הוא ית"ש: "אלקי האלקים(דברים י, יז) וכן כתיב "כי גדול ה' מכל האלהים(שמות יח, יא). "השתחוו לו כל אלהים(תהלים צז, ז). וגם העובדי כוכבים קוראים אותו יתברך אלהא דאלהין ולכן נקראים אלהים אחרים, רוצה לומר שאין הכח שלהם מעצמם רק מכח הגבוה ממנו והגבוה ממנו מושך גם כן כחו מהכח שעליו עד הבעל כח האמיתי של כולם - הוא ית"ש, ולכן נאמר (ירמיה י, י): "וה' אלקים אמת". שהוא הבעל כח האמיתי של כולם שכולם מקבלים כחם ממנו ית"ש, זהו שאמר (מ"א יח, לט): "ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים":


מתוך: נפש החיים/שער א/פרק ג (עריכה)

<< · נפש החיים · שער א · פרק ג· >>

<< · נפש החיים · שער א · פרק ג · >>

כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם עפ"י כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח"ו, כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור כמ"ש (ישעיה נא, טז): "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ גו' לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ". וכמאמרם ז"ל (ברכות סד, א) "אל תקרא בניך אלא בוניך". כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו ונותנים בהם רב כח, ובהיפוך ח"ו ע"י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים. הוא מהרס ר"ל כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור. כמו שכתוב (שם מט, יז) "מהרסיך ומחריביך וגו'". או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח"ו. ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה ר"ל:

זהו "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו'". "כי בצלם אלקים עשה וגו'". שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול. ואמרו ז"ל באיכה רבתי (בפסוק וילכו בלא כח גו'): "רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמר (תהלים ד, יד): "באלקים נעשה חיל". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כת גדול של מעלה דכתיב (דברים לב, יח): "צור ילדך תשי גו'"." ובכמה מקומות בזוה"ק דחובי בני נשא עבדין פגימו לעילא כו'. וכן להיפך כנ"ל. וזה שאמר הכתוב (תהלים סח, לה): "תנו עוז לאלקים". ובזוהר ריש פרשת בא: "ויהי היום ויבאו גו' להתיצב על ה', כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל על ה' ודאי קיימין. דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקב"ה. וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב"ה. ועל דא כתיב תנו עז לאלקים במה בעובדין דכשרן." ולכן אמר לאלקים. וכן באלקים נעשה חיל. שפירושו בעל הכחות כולם וכנ"ל:


מתוך: נפש החיים/שער א/פרק ד (עריכה)

<< · נפש החיים · שער א · פרק ד· >>

<< · נפש החיים · שער א · פרק ד · >>

וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים.(*)

וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות (פ"ב מ"א) "דע מה למעלה ממך". רוצה לומר עם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך, אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים, הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו:

ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנאצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנאצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנאצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז"ל (איכה רבתי מא, א) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה. וזהו שהתפלל דוד המלך עליו השלום (ה): "תהלים עד". ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס, אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל:

גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם כמו שיתבאר אי"ה להלן בפרק ו' ובשער ב' פ"ה. שהן המה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית קדשי קדשים אמצע הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושות כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה פרק תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית ק"הק. ובזוהר שלח קס"א סוף ע"א (ח"ג קסא, א) ת"ח כד ברא קב"ה ב"נ בעלמא אתקין לי' כגוונא עלאה יקירא ויהב לי' חילי' ותוקפי' באמצעיתא דגופא דתמן שרי' לבא כו'. כג"ד אתקין קוב"ה עלמא ועביד ליה חד גופא כו' ולבא שארי באמצעיתא כו' דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין כו'. וההיכל לבית קה"ק דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כו' ע"ש באורך. א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית קה"ק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית ק"הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל: הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה, סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית"ש יצילנו. וז"ש השם ליחזקאל (מג) את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם:

הגהה: כי המשכן והמקדש היו כוללים כל הכחות והעולמות וכל הסדרי קדושות כולם. כל בתיו וגנזכיו עליותיו וחדריו וכל כלי הקדש. כולם היו בדוגמ' עליונה צלם דמות תבנית העולמות הקדושים וסדרי פרקי המרכבה. המה יסדו דוד ושמואל הרואה. הכל מיד ה' עליהם השכיל כל מלאכות התבנית. ואמרו ז"ל בפ' איזהו מקומן (דף נד:) מ"ד כו' וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם כו'. ז"ש בתנחומא ר"פ פקודי שהוא שקול נגד בריאת העולם. ומונה שם כסדרן כלל הענייני' שהיו בבריאה שהמה היו ג"כ במשכן. ולכן אמר הכתוב בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת כי באלו הג"ד נבראו העולמות כמ"ש (משלי, ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וגו' וע' זוהר פקודי (ח"ב רכא, א) ושם (ח"ב רלא, ב) ובז"ח תרומה ל"ה ע"ג ע"ש באורך.

ולכן אמרו ז"ל (דף נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ולכן האדם מעם הקדש שכולל ג"כ כל סדרי בראשית וסדרי המרכבה כלל הבריאת כולה. הוא ג"כ דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו. מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כחותיו. וכן מחלק בזוהר כלל תבנית המשכן וכליו. שהמה רמוזים כולם באדם אחד באחד יגשו כסדר: לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין ג"כ בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (וע' זוהר תרומה (ח"ב קסב, ב) ואת המשכן תעשה גו'. הא הכא רזא דיחודא כו' עש"ה) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית"ש. כמ"ש (ירמה ז') היכל ה' היכל ה' המה. וכמאמרם ז"ל. ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו' וזה שארז"ל (כתובות ה א) גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך. פתחו במעשי צדיקים וסיימו ראייתם ממקדש. כי כן באמת שהצדיקים ע"י מעשיהם הרצויים לפניו יתברך. הן הם מקדש ה' ממש. וי"ל עד"ז הכתוב ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ורז"ל דרשו (סנהדרין מ"ו) וכן תעשו לדורות. ולדרכינו י"ל ג"כ שר"ל אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני. אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו. רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו. כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. תכלית כוונתי שכן. תעשו את עצמיכם. וכן אמר הוא ית"ש לשלמה אחר גמר בנין המקדש (מלכים א, ל) הבית הזה אשר אתה בונה הוא רק את תלך בחקתי גו' ושכנתי בתוך עמי ישראל דיקא. לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם. אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו ר"ל. וזה שאמר השם ליחזקאל (מ"ג) הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם גו'. ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חקותיו וכל צורותיו וכל תורתיו. הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם. והוא מבואר. וכתרגומו ואם יתכנעון מכל דעברו במחזיהון צורת ביתא וטיקוסי' כו':

ובזה יובן הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם עפר גו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ופשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו והוה באדם לרוח ממללא. ור"ל שכאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר ממש בלא שום חיות ותנועה: וכאשר נופח בו נשמת חיים. אז נעשה איש חי להתנועע ולדבר. ועיין רמב"ן בפי' התורה. אמנם בקרא ויהי באדם לא כתיב. אלא ויהי האדם לזאת יש מקום לפרשו ע"פי שנתבאר. שהאדם בנשמת החיים שבתוכו. הוא נעשה נפש חיה לרבוי עולמות אין מספר. שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כח הנפש שבקרבו. כן האדם הוא הכח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור. שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל:


ומה שעלתה ברצונו ית"ש. להרכיב את האדם התחתון לראשי העולמות עליונים. שיתנהגו על ידו. כי ידוע בזוהר וכתבי האר"י ז"ל בסדר השתלשלות והתקשרות העולמות שכל עולם הוא מתנהג בסידור מצבו וכל פרטי ענייניו כפי נטיית כח העולם שעליו. שמנהיגו כנשמה את הגוף. וכן הולך על זה הסדר גבוה מעל גבוה. עד הוא ית"ש נשמת כולם. ע' זוהר בראשית (ח"א כ, א) וכל עלמא כו' עילא ותתא מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהי דא לבושא לדא ודא לדא כו' דא לגו מן דא ודא לגו מן דא כו' ובא"ז רצ"א ב' וכלהו נהורין אחידן נהורא דא בנהורא דא ונהורא דא בנהורא דא ונהרין דא בדא כו'. נהורא דאתגליא אקרי לבושא דמלכא נהורא דלגו לגו כו' ע"ש. ופרטות הענין מבואר בע"ח שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב' ובפרי עץ חיים בהקדמת שער השבת פ"ז ופ"ח ובשער השבת פכ"ד. שחיצוניות של כל פרצוף ועולם מתפשט ומתלבש בהפרצוף והעולם שתחתיו ונעשה לו לפנימיות ונשמה. וכל העולמות נכללים ונחלקים לד' כידוע. שהן האופנים והחיות. וכסא כבודו. ואצילות קדשו יתב'. ונשמת כל אחד הוא העולם שעליו. כמ"ש (יחזקאל, א) ובהנשא החיות גו' ינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים. בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו וגו'. והחיות ג"כ מתנהגים ע"י עולם הכסא שעליהם כמו שאמרו רז"ל שהכסא נושא את נושאיו. ובז"ח יתרו מעשה מרכבה ל"ג א' דחיות נטלין לדנטלין לון כו' כרסייא קדישא נטול לחיות. ונשמת החיים של הכסא. הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד שהוא יותר גבוה ומאד נעלה גם מהכסא. שהוא האדם שעל הכסא כמ"ש שם ועל דמות הכסא וגו'.

הגהה: כי עיקר האדם הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו.(ולזאת נקרא הגוף נעל עיין בתקונים) נגד הנשמה. כי רק בחינת עקביים מהשורש נכנס לתוך גוף האדם. ובזה יובן מאמרם ז"ל בב"ר פי"ב ובויקרא רבה פ"ט. שלא רצה הקב"ה להטיל קנאה במעשי בראשית. וביום א' ברא שמים וארץ. בשני רקיע בשלישי תדשא הארץ וכן על דרך זו בד' וה'. בששי בא לברוא את האדם. אמר אם אני בורא אותו מן העליונים אין שלום בעולם. ואם אני בורא אותו מן התחתונים כו'. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים. עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. ולכאורה הלא עתה תתגבר הקנאה יותר משאם היה בורא אותו מן התחתונים לבד שעתה יש בו חלק מן העליונים והוא כולו למטה עם החלק העליון שבו. אך הענין הוא, שהאדם השלם כראוי עיקרו הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו העליונה ועובר דרך אלפי רבואות עולמות עד שקצהו השני הוא נכנס בגוף האדם למטה. זהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, שעיקרו קשור ונטוע למעלה חלק הוי"ה ממש כביכול. ומשתלשל כחבל עד בואה לגוף האדם (ועיין לקמן פרק י"ז). וכל מעשיו מגיעים לעורר שורשו העליון כענין החבל שאם ינענע קצהו התחתון מתעורר ומתנועע גם ראש קצהו העליון. (ודעת לנבון נקל. שכן הוא הענין גם בשורש הדברים למעלה בסוד האדם העליון כביכול. ע' אד"ר (ח"ב קמא, ב) בפסוק וייצר ה' אלקים את האדם גו' על סוד האדם העליון. וסיים וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עד סופא דכל סתימין. הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומתקיימין בה. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתקונין כג"ד ולאשלפא לההיא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא כו' ע"ש)

וז"ש בזוהר יתרו (ח"ב ע, ב) בענין הפסוק אחור וקדם צרתני אחור לעובדא דבראשית וקדם לעובדא דמרכבה. שמצד הגוף הוא אחור למעשה בראשית ומצד שרש העליון של הנשמת חיים שלו הוא קדם לעובדא דמרכבה גם מעולם הכסא. וגם כי הנשמת חיים היא סוד נשימת פיו ית"ש כביכול כמשי"ת אי"ה להלן פרק ט"ו ע"ש. לכן העולמות מתנהגים ע"י מעשי האדם כי המה כפי נטייתם מעוררים שרש נשמתו העליונה שמעליהם שהיא הנפש חיה שלהם בהתנועעו ינועו ובעמדם תרפינה. ז"ש כאשר נופח באפיו הנשמת חיים שהיא גבוה מהעולמות ופנימיותם. אז ויהי האדם לנפש חיה להעולמות. וכ"כ רח"ו ז"ל בשער הקדושה ח"ג ש"ב שנשמת האדם היא הפנימי שבכולם:


אמנם עדיין הענין צריך ביאור. (כי הוא ז"ל דיבר בקדשו דרך קצרה כדרכו בכל כתבי קדשו בנסתרות. כמ"ש בעצמו בהקדמתו שם שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה). שלא כדמשמע לכאורה מדבריו ז"ל שם. שהאדם אל העולמות הוא נפש ממש כמו הנפש הניתן ודבוק בתוך גוף האדם. אשר איזה דבר שהנפש עושה הוא רק ע"י כלי הגוף. שבאותו רגע ממש גם הגוף עושהו. דזה ודאי לא יתכן:

הגהה: וגם שלפי זה. יחויב היה שבעת אמירתינו קדושה למטה. ממילא באותו רגע ממש גם המלאכי' היו מקדישים במרום אתנו כאחד. ורז"ל אמרו בפ' ג"ה צ"א ב' אין מ"הש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד ככבי בקר וסדר ויריעו כל בני אלהים ולישנא דוהדר ויריעו טפי משמע שהמה לא יתחילו כלל להקדיש ליוצרם עד אשר יגמרו ישראל שילוש קדושתם למטה. וכן סדרו אנשי כנ"הג בברכת קדושת השם אתה קדוש וכו' ואח"כ וקדושים בכל יום יהללוך. הגם דמלישנא דהזוהר פ' תרומה קכ"ט ריש ע"ב ושם קס"ד ריש ע"ב לכאורה משמע שהמלאכים מקדישים קדושתם אתנו יחד כחדא ממש. היינו משום שקדושתם תכופה ממש תיכף אתר סיום אמירתינו. בחדא קרי לה:

אבל עיקרו של דבר כי הוא ית"ש אחר שברא כל העולמות ברא את האדם אחור למע"ב בריאה נפלאה כח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו. וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה. וכל הכחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים. כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו. כמ"ש בזוהר יתרו ע"ה ב' קוב"ה כד ברא לי' לב"נ סדר בי' כל דיוקנין דרזין עלאין דעלמא דלעילא. וכל דיוקנין דרזין תתאין דעלמא דלתתא וכלא מתחקקא בב"נ דאיהו קאים בצלם אלהים כו' דכתיב. ויברא אלהים את האדם בצלמו ע"ש. ובפ' תזריע מ"ח א' (ח"ג מח, א) תאנא כיון דנברא אדם כו'. ובריש פר' במדבר ר"א פתח ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו' ת"ח כו'. ובאד"ר קל"ה א' כמראה אדם כו'. ושם בד' קמ"א סוף ע"א דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו'. וברע"מ פ' פנחס (ח"ג רלח, ב) ויאמר אלקים נעשה אדם כו' עד והיינו נעשה אדם בצלמנו כו'. וכן אמרו זה הלשון יותר באורך בתז"ח פ"ט ע"א ע"ש. ובז"ח יתרו במעשה מרכבה ל"ב ע"ג דיוקנא דאדם דדא איהו דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו'. ושם דף ל"ג ריש ע"א. ושם בשה"ש נ"ח ב' ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כו'. ע"ש היטב בכל המקומות הנז'. וע' בע"ח שער הצלם פ"א ובלק"ת פ' תשא ופ' האזינו. וזה כל האדם שכל כח פרטי שבו מסודר נגד עולם וכח א' פרטי מסוד השיעור קומה של כלל הכחות והעולמות. שמסודרים כביכול כתבנית קומת אדם כמו שית' אי"ה בשער ב' פ"ה:

הגהה: וזה היה קודם החטא לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכחו' הקדושה לבד. ולא מכחות הרע. אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כחות הטומאה והרע. וממילא עירב אות' עי"ז גם בהעולמות מזה הטעם שהוא כלול ומשותף מכולם והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו. והוא ענין עץ הדעת טוב ורע: והענין כי קודם החטא. עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו. כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה. וגם כי הרי אח"כ חטא. אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו. כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור. בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך. הנחש לבא מבחוץ לפתוח. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו. ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א. אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש. וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו"ר. שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש. כי דעת פי' התחברות כידוע. והענין מבואר למבין בע"ח שער קליפת נוגה פ"ב אלא שקיצר שם בענין. ועיין היטב בגלגולים פ"א. וזשרז"ל (שבת קמו א) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ר"ל בתוכה ממש. ומאז גרם עי"ז ערבוביא גדולה במעשיו. שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבות מאד. פעם טוב ופעם רע. ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב. וגם המעשה הטוב עצמה כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שתהיה כולה קדש זכה ונקיה לגמרי. בלי שום נטיה לאיזה פניה ומחשבה קלה לגרמיה. וכן להיפך בהמעשה אשר לא טובה ג"כ מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק גמור שמימיו לא עשה שום מעשה אשר לא טובה ולא שח מימיו שום שיחה קלה אשר לא טובה ח"ו. עכ"ז כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובי' עצמם כל ימי חייו. יהיו כלם בשלימות האמיתי לגמרי ולא יהיה אפי' באחת מהנה שום חסרון ופגם בלל. וזש"ה (קהלת, ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ר"ל שא"א שלא יהיה עכ"פ קצת חסרון במעשה הטוב עצמה שעושה. כי חטא פי' חסרון כידוע. לכן כשמכניסין האדם למשפט לפניו ית"ש. צריך חשבונות רבים לאין שיעור. על כל הפרטי פרטים של כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל פרטי הנהגותיו. באופני נטייתם לאן היו נוטים. וזש"ה (שם) אשר עשה האלקי' את האדם ישר כנ"ל והמה בחטאם בקשו חשבונות רבים. וע' זוהר אמור (ח"ג קז, א) סוף ע"א והוא מבואר שם ע"פ דברינו.

ונמשך הענין כן עד עת מ"ת שאז פסקה אותה הזוהמא מתוכ' כמשרז"ל (שבת שם). ולכן אח"כ בחטא העגל ארז"ל (דף פט.) שבא שטן וערבב כו'. היינו שבא מבחוץ כמו בענין חטא אד"הר כנ"ל. כי מתוכם נתגרש. וע"י חטא העגל חזרה אותה הזוהמא ונתערבה בתוכם כבתחלה . וזש"ה (הושע, ו) והמה כאדם עברו ברית. וז"ש הוא ית' לאד"הר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא שהיה ענין קללה ועונש. כי מפי עליון לא תצא כו'. אלא פי' שע"י אכלך ממנו תתערב בך הזוהמא של הרע. ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממך כדי להטיבך באחריתך. אם לא ע"י המיתה והעיכול: בקבר. וזהו ג"כ הענין מ"ש ית' אח"כ הן האדם היה כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. והלא חפצו ית"ש להטיב לברואיו ומה אכפת ליה אם יחיה לעולם. אמנם ר"ל שכאשר יאכל מע"הח וחי לעולם ישאר ח"ו בלא תיקון. שלא יתפרד הרע ממנו עד עולם ח"ו ולא יראה מאורות וטובה מימיו. לזאת לטובתו גירשו מג"ע. כדי שיוכל לבא לידי תיקון גמור כשתפרד הרע ממנו ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ענין הד' שמתו בעטיו של נחש (פ' במה אשה) שאף שלא היה להם חטא עצמם כלל. עכ"ז הוצרכו למיתה מחמת התערובת הראשון של הרע ע"י חטא אד"הר מעצת הנחש. וימשך הענין כן עד עת קץ הימין בלע המות לנצח. וגם עוד יתרון שיתבער אז הרע מן העולם ממציאותו. כמ"ש (זכריה, יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ :

וכן המצות כולן. קשורין ותלויין במקור שרשן העליון בסדרי פרקי המרכבה ושיעור קומה של העולמות כולם. שכל מצוה פרטית בשורשה כוללת רבי רבוון כחות ואורות מסדרי השיעור קומה. כמ"ש בזוהר יתרו (ח"ב פה, ב) כל פקודי אורייתא מתאחדן במלכא קדישא עלאה. מנהון ברישא דמלכא. ומנהון בגופא. ומנהון בידי מלכא. ומנהון ברגלוי כו'. והענין יותר מבואר בתקונים ת"ע קכ"ט ב' ע"ש. ובזוהר תרומה (ח"ב קסה, ב) פקודי אורייתא כלהו שייפין ואברין ברזא דלעילא. וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקן לרזא חד. ושם (ח"ב קסה, ב) בהאי שמא כלילן תרי"ג פקודי אורייתא דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין כו'. וכלהו פקודין כלהו שייפין ואברין לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא. לא ידע ולא אסתכל היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא ע"ש. וכ"כ הארי"זל בשער היחודים פ"ב. ובעשות האדם רצון קונו ית"ש ומקיים באיזה אבר וכח שבו אחת ממצות ה'. התיקון נוגע לאותו עולם וכח העליון המקבילו. לתקנו. או להעלותו. או להוסיף אור וקדושה על קדושתו מחפץ ורצון העליון ית"ש. כפי ערך ואופן עשייתו. ולפי רוב ההזדככות וטהרת קדושת מחשבתו בעת עשיית המצוה המצטרפת לטובה למעשה העקרית. וכפי ערך מדרגת אותו העולם והכח עליון. ומשם נמשך הקדושה וחיות גם על אותו הכח של האדם * שבו קיים מצות בוראו המכוונ' נגדו.

הגהה: וזה שתקנו נוסח ברכות המצו' אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל ביומא (דף לט.) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר"ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ"ש בזוהר צו (ח"ג לא, ב) ריש ע"ב כתי' והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמי' מלרע מקדשין לי' מלעילא כו'. דהא קדושה דמארי' שרי' עליה כו'. אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושרי עלי' ואתקדש ביה כו' ע"ש. ובפ' קדושים (ח"ג פו, ב) בשעתא דב"נ אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו'. נגיד ונפיק ושרי עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שרי' עלי' רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא בי'. אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו'. ובפ' נשא (ח"ג קכח, א) ריש דף קכ"ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמד"א עד יערה עלינו רוח ממרום ע"ש. וע"י זה הקדושה והאור המקיף. הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש"ה ואתם הדבקים בה' אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום. וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה. וע"י הגמר האור מתחז' יותר וירים ראש עליון וע"ז אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג"ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה"ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז"ש שמצוה גוררת מצוה. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי' המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש"ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג"ע:

וכן להיפך ח"ו בעת עברו על אתת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז"ל הנ"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי' ג"כ כנ"ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר"ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו. כמ"ש במאמר פ' צו הנ"ל ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עלי' ואסתאב בי'. דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע"ש. ובפ' קדושים הנ"ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו' כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו' ע"ש. וע"ז אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח"ו. שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם. כמשרז"ל בעכו"ם ([[ה א {{{3}}}|דף א]]) כל העובר עבירה א' בעו"הז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו'. רא"א קשורה בו וכו'. וז"ש דוד המע"ה עון עקבי יסובני (תהלים, מט).

ובזה יובן מאמרם ז"ל בפ' י"הכ (דף פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות שנאמר (יחזקאל, יג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי'. ולכאורה אין הראי' מוכרחת. דברווחא טפי יש לפרש דעליהם הוא יחי' קאי על המשפט וצדקה שעשה אתרי שובו. ולפמ"ש ראייתו נכונה. דלישנא דקרא דייק הכי: דאי קאי עליהם הוא יחיה על המשפט וצדקה. הול"ל בהם הוא יחי' כמ"ש וחי בהם וכמו שנתבאר. ומדקאמר עליהם ודאי דקאי על רשעתו ועונותיו הקודמין. שע"י תשובתו בעזיבת מעשיו הראשונים ועשותו אח"כ משפט וצדקה המה יתגברו על מעשיו הראשונים להפך גם אותם לזכיות וחיי עולם:

וכאשר קיים כל המצות בשלימות בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעיקר המעשה. ונוסף עליהם הצטרף עוצם טהרת וקדושת המחשבה. הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליוני'. ובעשה כולו בכל כחותיו ואבריו מרכבה להם ומתקדשים מקדושתם העליונה. וכבוד ה' חופף עליו תמיד. וע' זוהר תרומה (ח"ב קנח, א) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'. ולכבודי בראתיו דייקא. ורזא דא כו' אוליפנא דהאי כבוד כו' כלא אתקן לעילא מגו תקונא דבני עלמא כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקונים כו' ע"ש באורך וע' היטב ברע"מ פרשה פנחס (ח"ג רלט, א).

וזשרז"ל האבות הן הן המרכבה. וכן להיפך ח"ו בפגום א' מכחותיו ואבריו ע"י חטאתו אשר חטא. ג"כ הפגם מגיע לפי שרשו לאותו העולם והכח העליון המכוון נגדו בסדרי השיעור קומה כביכול. להורסו ולהחריבו ח"ו. או להורידו או לפוגמו. או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו. ולהתיש ולהחליש ולמעט כח טהרת קדושתו ח"ו. הכל כפי ערך החטא ואופני עשייתו וכפי ערך וענין אותו העולם וגובה מדרגתו. כי לא כל העולמות שוו בשיעורן בענין הפגם והקלקול. שבתחתון הוא הריסה וחורבן ר"ל. ולמעלה מניעת האור. ובעליון יותר ממנו גורם רק התמעטות שפעת אורו או הקטנתו. וביותר גבוה ונעלם גורם רק התמעטות בגודל צחצוח אורו וטהרת קדושתו הנפלאה. וכהנה רבות בחינות שונות:

וזהו הענין שקראו רז"ל בכמה מקומות לפגם העון פגם איקונין של מלך. ובזוהר יתרו (ח"ב פה, ב)ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא. כמה דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. ווי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין. ובתיקונים ת"ע קכ"ט ב' וכל מאן דפשע בפקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא. כנ"ל שהפגם נמשך ונוגע בפרקי וסדרי הכחות והעולמות השיעור קומה. מצד שכול' נכללו בו ונתנו חלק מעצמותם בבנינו ובריאתו:

הגהה: וזהו פשטות ענין הכתוב נעשה אדם לשון רבים. ר"ל שכולם יתנו כח וחלק בבנינו שיהא כולל ומשותף מכולם. כמבואר פירושו באורך בתז"ח פ"ט א' וברע"מ פנחס (ח"ג ריט, ב). וכ"כ רח"ו ז"ל בשער הקדושה ח"ג שער ב' ובלק"ת פרשה תשא ופרשה האזינו ע"ש. וז"ש בב"ר פ"ח ויאמר אלקים נעשה אדם במי נמלך. ר"י בשם ר"ל אמר במלאכת השמים והארץ נמלך רשב"ג אמר במעשה כל יום ויום נמלך: ובקהלת רבה סימן ב' פסוק י"א את אשר כבר עשוהו אין כתיב כאן עשהו אלא עשוהו. כביכול הקב"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך. וא"ת שתי רשויות הן והלא כבר נאמר הוא עשך ויכוננך. והוא מבואר:


ועתה מבואר הענין הנ"ל בפרק ה' שהאדם נקרא הנפש ונשמת החיים של רבי רבוון עולמות. לא נפש כנפש הנתון ודבוק ממש בתוך גוף האדם - דזה לא יתכן. אמנם היינו שכמו שכל פרטי תנועות ונטיית אברי הגוף הם ע"י הנשמת חיים שבו כפי תנועות חיותו ונטייתו -- כן הענין שכל נטיית הכחות והעולמות וסדרי המרכבה, תקונם ובנינם והריסות' ח"ו הוא רק כפי ענין התעוררת ממעשי האדם למטה. ומטעם שהוא כלול ומשוכלל במספר פרטי כחותיו וסדריהם עפ"י סדרי השתלשלות והתקשרות הכחות והעולמות עליונים ותחתונים כולם. והוא מצד שורש נשמתו העליונה שהיא הגבוה והפנימי' מהעולמות הנבראים כולם כנ"ל בפ"ה -- לכן הוא כולל את כולם. והטעם שנתבאר בפ"ה מחמת שורש נשמתו שהיא גבוה ופנימית מהעולמות. והטעם שנתבאר בפרק העבר מחמת שהוא כלול מכל העולמות. הכל א' כמו שנתבאר:

ולזאת לו לבדו נתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ. או אף אם כבר גרם וסיבב ח"ו בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם ח"ו. יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיוות ולבנות הנהרסות. מצד שהוא כלול ומשותף מכולם:

וז"ש דוד המע"ה ה' צלך על יד ימינך. היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכן מפורש במדרש אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אקי"ק אשר אקי"ק. מהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ה' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך ע"כ.

ובזוהר תצוה (ח"ב קפד, ב) תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר כו' ולעלמא עלאה לא יהיב לי' אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מלעילא. ואי איהו קיימא בעציבו יהבין ליה האי דינא בקבליה כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה. חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה. ה"נ האי עלמא תתאה כגוונא דאיהו אתער הכי אמשיך מלעילא כו'.

והוא ענין הכרובים שהיו מעורין כמער איש ולויות פניהם איש אל אחיו ובכרובי שלמה כתיב (ד"ה ב' ג') ופניהם לבית כמו שיתבאר בע"ה:


הנה רז"ל אמרו בענין הכרובים בבא בתרא צט א כיצד הן עומדין. ר"י ור"א. ח"א פניהם איש אל אחיו. וחד אמר פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הכתיב ופניהם לבית. לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וע' רש"י. ולמ"ד פניהם לבית הכתיב ופניהם איש אל אחיו. דמצדדי אצדודי. ר"ל קצת לבית וקצת זה לזה. וע' רש"י ז"ל והא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין כו'. דכיון דעיקר עשיית כרובים פניהם לבית. לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. וכ"כ תוס' שם דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רש"מ ולכאורה אכתי תקשי למה העמידום תחלה כרובי שלמה פניהם מצודדין ולא איש אל אחיו ממש.

והענין הוא. כמ"ש פ' כיצד מברכין (דף לה:) ת"ר ואספת דגנך כו' לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' יכול דברים ככתבן. ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג ד"א דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו'. ובזמן שאין ישראל עושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך. ולכאורה תמוה דמוקי לקרא דואספת דגנך. כשאין עושין רש"מ. והא לעיל מינה כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו בכל לבבכם וגו'. ועלה קאמר ואספת דגנך. אבל הענין. כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח"ו אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהי' בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח"ו. אמנם רמזו ר"י בלשונו הק' הנהג בהן מנהג ד"א. ר"ל עמהן עם הד"ת. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש. עכ"פ ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בד"ת. וכן רבא אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזו קמאי דיקא. שלא לבא לבית מדרשו. אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים ח"ו לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים. ואמרו שם הרבה עשו כר"י ועלתה בידם. והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועז"א באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת ר' שמעון ב"י *: והנה פסוק ואספת דגנך וגו' הוא מוצא מכלל פ' והיה שכולה נאמרה בל' רבים ופסוק ואספת נאמר בלשון יחיד. לכן קרי ליה אין עושה רצונו של מקו' כשמפנה עצמו אף מעט לעסק פרנסה:

הגהה: ולכן בפ' ראשונה של ק"ש כתיב ובכל מאדך. ובפ' והיה לא כתיב ובכל מאדכם. כי פ' שמע כולה בלשון יחיד נאמרה. ויחיד שאפשר לו. הוא צריך לקיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך דברים ככתבן ממש. לכן נאמר ובכל מאדך פי' בכל ממונך כמ"ש במשנה סוף ברכות. ר"ל שלא לעסוק בפרנסה כלל. אבל פ' והיה שנאמרה בלשון רבים. לרבים כמעט מוכרחים להתעסק עכ"פ מעט גם בריוח ממון לחיי נפש. לכן לא כתיב בה ובכל מאדכם. (והגם שעדיין לא זו הדרך והמדרגה הגבוהה שבגבוהות לפי אמיתת רצונו ית"ש לדעת רשב"י. עכ"ז גם לדידי' לא מקרי ח"ו בזה אין עושין רש"מ כשמפנין עצמם מעט גם לעסק פרנסה ובעת עסקם בפרנסה לבם נוהג בחכמה ומהרהרים בד"ת ויראת ה'. ולר' ישמעאל. זו היא עיקר רצונו ית' בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה היא עיקר רצונו ית' והמדרגה היותר גבוה בהנהגת כלל ההמון)

וידוע שהכרובים. הא' רמז עליו ית"ש והשני על ישראל סגולתו. וכפי שיעור התקרבותם ודביקותם של ישראל אליו ית"ש. או להיפך מ"ו. היה ניכר הכל בענין עמידת הכרובים דרך נס ופלא. אם פניהם ישר יחזו אליו ית"ש. גם הכרובים עמדו אז פניהם איש אל אחיו. או אם הפכו פניהם מעט ומצדדי אצדודי. כן היה ניכר הענין תיכף בכרובים. או אם ח"ו הפנו עורף. גם הכרובים כרגע הפנו הפכו פניהם איש מעל אחיו לגמרי ח"ו. וכענין שאמרו ז"ל ביומא (דף נד.) שהיו מגללין הפרוכת לעולי רגלים ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כו'.

ובזוהר תרומה (ח"ב קנב, ב) אימתי איהו ברחמי. א"ל בשעתא דכרובים מהדרן כו' ומסתכלן אנפין באנפין. כיון דאינון כרובי' מסתכלין אנפין באנפין כדין כל גוונין מתתקנן כו'. כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב"ה הכי קיימא כולא והכי אסתדר כו'.

ובפ' אחרי נ"ט ריש ע"ב שבת אחים כו' בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין כתיב מה טוב ומה נעים וגו' וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא ווי לעלמא כו'

ובז"ח ס"פ תרומה (ח"ב לו, א) בכל זמנא דישראל הוו זכאין כרובים הוו דביקין בדביקו אפין באפין. כיון דהוו סרחן הוו מהדרין אפייהו דא מן דא כו'. וע"ד כרובים בההוא זמנא דהוו ישראל זכאין הוו אנפין באנפין כו'. ועל רזין אלין הוו ידעי אי ישראל זכאין אי לא כו'. כתיב עבדו את ה' בשמחה חדוותא דתרין כרובין כו' כיון דשארי עלייהו אתהדר בחדוה כו' ועלמא אתהדר ברחמי כו' וע"ש באורך:


והנה דור המדבר שזכו להיות מאוכלי שלחן גבוה לחם מן השמים דבר יום ביומו. ושמלתם לא בלתה מעליהם. ולא היו צריכים לשום עסק פרנסה בעולם כלל. לד"ה לא מקרו עושין רצונו של מקום אא"כ היו מסתכלין כלפי מעלה ביושר גמור ומשעבדין את לבם רק לתורה ועבודה ויראתו ית"ש יומם ולילה לא ימוש מפיהם דברים ככתבן ממש בלי נטות אל הצד כלל אף שעה קלה לעסק פרנסה. וכמאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. לכן העמידו אז את הכרובים לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו ממש. להראות כי ישר יחזו פנימו ית' פנים בפנים עם עם קדושו. אמנם בימי שלמה שהיו כלל המון ישראל צריכים ומוכרחים לנטות מעט אל הצד לעסק הפרנסה עכ"פ כדי חיי נפש. שזה עיקר אמיתת רצונו ית' לדעת ר' ישמעאל דסבר דלרבים טפי אריך למעבד הכי וכמ"ש באבות יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו'. וכל מילי דאבות מילי דחסידות נינהו. רק שגם בעת עסקם בפרנסה יהא לבם נוהג בחכמה בהרהור ד"ת. לכן העמידו אז בתחלה את הכרובים לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום פניהם מצודדין מעט. ועכ"ז היו מעורים כמער איש ולויות בפנים של חיבה. להראות חיבתו ית' אצלינו. שזה עיקר רצונו ית' (וסובר כר' ישמעאל. ומ"ד שגם בכרובי שלמה. העמידום תחילה לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום. פניהם איש אל אחיו ממש. סובר כרשב"י). ולכאורה אכתי למה הוצרכו להעמיד ב' הכרובים מצודדין. הלא הכרוב הא' שרמז עליו ית"ש היו צריכי' להעמידו ישר ממש. אמנם הענין כמ"ש. שהתחברותו ית' כביכול להעולמות והכחות כולם וכל סדריהם והתקשרותם. וכן כל סדרי הנהגתו ית' אתנו. הוא כפי שיעור התנועה וההתעוררות המגיע אליהם ממעשינו למטה. וכפי זה השיעור משתלשל ונמשך גם אלינו למטה פנים שוחקות ומוסברות. לכן גם הכרוב שרמז עליו ית"ש היו ג"כ צריכים להעמידו מצודד מעט כפי שיעור הצדוד של הכרוב שרומז עלינו. מזה הטעם.

הגהה: ועפי"ז יובן מאמרם ז"ל בפ"ט דשבת (דף פח.) ארחב"ח מ"ד כתפוח בעצי היער גו' למה נמשלו ישראל לתפוח כו' והקשו תו' שם דהא בהאי קרא לא ישראל נמשלו לתפוח אלא הקב"ה. כדמסיים כן דודי בין הבנים. ולפמ"ש יתיישב בע"ה. כי אחר שישראל השיגוהו והמשילוהו ית"ש בדמיון התפוח. ודאי הוא מחמת שישראל נמשלים ומתדמים במעשיהם לענין התפוח. וכדרך שאנחנו מתראים לפניו ית"ש. כך הוא ית"ש בא ליראות אל העולמות ע"ז ההדרגה והשיעור ממש. לכן שואל באיזה דבר וענין נתדמו ונמשלו ישראל במעשיהם הרצוים לתפוח אשר עי"ז השיגוהו ית"ש כענין התפוח:

ולכן בעת קריעת ים סוף. אמר הוא ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ר"ל דבדידהו תליא מלתא. שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא. מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם. אז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם. וזהו לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. ר"ל כמו בסוסי פרעה שהיה היפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס. ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו כמשרז"ל. כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע"ז האופן ממש. שאף שאני רוכב ערבות. עכ"ז כביכול את מנהיג אותי ע"י מעשיך. שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים. וזש"ה רוכב שמים בעזרך. וכן משרז"ל העבודה צורך גבוה:


ועפ"ז יבואר פשר דבר בענין שינוי דעות שבין גדולי הראשונים ז"ל. אם האדם מישראל גדול מהמלאך. או מלאך גדול ממנו והלא א' משני הדעות מביא ראיות מפורשות ממקראות מפורשים. ועל פי דברינו הנ"ל יתבאר אשר באמת אלו ואלו דא"ח. רק בבחי' חלוקים. כי מלאך גדול מהאדם. הן בעצם מהותו. הן בגודל קדושתו ונפלאות השגתו. אין ערך ודמיון ביניהם כלל. וכמש"כ בז"ח בראשית במדה"נ בפרשה ויקרא אלהים לאור יום. השגת המלאכים היא השגה גדולה משא"כ למטה מהם. השגה שניה כו'. השגה שלישית היא השגת המדרגה התחתונה אשר בעפר יסודה והיא השגת בני אדם. ושם ט"ז ב' המלאכים הקרובים מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה. ומהם יורד לשמים וכל צבאם. ומהם אל. האדם ע"ש. ובזוהר תרומה (ח"ב קכט, ב) מלאכי עלאי אינון קדישין יתיר מינן. אמנם בדבר א'. יתרון גדול לאדם מהמלאכים. והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות א' בחבירו. אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך. והוא מטעם הנ"ל. כי המלאך הוא בעצם כח א' פרטי לבד שאין בו כלולות כל העולמות יחד. (וכ"כ בע"ח שער פנימיות וחיצוניות ריש דרוש יו"ד שהמלאך אינו רק בחי' פרטית של אותו העולם שעומד בו. אבל נשמת האדם בכל ג' החלקי נר"ן שלה היא כלולה מכל העולמות ע"ש). לכן אין בכח ויכולת המלאך כלל להעלות ולקשר ולייחד כל עולם בהעולם הנטוי על ראשיהם כיון שאינו כלול ומשותף מהם. וגם עליית עצמותו של המלאך עד מדרגתו להתקשר בעולם שעליו. אין תלוי בו בעצמו. לכן נקראים המלאכים עומדים כמ"ש (ישעיה, ו) שרפים עומדים. ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה, ב). ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר ומייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו. מחמת שהוא כלול מכולם. ואז גם המלאך משיג עליה ותוספות קדושה על קדושתו אשר בא בכח מעשה האדם. מפני שגם הוא כלול בהאדם. (ועי' כעין זה בע"ח שער העיבורים ריש פ"ד):

וגם הג' בחי' נר"ן של האדם עצמו. לא ניתן להם זה הכח ההעלאה וההתקשרות של העולמות ושל עצמם. עד רדתם לזה העולם המעשי בגוף האדם. וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים בגוף האדם אז ויהי האדם לנפש חיה של כל העולמות כנ"ל בפ"ד: והוא ג"כ ענין מראה הסולם של יעקב אבינו ע"ה. עיין רע"מ נשא (ח"ג קכג, ב) ויפח באפיו נשמת חיים כו' דאתמר ביה ויחלם והנה סלם סלם ודאי איהו נשמת חיים כו' ע"ש. וכמשי"ת אי"ה להלן בפי"ט. ועי"ז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל ע"י הנשמת חיים שהיא מוצב ארצה מתלבשת קצה התחתון שלה בגוף האדם:


וזהו הטעם שהמלאכים המקדישים בשמי מרום ממתינים מלשלש קדושתם עד אחר שאנו משלשים קדושה למטה (כנ"ל פ"ו בהגה"ה) אף שקדושתם למעלה מקדושתנו. לא שהם חולקים כבוד לישראל אלא שאין בכחם ויכולתם כלל מצד עצמם לפתוח פיהם להקדיש ליוצרם. עד עליית קול קדושת ישראל אליהם מלמטה. כי ענין אמירת הקדושה הוא העלאת העולמות והתקשרותם כל עולם בעולם שמעליו להוסיף קדושתם וצחצוח אורם. ועיין בהיכלות דפקודי בהיכלא תנינא רמ"ז סוף ע"ב בענין קדושת המלאכים הבא מכח אמירת קדושתינו ז"ל ואלין דימינא אמרי שירתא וסלקי רעותא לעילא ואמרי קדוש. ואילן דשמאלא אמרי שירתא וסלקי רעותא לעילא ואמרי ברוך כו'. ומתחבראן בקדושה בכל אינון דידעי לקדשא למאריהון ביחודא כו'. וכלהו כלילן אלין באלין ביחודא חדא ומתקשראן דא בדא. עד דכלהו אתעבידו קשורא חדא ורוחא חד ומתקשרן באינון דלעילא למהוי כלא חד לאתכללא דא בדא. ועיין בפע"ח בכל פ"ג משער חזרת העמידה מבואר שם כוונת ענין אמירת הקדושה שהוא העלאת והתקשרות עולמות עליונים להוסיף בהם עי"ז תוספת קדושה ואור (ואולי מזה יצא מנהגן של ישראל שנוהגים להעלות עצמן בעת אמירת הקדושה). וזה אין בכח שום מלאך ושרף לעשותו בעצמו תחלה כנ"ל. לזאת לא יפתח פיו עד עלית הבל פיהם של קדושת ישראל קבוצי מטה ואלו היו כל ישראל מסוף העולם ועד סופו שותקים ח"ו מלומר קדושה. ממילא בהכרח היו גם המה נשתקים מלהקדיש קדושתם. ועיין בזוהר בלק (ח"ג קצ, ב) וזש"ה (יחזקאל א') בעמדם תרפינה כנפיהם ר"ל כשישראל למטה עומדים שותק' ממילא תרפינה כנפיהם של המוני מעלה כי ענין אמירת קדושתם הוא גם בכנפיהם. וכמאמרם ז"ל בחגיגה (דף יג:) כתוב א' אומר וכו' הי מנייהו אמעטו אר"ח א"ר אותן שאומרות בהן שירה כו' ועיין ז"ח (בראשית י"ג ריש ע"ב) קול המולה כו' אלא ששם פי' כנפיהם לשון כנופיא:

ולזאת המון צבאות מעלה כתות כתות יש אחת אומרת קדוש והם השרפים כמ"ש בהיכלות דבראשית ופקודי בהיכלא תניינא שם מ"ב א' ושם רמ"ז סוף ע"א וכמ"ש (ישעיה, ו) שרפים עומדים ממעל לו וגו' וקרא זה אל זה ואמר קדוש גו'. והשנית לעומתם משבחים ואומרים ברוך. והם האופנים וחיות כמשרז"ל ר"פ ג"ה והאיכא ברוך ברוך אופנים הוא דאמרי לי' וכמו שסדרו אנשי כנה"ג בקדושת יוצר שכל כת מקדשת כפי מקורה ושרשה בהעולמות אבל ישראל קבוצי מטה אומרים שניהם קדוש וברוך להיותם כוללים כל המקורות והשרשים יחד: וזהו ג"כ ענין אמירת פרק שירה שאמרו ז"ל כל האומר פרק שירה בכל יום כו' שע"י אמירת האדם אותו שהוא כולל כל הכחות כולם הוא נותן כח להמלאכים והשרים של כל אלו הבריות שיאמרו אלו השירות ועי"ז הם מושכים חיותם ושפעם להשפיע בכל התחתונים. וע' בזה בלק"ת בטע"מ פ' ואתחנן:


ומה שהנר"ן של האדם אין ביכולתם לקשר העולמות עד רדתם למטה בגוף האדם כנ"ל. כי לתקן עולם העשיה הוצרכו בהכרח להתלבש בגוף בעולם המעשה וכן מצינו כמה מקראות המדברי' באלו הג' בחי' הנ"ל: בענין התעוררו' שלמעל' ע"י בחי' המעשה אמר דוד המע"ה היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ולפי פשוטו היה ראוי לומר המבין כל מעשיהם ואמר אל כל מעשיהם ר"ל הנוגע למעשיהם והיינו שהוא היוצרם ית"ש היודע ומבין עד היכן מעשיהם מגיעים ונוגעים בתיקוני העולמות או להיפך ח"ו. וכן קהלת אמר כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם גו'. ולא אמר כי האלקים יביא במשפט את כל מעשה וגו'. והיינו כי אלקים פי' בעל הכחות כולם ובעת עמוד האדם למשפט לפניו ית"ש לא ידונו את המעשה לבדה כפי שהיא. אך יחשבו גם כל מה שגרם וסיבב ע"י מעשיו אם טוב ואם רע בכל הכוחות והעולמות זהו אמרו מעשה האלקים:

ואמר כי את כל מעשה. ולא כי על כל מעשה הענין כמ"ש (איוב ל"ד) כי פועל אדם ישלם לו והוא כמו שנתבאר למעלה (בפ"ו בהג"ה) שמעת שעולה על טוהר מחשבת האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רשומו למעלה בשרשו העליון לבנות ולנטוע כמה עולמות וכחות עליונים. כמ"ש (ישעי' נ"א) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים גו' וכמאמרם ז"ל א"ת בניך אלא בוניך כמש"ל. וממילא מתעורר וממשיך גם עליו אור מקיף מהקדושה העליונה. והוא המסייעו לגומרה. ואחר גומרו המצוה. הקדושה והאור מסתלק לשרשו. וזהו ענין שכר העה"ב שהוא מעשי ידי האדם עצמו שאחר פרידת נפשו מהגוף הוא העולה להתעדן ולהשביע נפשו בצחצחות האורות והכחות והעולמות הקדושים שנתוספו ונתרבו ממעש' הטובים וזשרז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו בעה"ב שמשמעו הי' שהעה"ב הוא מוכן מעת הבריאה ענין ודבר לעצמו ואם יצדק האדם יתנו לו בשכרו חלק ממנו. אבל האמת שהעה"ב הוא הוא מעשה ידי האדם עצמו שהרחיב והוסיף והתקין חלק לעצמו במעשיו לכ"א שכל ישראל יש להם לכל א' חלק הקדושה והאורות והצחצחות שהתקין והוסיף לעה"ב ממעשיו הטובים.

הגהה: אמנם מרובה מדה טובה כו' בהפרש ויתרון רב כי הצחצחות ותוספ' קדושה שנתוספו ממעשיו הטובים הם נצחים וקיימים לעולם ונפשו מתעדן בהם תענוג נצחי. אבל הכוחות הטומאה והמזיקין שנבראו ונתרבו מחטאיו. אחר קיבול כל העונש הנקצב לו. הם מתים וכלים מאליהם כי עצמות חיותן הוא רק מפגם החטא וההריסה שגרם בכוחות והעולמות הקדושים. שמזה נמשך להם שפע חיות ונצוצי אור מועט דרך צנורות ארחות עקלקלות כענין אמלאה החרבה וכיון שקיבל דינו על ידיהם חיל בלע ויקיאנו ונפסק חיותם ממילא וכלים מאליהם. וזהו הענין שהגיהנם נקרא עלוקה שהעלוקה מוצצה הדמים הרעים ומזה היא מתה תיכף כן הוא ענין הגיהנם כנ"ל:

וכן עונש הגיהנם ענינו גם כן שהחטא עצמו הוא עונשו. כמ"ש (משלי ה') עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. תיסרך רעתך גו' (ירמי' ב') כמו שנתבאר שכאשר האדם עושה אחת ממצו' ה' אשר לא תעשנ' הפגם והחורבן נרשם ח"ו תיכף למעלה בשרשו ולעומת זה אמלאה החריבה הוא מקים ומגביר כחות וחיילי הטומאה והקליפות. הרחמן ית"ש יצילנו. ומשם ממשיך גם על עצמו רוח הטומאה שמלפפתו בעת עשיי' העון ואחר עשותו הרוח טומאה מסתלק למקומו והוא בחייו בגיהנם ממש המקיפו בעת עשיית החטא רק שאינו מרגיש עדיין עד אחר פטירתו שנלכד אז ברשת אשר הכין הן כחות הטומאה והמזיקין שנבראו ממעשיו וזשרז"ל רשעים מעמיקים להם גיהנם ר"ל שהן עצמם המעמיקים לעצמם הגיהנ' ומרחיבין אותו ומבעירין אותו בחטאי' וכמ"ש (ישעי' נ') הן כלכם קודחי אש גו' לכו באור אשכם ובזקות בערתם מידי היתה זאת לכם וגו'. לכן כשתפסו אנשי כנה"ג להיצה"ר נכבה אז גם הגיה' מעצמו כמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קט, ב)ריש ע"ב כגוונא דחייביא מתחממן בנורא דיצה"ר כו' בכל חמומא וחמומא כו' הכי אתוקד נורא דגיהנם זמנא חדא לא אשתכח יצה"ר בעלמא כו' וכל ההוא זמנא כבה נורא דגיהנם ולא אתוקד כלל. אהדר יצה"ר לאתריה שארו חייבי עלמא לאתחממא ביה שארי נורא דגיהנם לאתוקדא דהא גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצר הרע דחייביא. זש"ה כי פועל אדם ישלם לו שהפעולה עצמה הטובה היא אם רעה ח"ו היא היא עצמה התשלומין שלו כנ"ל ועיין זוהר קרח (ח"ג קעז, א). וז"ש באבות ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ז"ש כי את כל מעשה וגו' ר"ל המעשה עצמה העומדת ונרשמת כמות שהיא כמש"ל:

ולכן ארז"ל בב"ק (דף נ.) כל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרו חייו כו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה (פ"ה ה"א) דשקלים ובב"ר פס"ז ובתנחומא פ' תשא ובש"ט תהלים ולכאורה יפלא הלא אפי' אדם איש חסד מתנהג במדת ותרנות אמנם הוא כמש"ל שאינו ע"ד העונש ונקימה ח"ו. רק חטאים תרדף רעה שהחטא עצמו הוא עונשו כי מעת הבריאה קבע הוא ית"ש כל סדרי הנהגת העולמות שיהיו תלוים כפי התעוררות מעשה האדם הטובים ואם רעים ח"ו. שכל מעשיו ועניניו נרשמים מאליהם כל א' במקורו ושרשו והוא מוכרח לקבל דינו ע"י אותן כחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו או ע"י כח התשובה שמגעת עד שורשה העליון עולם התשובה עלמא דחירו ונהירו דכלא ומשם מתאצל ונשפע תוספת קדושה עליונה ואור מבהיק להתם ולכלות כל טומאה ולתקן העולמות כמקדם וביתרון אור חדש מעולם התשובה המופיע עליהם לזאת אין שייך ותרנות בזה וז"ש באבות וכל מעשיך בספר נכתבים. היינו שמעצמן נכתבים ונרשמים למעלה:


וכן בענין ההתעוררות שלמעלה ע"י בחי' הדבור אמר עמוס הנביא ע"ה (עמוס, ד) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו כי אמרו בזוהר לך לך (ח"א פו, ב), ויחי (ח"א רלד, ב) ו(ח"א רמט, א), יתרו (ח"ב פ, א), תזריע (ח"ג נ, ב), שלח (ח"ג קסא, א). ובאדרא זוטא ריש דף (ח"ג רצג, א). ובזהר חדש שה"ש נ"ה ע"ד (זהר חדש פו, א) שלשון 'הגדה' שייך על רזא דמילתא הזהיר כאן את האד' מחמת היותו עתה בזה העו' השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו.

הגהה: ולפי סדר הד' עולמות אבי"ע הי' ראוי לומר תחלה לשון בריאה ואח"כ יצירה. אמנם הענין. כי לשון יצירה פי' הצטיירות דבר יש מיש. ולשון בריאה פי' דבר מחודש יש מאין. כמו שהסכימו כל הפשטני' (וכן אמרו בזהר חדש בראשית במדה"נ י"ז ריש ע"א) ז"ש אעפ"י שנראה לנו שעתה אתר הבריאה הוא רק יוצר הרים יש מיש. כי ההתחדשות יש מאין כבר היתה בששת ימי קדם. אבל האמת כמאז כן גם עתה בכל עת ורגע הוא בורא אותם ומחדשם יש מאין ע"י חיות הרוח שמשפיע בהם מחדש ברצונו ית' כל רגע. וכן אמרו באבות הוא היוצר הוא הבורא. והוא כנ"ל: וממוצא דבר ישכיל המעיין על פי פשוט ענין הד' עולמו' שנקראו אצילות בריאה. יצירה. עשיה. כי מודעת שהעולמו' נשתלשלו בהדרגה ממדרגה למדרגה. וכל שנשתלשל וירד יותר למטה נתעבה יותר. וכללות העולמות הם נחלקים לד' חלוקות שונים בערך מעלתם. (לבד הצחצחות העליונים שאין לכנותם אפי' בשם אצילות ) ועולם הראשון מהד' שהאציל הוא ית"ש אשר אנו יכולין לכנותו בשם נקרא אצילות ואצילות פי שנים לו. לשון חבור כמו אצלו ולשון התפשטות רוחני כמו ויאצל מן הרוח (וכמו אצילי ידיו שהם מחוברים בגוף תמיד וגם התחלת התפשטות ידיו) כי עולם האצילות הוא הכל אלקות גמור כמ"ש בהקדמת התיקונים באצילות איהו וגרמוהי חד כו' ובע"ח שער דרושי אבי"ע פ"ז ובריש שער ציור עולמות אבי"ע בהקדמת הרח"ו. ובשער השתלשלות הי"ס פ"ג. ובשער הצלם פ"א. ובשער השמות פ"א. ובשער סדר אבי"ע פ"ב וריש פ"ג ע"ש. ונקרא אין דלית מחשבה תפיסא מהות ההתאצלות והחבור דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד. ועולם השני נשתלשל וירד מדרגה יותר מהראשון שמושג עכ"פ קצת מציאותו שיוכל להקרא יש. והוא היש מאין לכן נקרא בשם בריאה וכמש"ל. ועולם הג' נשתלשל בסדר המדרגות מהעולם השני ונתעבה יותר שמציאותו מושג יותר והוא היש מיש. ולכן מתואר בשם יצירה. כמו יוצר חומר שהוא יש מיש. ועולם הד' הוא גמר מלאכת כל העולמו' שקדמוהו ותיקונם על תכלית הטוב האמתי שכיון הוא ית"ש בענין כלל הבריאה כולה. והוא זה העולם התחתון שבו דירת האדם המנהיג העולמות בכח מעשיו. וכמ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו בב"ר פ"ח והנה טוב מאוד והנה טוב אדם. וכ"ה שם בפ"ט. ובפ"ד שם ארשב"א מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים וכ"ה בתנחומא בפ' בחקותי ופ' נשא ע"ש לכן נקרא עשיה המורה על תיקון הדבר מלשון ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו והרבה כיוצא וכן אמרו בז"ח שם עשי' הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה מכמות שהיה כד"א ויעש דוד שם ע"כ :

וכמ"ש בסבא ק' ע"ב אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מיני' מה דעביד ואפילו מלה דב"נ ואפילו קלא לא הוי בריקנייא ואתר ודוכתא אית להו לכלא ובפ' מצורע נ"ה א' כל מלה ומלה דאפיק ב"נ מפומי' סלקא לעילא ובקעא רקיעין ועאלת לאתר דעאלת ובר"פ נשא דההו' מלה דאפיק ב"נ מפומיה סלקא ובקע רקיעין וקיימא באתר דקיימא שככל היוצא מפיו יעשה למעלה ומעורר כח עליון. הן בדבור טוב מוסיף כח בכחות הקדושים כמ"ש (ישעי' נ"א) ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים גו' ובזוהר אמור (ח"ג קה, א) דלית לך מלה ומלה כו' ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא. אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישי' וכדין אשתכח חדותא לעילא ותתא וע' באורך בפ' ויקהל (ח"ב ריז, א)נוראות נפלאות ענין הדיבור של מילין קדישין דאורייתא שכל עלמין נהירין מחדוותא ושמחות וגיל תבאנ' בהיכלין קדישין עלאין ומעטרן להו בעטרין קדישין. ועין בפ' קדושים (ח"ג פה, א). וכן מבואר במקומות רבות בתיקו' ומכל דבור וקול והבל דאו' או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים. ובהיפך בדבור אשר לא טוב ח"ו הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא לס"ם ר"ל וגורם ח"ו הריסת וחורבן העולמו' סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדבור ועי' זוהר צו (ח"ג לא, ב) דהא לית לך טב וביש כו' ואוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הם רואות כי אין לך דבור שאין לו מקום כי עוף השמים יוליך את הקול וכמה אלפי מארי דגדפי דאחדין לה וסלקין לה למארי דמדין ודיינין לה הן לטוב או להיפך ח"ו כמ"ש בזוהר לך לך (ח"א צב, א). ובפ' קדושים הנ"ל ולית לך מלה ומלה וכו' וכמה קסטורין מתחברין עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דת"ר כו' וכמה מתערין עלי' דההוא ב"נ ווי למאן דאפיק מלה בישא בפומי' ע"ש. וכתיב (קהלת, ה) למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך ואמרו (ערכין) גדול האומר בפיו מן העושה מעשה כו'. ואמרו ז"ל בסנהדרין (דף צב.) כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודת כוכבים: ז"ש ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל שבעת עמוד האדם לתת דין וחשבון לפניו ית' אז הוא ית' מגיד לו הסוד רזא דמילתא מה שגרם שחו למעלה בעולמות העליונים. כמש"ל שלשון הגדה פי' רזא דמלתא:


וכן על התעוררות שלמעלה ע"י בחינת המחשבה. אמר דוד המע"ה היוצר יחד לבם המבין וגו' והיה צ"ל המבין כל מעשיהם. למעלה בפי"ב פירשנו על בחינת המעשה ויש לפרשו ג"כ על בחינת המחשבה. והוא כי יתכן ששני אנשים עושין עבירה אחת ועכ"ז אין עונשן שווה או מפני שהא' שכלו והשגתו יותר גדולה מחבירו מצד ששורש נשמתו ממקום גבוה ועליון משל חבירו והעונש הוא כפי ענין הפגם שגרם למעלה והפגם של כל א' מגיע עד שורש נשמתו כמ"ש בתקונים סוף תמ"ג מאן דפגם לתתא פנים לעילא לאתר דאתגזר נשמתי' ושם בת"ע קכ"ג א' וכד בר נש עביד חובין כפום ההוא בר נש הכי סליק חובי' לאתר דאתגזר נשמתי' וכו' ועונשי' איהו סגי כפום דרגי' וכ"כ האריז"ל בשער היחודים ריש תיקון עוונות. ובפע"ח בהקדמת שער השבת פ"א ובגלגולים ואינו דומה המטנף חצר המלך למטנף פלטין של מלך וכ"ש הכסא או בגדי תפארתו וכ"ש הכתר. ואף שכל עולם שהוא יותר גבוה ונעלה אין בכח העוון לפעול בו פגם ורושם גדול כ"כ עכ"ז עונשו גדול יותר כי מי שהוא ממונה לטהר ולצחצח כתרו של מלך אם השאיר עליו אפי' אבק מועט לבד אין ערוך ודמיון לעונשו לעונש הממונה לנקות חצר המלך אף אם השאיר או הניח בתוכו הרבה רפש וטיט. ולכן רבו משפטי ה' אמת בשינוי חילוקי העונשים לאין קץ. לכל א' כפי מדרגת הפגם בשורש נשמתו מאיזה עולם חוצבה גם לא יהיה שווה עונש שני האנשים מטעם שלא היתה מחשבת שניהם שווה בעת עשיית העוון והפגם נמשך בהעולמות גם לפי ענין המחשבה בשעת העשייה ואם האחד הדביק יותר מחשבתו להעבירה ודאי שהוא ראוי לעונש יותר גדול כי אז הפגם מגיע ח"ו לעולמות יותר עליונים. ומטעם זה השוגג עונשו יותר קל מהמזיד: ולכן אמרו (יומא כ"ט) שהרהורי עבירה קשין מעבירה: ז"ש היוצר יחד לבם (היינו שרואה יחד מחשבו' לבם כמו שפי' רז"ל במס' ר"ה י"ח א') המבין אל כל מעשיהם. ר"ל שהיוצר עליון ית"ש רואה ומבין מחשבות לבם המצטרף אל מעשיהם ודן את כל א' כפי ענין מחשבת לבו שהיה בעת עשיית העוון:

וכן אמר שלמה המע"ה כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם גו'. ר"ל שמלבד העונש על מעשה העוון בפועל. עוד יביא האלהים ית"ש במשפט את כל מעשה לגלגל עליה לדונה גם על המחשבה הנעלמה. איך ובאיזה אופן היתה בעת העשיה. וכן אמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. כלל כאן דרך כלל את כל העולמות ארץ הוא עולם האמצעי. שמים הם כלל העולמות העליונים. ותהומות הם כלל התחתונים. ואמר אח"ז בני אל יליזו מעיניך ולשון עין מצינו כמה פעמים במקרא נאמר על ענין המחשבה. כמ"ש ולבי ראה גו'. החכם עיניו בראשו. ויליזו מצינו במשנה שהוא לשון עקמומית כמו נילוז הוא ומליז את אביו שבשמים עליו (סוף כלאים) ז"ש בני חוס נא וחמול על עולמות היקרים שנבראו בחכמה ובתבונה ובדעת. והזהר שלא תגרום ח"ו עיקום וקלקול לכולם במחשבה אחת אשר לא טובה ח"ו:

ואלו הג' בחי' מעשה דבור מחשבה הן כלל הבחינות פנימיות של האדם שהם הג' בחי' נר"ן כי המעשה הוא מבחי' הנפש כמ"ש והנפש אשר תעשה הנפשות העושות והרבה כיוצא כי הדם הוא הנפש שהנפש שורה ומתלבש בדם האדם ולכן עיקר משכנה בכבד שהוא כולו דם ומרוצת הדם בכל פרטי חלקי האברים כלי המעשה הוא הנותן להם חיות התנועה והתעוררות שיוכלו לפעול ולעשות את אשר בכחם ואם יומנע מרוצת הדם מאבר א' אותו האבר מתייבש ואין בו שום תנועה לעשות שום דבר והוא אבר מת. והדבור הוא מבחינת הרוח כמ"ש (ש"ב כ"ג) רוח ה' דבר בי וברוח שפתיו (ישעי' י"א) וכמו שת"א ע"פ (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה. לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא רוח והבל מהפה ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב. כי רוח והבל הדבור עיקרו וראשיתו הוא עולה מהלב. ומחשבה היא בחינת הנשמה שהיא המלמדת לאדם דיעה ובינה בתוה"ק. לכן עיקר משכנה הוא במוח כלי המחשבה והיא הבחי' העליונה שבהם. וכן אמרו בב"ר פי"ד חמשה שמות נקראו לה כו' נפש זה הדם כו'. רוח כו'. נשמה זו האופי' דברייתי. ר"ל דעתו ומחשבתו כמו שפי' הערוך ורש"י ז"ל:


וכי יפלא. הלא שם נשמה פירושו הוא נשימה. והרי נראה לעין שנשימת האדם הוא ההבל העולה מהלב ממטה למעלה. וגם כי הרי הוא בחי' אור חוזר ואינו בחי' עליונה. אמנם הענין שנקראת בלשון נשימה. אין הכוונה בחי' נשימת האדם. אלא כביכול נשימת פיו ית"ש. כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. וכבר המשילו רז"ל (בר"פ חלק) ענין השתלשלות הרוח חיים באדם לעשי' כלי זכוכית לענין תחיית המתים ואמרו ק"ו מכלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם כו' ב"ו שברוחו של הקב"ה עאכ"ו. וכ"ה בש"ט תהלים מזמור ב' ע"ש. כי הנדון דומה לראיה שכשנבחין בנשימת פי האומן בכלי הזכוכית בעת עשייתו נמצא בו ג' בחי'. בחי' הראשונה הוא כשנשימת ההבל הוא עדיין תוך פיו קודם באו לתוך חלל השפופרת החלולה. אין לקרותה אז אלא בשם נשימה והבחי' השנית כשנכנס ההבל ובא לתוך השפופרת ונמשכת כמו קו אז נקרא רוח. והבחי' הג' התחתונה הוא כשיוצא הרוח מהשפופרת לתוך הזכוכית ומתפשטת בתוכה עד שנעשית כלי כפי רצון המזגג אז מכליא רוחו ונקרא אז נפש לשון שביתה ומנוחה:

כן בדמיון זה. הוא ענין הג' בחי' נר"ן שמושפעים כביכול מנשימת פיו ית"ש. שבחינת הנפש היא הבחי' התחתונה שהיא כולה בתוך גוף האדם. ובחי' הרוח הוא בא דרך עירוי מלמעלה. שחלק וקצה העליון שלו קשור ונאחז למעלה בבחי' התחתונה של הנשמה. ומשתלשלת ונכנסת גם בתוך גוף האדם ומתקשרת שם בבחינה העליונה של הנפש. כמ"ש (ישעיה ל"ב) עד יערה עלינו רוח ממרום. אשפוך את רוחי וגו' (יואל ג'). שהוא מושפע באדם דרך שפיכה וערוי כנ"ל. וכמו שיתבאר עוד להלן אי"ה ענין התקשרותם באורך:

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית"ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה"ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע"ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי"ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור. כמ"ש בע"ת שער הצלם פ"א. ובריש שער ציור. עולמות אבי"ע. בהקדמת הרח"ו ז"ל. ובשער השמות פ"א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע"מ נשא קכ"ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב"נ כו'. ובז"ח רות ס"ד ע"ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב"נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע"ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה"ק. וכמ"ש בס"ת לך לך (ח"א עט, ב) נשמה אתערת לאינש בבינה ובז"ח (רות ס"ד א') ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע"ח שער מוחין דקטנות פ"ג ז"ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע"כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז"ש הכתוב (איוב לב, ח) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר"ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר"ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה"ק:

ומ"ש בזוהר והמקובלים ז"ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז"ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז"ל על בחי' ג"ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ"כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א ז"ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג"ר של הרוח במוחין שלו כמ"ש לפנינו אי"ה:


והמשכילים יבינו שכן הוא הענין גם בשרשו העליון. שרק בחינה התחתונה של אם הבנים סוד נשמת חיים עלאה. היא נכנסת ומתפשטת בפנימיות האדם העליון בסוד תוספת אחר התיקון ע"י מעשי התחתונים הרצויים והוא סוד המוחין קדישין ג"ר דילי'. שעיקרו הוא ו"ה כידוע. כמבואר למבין בע"ח שער או"א פ"ח. ובשער פרטי עי"מ. ובשער הזווגים ריש פ"ד. ובסוף שער מוחין דצלם. ובשער דרושי הצלם דרוש ב' עש"ה בכל הדרוש ובדרוש ח'. שם. ובפע"ח פ"ג משער התפילין. ובשער היחודים פ"ה מתיקון עונות והוא שאמרו שהנשמה שורה במוח.. כמ"ש שם בשער אנ"ך פ"ו ובשער המוחין בכל פ"ז ובפ"ח ובפי"ב. ובשער דרושי הצלם ריש דרוש ב': ויותר מבואר הענין שם בהגהת הרח"ו ז"ל. ובשער הפרצופים ריש פ"א. ובשער פנימיות וחיצוניות דרוש ד' ודרוש ט'. ובשער קליפת נגה ריש פ"א. והוא מבואר למדקדק היטב בכל דרושי הצלם. וקצתה חופף ומקיף ומאיר על ראשו בקירוב מקום. סוד בעטרה שעטרה לו אמו. בסוד הנשימה וההבל היוצא מפה אימא לאור מקיף אליו. כמ"ש בע"ח שער הכללים סוף פי"א ובלקתנ"ך בתהלים בפ' הכל סג גו'. כמש"ל שבחי' הנשמה היא נשימת הפה העליון. אבל עיקרה היא כולה למעלה גנוזה ונעלמה במקורה העליון בתוך הפה ומאיר בריחוק מקום:

ובזה יובן כוונתם ז"ל בשמות רבה פמ"א. ע"פ כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. שאמרו למה"ד למלך שהיה לו בן. בא בנו מבית הספר מצא תמתוי לפני אביו. נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו כו'. א"ל איני מבקש אלא ממה שבתוך פיך. מה עשה נתנו לו כו'. היינו שבקשת הבן יקיר להשיג שיושפע בו מניצוצי אור בחי' הנשמה אשר מקורה נעלמה בנשימת פיו ית"ש. ורמזו עוד בלשונם הק' שהמשילו לתינוק הבא מבית הספר דוקא. הודיעו נאמנה שאין מבוא בעולם להשיג בחי' נצוצי אור הנשמה. אם לא ע"י העסק והעיון והתבוננות בתה"ק בקדושה כי שניהם ממקור א' באים כידוע למבין:

הגהה: ועפי"ז ישכיל המעיין להבין עפ"י פשוט ענין הנזכר בזוהר פ' אחרי (ח"ג עג, א) שקוב"ה ואורייתא וישראל מתקשרין דא בדא. ודאי עומק כוונתו לסודות עמוקים. עכ"ז יש להסביר הענין גם בפשטות עפי"ז והענין כי קוב"ה סתים וגליא. כי עצמות אדון כל א"ס ב"ה אינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומה שמושג לנו מעט מן המעט הוא רק מצד התחברותו להעולמות מעת שבראם וחידשם. להחיותם ולקיימם כל רגע ולהנהיגם כמ"ש ואתה מחיה את כולם ולכן נשבחו יתברך בתפלתינו שהוא חי העולמים. כי כל כוונת לבנו בכל התפלות והבקשות אסור להיות רק ליחודו של עולם הוא א"ס ב"ה. אמנם לא מצד עצמותו יתב' לבד בבחי' היותו מופרש מהעולמות. אלא מצד התחברותו ית' ברצונו הפשוט להעולמות והסותרו בהם להחיותם. וזהו כלל שורש ענין העבודה והמצות כולם. וזה לבד כל השגתינו. וע' לקמן בשער ב' פ"ד ופ"ה הענין באורך. וכל חיותם וקיומם של העולמות כולם. הוא רק עי"י התורה הק' כשישראל עוסקים בה. שהיא נהירו דכל עלמין ונשמתא וחיותא דכלהון. ואלו הי' העולם מקציהו ועד קציהו פנוי אף רגע א' מעסק והתבוננות בתוה"ק. היו חוזרים כל העולמות לתהו ובהו כמ"ש ז"ל בשביל התורה וכו' כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. כי מקור שורשה העליון היא למעלה מכל העולמות. לכן בה תלוי החיות של כולם. ואמרו ג"כ בשביל ישראל כו' כמו שנתב' שע"י עסק האדם והגיונו בתוה"ק הוא משיג להתנוצצות אור בחי' הנשמה בו להשכילו בעמקי רזין קדישין דילה שאז מכונה בשם ישראל כידוע בזוהר. ועל כל מוצא פי ה' הוא בחי' נשמת האדם נשימת פיו יתב'. יחיו ויתקיימו ג"כ כל הכחות והעולמות שהיא ג"כ הגבוה והפנימית מכל העולמות. וזהו קוב"ה ואורייתא וישראל מתקשרן דא בדא. וז"ש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית:

וז"ש שם בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היו מבקשים לשמוע הדברות מפי הקב"ה. וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. שבעת המעמד המקודש זכו כולם שהיה חופף ומאיר עליהם זיו ניצוצו זהר בחי' הנשמה מנשמת פיו יתב' כביכול והוא סוד הכתרים שזכו כסיני. ושמחת עולם על ראשם. ועי"כ זכו להשיג סתרי פנימית נשמת התוה"ק כמ"ש בזוהר בהעלותך (ח"ג קנב, א) אורייתא אית לה גופא כו' חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמת' דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. והוא שאמר בכ"מ במ"ר זיין הי' להם בסיני ושם המפורש חקוק עליו שהוא ההשגה עליונה בנשמתא וסתרין דאוריי' שמא מפרש: כי כן היה הענין אז למעלה בשרשו העליון. כנ"ל בפ' העבר סוד בעטרה שעטרה לו אמו. ודרשו ע"ז בחזית ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו אלו ד"ת. וזהו בעטרה כו' הם הכתרים הנ"ל שהיו בסיני. חיי המלך. וע' בע"ח שער הכללים סוף פ"ה:


ונבאר ענין התקשרות הג' בחי' נר"ן א' בחבירו. והוא יסוד ועיקר ענין התשובה. וזה כל פרי הסר החטאות מנפש החוטאת. ולטהרה מחלאת טומאתה. ויתבונן האדם. כמה הוא צריך להשגיח ולהתבונן על כל פרטי עניני עבודתו לבוראו ית"ש. שתהא עבודתו תמה ושלימה קדוש' וטהורה. ויראה לפשפש ולמשמש תמיד בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו שהם הג' בחי' הנ"ל. אולי לא השלים עדיין חפצו ורצונו יתב' לפי שורש נשמתו. בהשגה. וכל ימיו יוסיף אומץ בתור' ומצות. להשלים נפשו ורוחו ונשמתו מטוהרים כאשר נתנם. אחר שיראה בעין שכלו איך שחפץ הוא יתב' בחסדו הגדול להטיב אחריתו. ושוקד על תקנת הנפש החוטאת. שגם אם כבר נטבעה בעומק מצולת הרע. עכ"ז תחזור כל דבר למקומו ומקורו בלתי ידח מנו נדח:

והענין כי ידוע בסדר השתלשלות העולמות שהבחי' העליונה שבכל עולם מתקשר עם הבחי' התחתונה של העולם שעליו. ועיין זוהר ויקרא (ח"ג י, ב) דכלהו עלמין מתקשרן דא בדא ודא בדא כהאי שלשלת דאתקשר דא בדא. וכידוע בכתבי האריז"ל שחיצונית מלכות של כל עולם ופרצוף. נעשה פנימיות כתר להעולם או הפרצוף שתחתיו. (היינו שבקבלת האדם עול. מלכותו יתב'. להעלות כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו בתורה ומצות למדרגה יותר גבוה. מזה נעשה לו רצון פנימי לשעבד מוחו ודבורו ומעשיו בתו"מ). בסוד כתר מלכות. וכ"ה הענין בג' הבחי' נר"ן של האדם. כי כל בחי' מדבר שבקדושה כלול מעשר בחי' פרטים. שהם הי"ס שלו. והבחי' העליונה של הנפש. נאחזת ומתקשרת עם הבחי' התחתונה העשירית של בחי' הרוח. ובחי' העליונה של הרוח מתקשרת עם בחי' התחתונה של הנשמה. והנשמה ג"כ מתקשרת ומתדבקת בבחי' שורש הנשמה. סוד כנסת ישראל שהיא שורש הכנסיה של כל נשמות כלל ישראל יחד. וכן עז"ה גם בחי' שרש הנשמה ג"כ מתקשרת למעלה מעלה ממדרגה למדרגה עד עצמות א"ס ב"ה. וז"ש אביגיל לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ר"ל שגם בחי' נפשו תתדבק כביכול בו ית"ש. וכמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קמב, ב) כד ההיא רוח סלקא לאתעטרא כו' ההיא נפש מתקשרא בההיא רוח ואתנהירת מניה כו'. ורוח מתקשרא גו ההיא נשמתא. וההוא נשמתא מתקשרא גו סוף מחשבה דאיהי רזא. וההיא נפש אתקשרת גו ההוא רוח עלאה. וההוא רוח אתקשר גו ההיא נשמה עלאה. וההיא נשמה אתקשרת בא"ס וכדין איהו נייחא דכלא וקישורא דכלא עילא ותתא כלא ברזא חדא כו'. וכדין דא איהו נייחא דנפש דלתתא. וע"ד כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. ובפ' אחרי ע"א ב' תאנא כתיב והיתה. נפש אדוני צרורה גו'. נשמת אדוני מבעי לי'. אלא כמה דאמרן דזכא' חולקיהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים כו'. וע' עוד בפ' ויקרא (ח"ג כה, א) ריש דכ"ה. וזהו ענין כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי הם כחלק ה' מדובקי' כביכול בו ית"ש ע"י התקשרו' הג' בחי' הנ"ל כחבל הקשור למעלה ומשתלשל ויורד עו למטה


וכל זה מרוב טובו וחסדו הגדול ית"ש אשר חפץ להצדיקנו להטיב אחריתנו לזאת הפליא עצה וקבעם בענין זה שכל בחי' מהג' אלו תתקשר בהבחי' שעליה כדי שעי"ז יוכל האדם לעלות ולהתקשר ממטה למעלה מעט מעט. לפי רוב עסקו בתורתו ועבודתו ית"ש וטהרת לבו ואהבתו ויראתו. עד שיעלה ויתדבק בצרור החיים כביכול את ה' אלקיו ית"ש. לפי שרשו ומדרגתו. זאת ועוד אחרת. כי יש כמה עונות שהנפש החוטאת באחת מהנה. נתחייבה כרת או אבדון ח"ו. וענין הכרת הוא. שבחי' הנפש נפסק ונכרת משורשו וירתק החבל שהיה קשור ומדובק בו עד הנה ע"י התקשרות הנ"ל. וכמ"ש בזוהר תרומה הנ"ל. ואית נפשא כו' דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. מאי מלפני דלא שריא עלה רוחא. וכד רוחא לא שריא עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא כו' וע"ש. וע' בלק"ת פרשה בא. ובמכילתא פרשה בא ובסוף פ' תשא ובספרי פ' בהעלותך ופ' שלח ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה וז"ש (ישעי' מ"ט) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם היינו לבין אלקיכם ממש כנ"ל. ואז נטבעת בעמקי הטומאה והקליפות ר"ל. ע' בע"ח שער כללות אבי"ע ריש פ"א. ובשער היחודים סוף פ"ד ושם פ"א מתקוני עונות. ובלקתנ"ך בישעיה בפ' כי רוח מלפני יעטוף. ובגלגולים ס"פ ל"ה. וכ"כ בכתבי קדשו של רבינו הגדול מוהר"א ז"ל בפי' על ההיכלות בהיכלא תניינא. ולבל ידח ממנו נדח. גזרה רצונו יתברך שלא יוכרתו ח"ו לגמרי כל היו"ד חלקי בחי' הנפש רק הט' בחי' התחתונים מחכמה דילה ולמטה הם הנכרתי'. אבל בחי' העליונה סוד הכתר דילה אינה נכרתת. שמצד דביקותה והתקשרותה עם בחי' הרוח כנ"ל נדונית כבחי' הרוח שאין בו כרת כמ"ש להלן. והוא מחסד העליון ב"ה שע"י בחי' הרוח היינו ע"י ודוי דברים מלב שהוא בחי' רוח כנ"ל. יתעלו גם הט' בחי' הנפש להתקשר כולם בבחי' הרוח כמקדם:

הגהה: היינו שאף אם נפשות ישראל משוקעים ח"ו בתאוות רעות ר"ל עכ"ז יסד רצונו ית"ש להעלות נפשם ע"י בחי' רוחו ית"ש. כענין הכתוב ואני זאת בריתי אתם אמר ה'. רוחי אשר עליך וגו'. לא ימושו וגו'. וכענין יצ"מ. וזהו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וידוע בזוהר שאנכי הוא בחי' כתר. וזהו דרשתם ז"ל שבת (דף קה.) אנכי אנא נפשי כתבית יהבית. ואמירה נעימה וכו'. והם שני הבחי'. נפש ורוח. והמשכיל יבין:

הגהה: היינו רצון הפנימי המכתיר נפש מישראל מצד היראה אינה נפסקת לעולם: וע' רמב"ם סוף פ"ב מהלכות גירושין בדין גט מעושה עד שיאמר רוצה אני שהגט כשר אם הדין נותן שכופין אותו לגרש ופ' שם הטעם דלא מקרי אנוס. כיון שאמית' רצונו לעשות כל המצות אלא שיצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש לשונו הק':

וכן אם פגם וקלקל ח"ו בחי' הדבור שלו ע"י עונות התלוים בדבור בלה"ר וכיוצא. או שארי עונות התלוים בשרכם בבחי' הרוח. ונתקלקל בזה בחי' הרוח. (והגם שאין בחי' הרוח נכרת כלל. כי לא מצינו בתורה ענין הכרת. רק אצל בחי' הנפש לבד. ונכרתה הנפש ההיא. ונכרתו הנפשות העושות וכיוצא הרבה. וכ"כ בלק"ת פ' בא שם. ובפ"ו מהגלגולים ובסופו שם. עכ"ז ע"י העונות התלויים בשרשם בבחי' הרות. הוא מקלקלו ופוגמו. ומגביר לעומת זה כח רות הטומאה ר"ל). מצד שהבחי' העליונה סוד כתר שלו. קשור ודבוק לעולם בבתי' התחתונה של הנשמה כנ"ל. יוכל הוא להתקן ע"י בחי' הנשמה בהרהורי תשובה במחשבת הלב שהוא בחי' הנשמה:

אבל בחי' הנשמה. אינה נפגמת כלל לעולם. כי מקור שרשה הוא מעול' המשומר ממנע זרים. ודבוקה לעולם בשורש הנשמה כידוע שהם רעין דלא מתפרשין לעלמין ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקל ח"ו. ואם האדם חוטא במחשבה אשר לא טובה ח"ו. הוא גורם רעה לעצמו לבד. שיסתלק ויתעלם ממנו ניצוצי אור הנשמה. אבל לא שהיא נפגמת ח"ו.


וזהו ענין הכתוב (משלי י"ח) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה. ר"ל המחלה וחלאת העון של בחי' הנפש (שסתם רוב העונות מצויות בבחי' הנפש. שהיא התחתונה הקרובה אל הס"א רגליה יורדות מות. וכמ"ש ונפש כי תחטא. החטאים האלה בנפשותם והרבה כיוצא. וע' ע"ח שער העקודים סוף פ"ה ופע"ח שער ק"ש שעל המטה פ"ח). יכולה היא להתקן וגם לעלות ע"י בחי' הרוח כנ"ל. ואם הרוח נכאה שפגם וקלקל בחי' רוחו ע"י עונות התלוים בבחי' הרוח. אז מי ישאנה תיקונו הוא ע"י בחי' הנשמה שנקראת מ"י כידוע בזוהר:

ואיש תבונות יבין שכלל הדברים הנ"ל בענין הג' בחי' נר"ן ש"ל האדם. הם ג"כ עז"ה גם בשורשם העליון של אלו הג' בחי'. שהם קוב"ה ושכינתי'. ואם הבנים. שעונות התחתונים גורמים לשכינת עוזינו רז' דנפש דלעיל'. שנודדת מהתקשרות' העליון בסוד גלות. (היינו כשנפשות ישראל משוקעים בתאות רעות ח"ו) וע' ע"ח שער מיעוט הירח פ"ב. ובשער סדר אבי"ע פ"ב. ובשער הקליפות כל פ"ג. ובהקדמת פע"ח בכללי ז"א ונוק'. ובשער היחודים פ"א מתקוני עונות. אמנם לא כל עשר בחינותיה רק הט' בחינותיה מחכמה ולמטה כנ"ל בענין האדם. אבל בחי' העליונה סוד כתרה שהיא נקודה השרשית דילה. היא קשורה ודבוקה לעולם בטהרת יסוד בחי' הרוח ואינה נפרדת משם לעולם (ולכן נק' עטרה שהוא כתרה). וע' בהקדמת פע ח הנ"ל. ובשער העמידה שם בענין ברכת המינים. וכ"כ רבינו הגדול ז"ל בפי' על ההיכלות בהיכלא תניינא שם. (וע' בע"ח שער המלכים פ"ז ובשער מיעוט הירח ובשער הקליפות ותבין במ"ש בפע"ח באלו ב' המקומות הנ"ל. וע' עוד בפע"ח שער ר"ה פ"ב ותבין כל הנ"ל). אבל בחי' הרוח עילאה אינו נפרד ת"ו ממקומו ע"י עונות התחתונים אלא שגורמים בו פגם וקלקול ח"ו בו"ק שלו כידוע. אמנם בבחי' הנשמה. שהוא סוד המוחין. ג"ר דילי' כנ"ל בפט"ו. שם אין מעשה התחתונים מגיעים כלל לקלקלם או לפוגמם ח"ו. אלא שיכולים לגרום במעשיהם הסתלקותם הימנו ח"ו כידוע בע"ח שהם באים בסוד תוספת לבד ותלוים במעשי התחתונים כי הם באים מהתפשטות בחי' התחתונה של אם הבנים בו כידוע. וכמש"ה כונן שמים בתבונה. והוא עולם המשומר ממגע זרים כידוע:

והוא ענין מראה הסלם מוצב ארצה גו'. ולא אמר מוצב בארץ. אלא ארצה שפי' לארץ ומשמעו שראש עיקר שרשו בשמים ממעל. ומשם הוא משתלשל ויורד עד לארץ יגיע. והוא הנשמת חיים של האדם שמתאצלת כביכול מנשימת פיו ית"ש. ומשם משתלשלת כסלם ושלשלת ומתקשרת עם הרוח והרוח בנפש עד רדתה לזה העולם בגוף האדם. וכן מפורש ברע"מ נשא (ח"ג קכג, ב) ויפח באפיו נשמת חיים גו' דאתמ' בי' ויחלום והנה סלם סלם ודאי איהי נשמת חיים כו' ע"ש. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. כמש"ל באורך שהיא הנפש חיה של העולמות והכחות ומלאכי עליון. שכל עלייתם וירידתם וכל סדרי הנהגתם כל רגע. תלוי רק כפי נטיית מעשיה ודבורה ומחשבתה בגוף האדם כל רגע. (ומ"ש עולים תחלה ואחר כך יורדים כי כל עיקר תורת האדם להעלות תחלה כל עולם ממטה למעלה. ואחר כך נמשכים אורות מלמעלה למטה) עד שאח"כ והנה הוי"ה ב"ה נצב עליו כנ"ל:

ומה נעמו אמרי רז"ל בירושלמי תענית פ"ב (פ"ב ה"?) ר"ל בשם ר"י אמר שיתף הקב"ה שמו בישראל. משל למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה. אמר אם אני מניחה כמות שהיא הרי היא אבודה. אלא הריני קובע בה שלשלת שאם אבדה תהא שלש' מונחת עליה. כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמו שהן הן נבלעין כו'. אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם. והם ז"ל דברו לענין כלל האומה יחידה אמנם עיניהם ז"ל מטייפן כדרכם בקדש ורמזו גם על האדם יחידי. ושיחתם ז"ל צריכה תלמוד שהמשילו הענין למפתח ושלשלת כמש"ל שהאדם הוא הפותח והסוגר של הכחות והעולמו' פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה. שכולם מתנהגים ע"י כח מעשיו בחינת נפש שהוא עיקרא ושרשא דבחי' נפש כל עלמין. ואדון כל ב"ה בטובו הגדול להטיב לברואיו שקד על תקנתינו ואמר אם אני מניחה כמות שהיא שלא יהיה התקשרות בין הג' בחי' נר"ן. אלו האחד שיפול בחי' נפש התחתונה לעמקי מצולות הרע ח"ו. אין שני להקימו והרי היא אבודה שם לעולם ח"ו. כענין הכתוב והאבדתי את הנפש ההיא. ונפש החטאת במה תתכפר. לזאת הפליא עצה ית"ש וקבע הג' מדרגות נר"ן שכל אחד מהם תתקשר בחי' הראשונה שלה העליונה בבחי' התחתונה של המדרגה שעליה כענין השלשלת שכל טבעת ממנה קצה העליון שלה נאחזת ונכנסת תוך קצה התחתון של הטבעת שעליה וע"י כן גם אם יכרת הנפש ותפול לעמקי כחות הטומאה ח"ו. יכולה היא לתקן ולעלות ע"י התקשרות בחי' עליונות שלה בבחי' הרוח. וכן עד"ז בקלקול ופגם הרוח כנ"ל. וז"ש שם אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם. שהג' דרגין נר"ן ושרש הנשמה מקור שרשם הוא מהד' אותיות השם הגדול ית"ש:


וביאור פרטות סדר תיקונם והתקשרותם ע"י התשוב' שכאשר פגם האדם בחינת נפשו או אף גרם ח"ו שנפסקו ונכרתו כל הט' ספירותי' מחכמה ולמטה מהתקשרותה הנ"ל ותרד פלאים לעמקי מצולות הקליפות ח"ו. אז ע"י וידוי דברים באמת מעומקא דלבא. בעקימת שפתיו בחינת נפש דרוח. מעורר בקול דברים שלו עד לעילא ולעילא. וגורם שיתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה. ומשם לנשמתו ורוחו. והרוח מבהיק אורו הגדול הנשפע עליו. גם על בחי' הנפש מצד ההתקשרו' שנשאר עדיין ביניהם כנ"ל. לכלות ולהתם הכחות הרע ומדרגות הטומאה ולהוציא ממסגר אסיר כל בחינותיה ולחזור ולקשרם כבראשונה עם בחי' הרוח:

וכן אם פגם וקלקל בחי' רוחו ח"ו. בדבורים אשר לא טובים או בשאר עונות התלויים בבחי' הרוח. וביטול תורה כנגד כולם. והגביר לעומת זה כח רוח הטומאה ר"ל. ואז גם נפשו אינה שלימה כמקדם. כי היא מקבלת שפע חיותה ואורה ע"י הרוח כידוע. הנה ע"י החרטה אמיתית בלב ומתמרמר על גודל חטאו. כענין צעק לבם אל ה'. ומהרהר הרהורי תשובה במחשבה שהיא משכן נצוצי אור הנשמה. (והוא מלכות דתבונה) מעורר ג"כ עד לעילא להשפיע תחלה תוספת קדושה ואור על שרש הנשמה. ומשם לנשמתו והיא מבהקת זיו אורה שנשפע עליה. גם על בחי' הרוח. וזבחי אלקים רוח נשברה ושובר כח רוח הטומאה שהגביר בעונו. ומטהר בחי' רומו הקדוש להתקשר בבחי' הנשמה כבתחלה. ומשם ממילא יושפע גם על נפשו להשלימ' בשלימות' הראשון:

וכן אם חטא ח"ו במחשבה אשר לא טהורה. וגרם בזה שיסתלקו מעליו נצוצי זהר נשמתו שהיתה עד הנה בהלה נרה עלי ראשו. אז ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו. מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו. ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה. להשכילו בתו"הק בבינה יתירה בסתרי טהוריה. ומאותו הקדושה והאור משתלשל ונשפע על רוחו ונפשו להשלימם בשלימותם:

ולכן אמרו ז"ל שבת (דף קיט:) כל העונה אמן יש"ר מברך בכל כחו. קורעים לו גזר דינו. ואפי' יש בו שמץ של עכומ"ז מוחלי' לו כי עיקר כוונת זה השבח הוא. שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל הד' עולמות אבי"ע.. וזהו יהא שמי' רבה מברך. היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו ית"ש. עד לעלם הוא עולם האצילות. ומשם גם לעלמי הם ב' עולמות בריאה יצירה. עלמיא הוא עולם העשיה. והם שורש הד' דרגין של האדם שרש הנשמה ונר"ן וכשמכוון האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שרש נשמתו. ומשם על נשמתו ורוחו ונפשו. גורם בזה להתם ולכלה כל עו. וחטא אשר חטא באיז' בחי' מאלו הג' והיו כלא היו. וזה כל עיקר ענין התשובה האמיתית כנ"ל. לכן מוחלין לו על כל עונותיו:


הגהה: ואמרם ז"ל בכל כחו סובל ב' פירושים. או בכל כחו של העונה, או שיתברך השם 'יה' בכל כחותיו (כענין ועתה יגדל נא כח אדני). אמנם ב' הפרושים המה בחדא מחתא. ששרש מקור שפע קדושה והברכות הוא בשם י"ה. וממנו משתלשל ומתמלא עולם הבריאה (הוא עולם המחשבה) ממילוי הה' [ה"י] של שם 'יה' ביו"ד. ומעולם הבריאה מתמלא עולם היצירה (הוא שרש התחלת הדבור והגיון הלב) ממילוי הה' באלף [ה"א]. ומעולם היצירה מתמלא עולם העשיה (הוא עולם המעשה) ממילוי אות ה' שבשם 'יה' באות ה' [ה"ה]. והן המה שורש הנר"ן של אדם; שהם כל כחותיו של העונה, וכל כחותיו של השם 'יה' (היינו כל מלואיו). וזהו י' ה' א' שם 'יה' רבא מברך וכו'. ועיין תוספות ברכות ג' ע"א ד"ה ועונין וכו'.


וזה ג"כ ענין מאמרם ז"ל עכומ"ז (דף ח.) שור שהקריב אד"הר קרנותיו קודמות לפרסותיו היו. שכיון בהקרבתו לתקן אשר עיות. לבנות הנהרסות. לקרב אשר הרחיק וליחד אשר הפריד. והעלה טוהר קדושת מחשבתו וכוונתו. להאציל תחילה שפעת אור וקדושה על הבחינ' ומדרגות העליונות שבו דמיון הקרנים. הם שרש נשמתו ונשמתו. ומשם המשיך אח"ז על רוחו ונפשו. לטהר כל אבריו מראשו ועד רגליו. ע"ד והיה עקב תשמעון וגו' מצות שאדם דש בעקביו. והוא הפרסות של נפש הבהמית וז"ש (ברבה ויקרא פ"ב וקהלת ז') שתפוח עקבו היה מכהה וכו':

הגהה: וז"ש דוד המע"ה "תורת ה' תמימה משיבת נפש", שע"י עסק האדם בתורת ה' והיא תמימה אצלו כראוי היא משיבת נפש האדם לשורשה בשלימותה. וסיים שם "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ו'נזהר' מלשון יזהירו וכו'. היינו שע"י ששמר כל המצות המכוונים נגד כל אברי האדם -- נזדכך נפשו וגופו עד שגם בעקבו היה אור וזהר רב. כענין תפוח עקיבו של אדה"ר היה מכהה וכו'.
ופנימיות הענין -- "גם עבדך נזהר וגו' עקב רב" כי תכלית עלייתה של מדת דוד המלך ע"ה בשרש שרשה העליון הוא ברישא דלא אתידע, שהוא מלכות דאדם קדמאה, שורש נשמת אדם הראשון. וכענין הכתוב (דה"א, יז) "מי אני ה' גו' כי הביאתני עד הלם" (ואין הלם אלא מלכות) "ותקטן זא"ת בעיניך אלקים ותדבר על בית עבדך למרחוק וראיתני כתור האדם המעלה ה' אלקים" (ובשמואל ב' ז' כ' "וזאת תורת האדם"). ותור הוא גילופין דאדני‏[1]. והמשכיל יבין.    ולכן השאיר אדה"ר לדוד שבעים שנותיו האחרונים. ז"ת דמ"ל דא"ק ז' תחתונות דמלכות דאדם קדמון. וראוי היה לחיות עוד ל' שנה להשלים ג' ראשונות דילה. כענין "נאם הגבר הקם ע"ל" (שמואל ב, כג).     והוא ג"כ שורש נשמת משיח שכתוב עליו (ישעיה, נב) "ירום ונשא וגבה מאד", ודרשו ז"ל ע"ז מאברהם וממשה ומאד"הר (ר"ל אחר החטא). וזהו "נאם הגבר הקם על משיח אלקי יעקב" -- שאז תתגדל ותתעלה כבוד מלכותו ית' במקום שרשה הראשון.


  1. ^ אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד - ל"ף ל"ת ו"ן ו"ד -- ויקיעורך


וזאת תורת האדם. שבעת עסקו בתורה לשמה, לשמור ולקיים ככל הכתוב בה, מטהר את גופו מראשו ועד רגליו כמדרשם ז"ל (ברכות טז, א) למה נסמכו אהלים לנחלים כו' מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. וכענין שדרשו ז"ל גבי טהרת הטמאים במקוה: "כל בשרו במים" - מים שכל גופו עולה בהם, כך בד"ת כל גופו של אדם עולה בהם. (ושיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות. הן הג' עולמות ונר"ן. מעשה דבור מחשבה בתורה).

וכשם שכל גופו של אדם עולה ומזדכך ע"י עסק התורה והמצות -- כך העולמות כולם אשר הן המה שיעור קומת אדם כמו שנתבאר לעיל פרק ו -- הם מזדככים ומתטהרים ומתעלים. והאדם הישר העובד אמיתי לא יפנה דעתו ומחשבתו בעת עבודתו לו ית"ש אפילו כדי לעלות ולטהר גופו ונפשו, אלא שיעלה טוהר מחשבתו וכוונתו ופנה למעלה לתיקון וטהרת העולמות הקדושים.

וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרז"ל ע"פ "מן הבהמה הטהורה גו'" ואמרו מכאן שלמד נח תורה. ואמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם אבינו את כל התורה (וכן איתא בב"ר פצ"ב ובבמדבר רבה פי"ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין -- דא"כ לא היו מעמידים ח"ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה', ולא היה יעקב אע"ה נושא ב' אחיות ולא הים עמרם נושא דודתו ח"ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח"ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום.

וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה, איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס"א. ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה.

וזהו "ויתהלך חנוך את האלקים", "את האלקים התהלך נח", "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" -- שפירוש "אלקים" בעל הכחות כולם היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע"י כל ענייני מעשי האדם. וע"פ סדר וענין זה היה כל א' מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו:

לכן כשהשיג יעקב אבינו ע"ה שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה, והמה יבנו שתיהן את בית ישראל -- יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:

וזה גם כן אחד מהטעמים שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות, ולא עמרם דודתו, אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז"ל וא"ת קין נשא אחותו עולם חסד יבנה:


ומשבא משה והורידה לארץ. לא בשמים היא. ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה. לומר אנכי הרואה סוד וטעמי המצות בכחות ועולמות העליונים שראוי לי לפי שורש נשמתי או למי ומי לפי שורשו לעבור ח"ו על איזה מצוה. או לדחות שום פרט מפרטי המעשה לעשותה במגרעת אף דקדוק אחד מד"ס חו לשנות זמנה ח"ו. ולזה סיימה התורה ולא קם נביא כמשה וכמו שלמדו ז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכמו שסמכה התורה (דברים י"ג) את כל הדבר אשר אנכי מצוה גו' לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וגו'. שגם כי יקום בקרבך נביא וגו' ר"ל להוסיף או לגרוע ח"ו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו'. והרי חזקיהו המלך שראה ברוה"ק דנפקין מיני' בנין דלא מעלי ולכן לא נסיב איתתא (ברכות י ע"א) וכוונתו לש"ש שלא להרבות רשעי עולם. עכ"ז בא אליו ישעיה בדבר ה' ואמר לו כי מת אתה וגו'. ולא תחיה לעה"ב. משום דלא עסקת בפ"ו. ולא הועיל לו כל עוצם צדקותיו הנוראים להביאו לחיי עוה"ב בשביל שסבר להפטר ממנו' א' מתורת משה אף שכן ראה בהשגת רוח קדשו דיפקון מיני' בנין דלא מעלו וגם שהיה בשב ואל תעשה כי טעמי מצות עד תכליתם לא נתגלו עדיין לשום אדם בעולם אף לנושרע"ה. רק לאדה"ר קודם החטא והוא היין המשומר בענביו מששת ימ"ב. והאור ששימש ביום ראשון שהיה אדה"ר צופה ומביט בו מסוף העולם וכו'. כי התוה"ק אצולה מלמעלה ראש מעל כל ההשגות. ואיך אפשר שיהא הדבר מסור להשגת האדם לשנות מהלכתם וסדר זמנם עפ"י רוחב דעתו והשגתו. וכמו שהשיבו ישעיה לחזקיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת אבעי לך למעבד ומאי דניחא קמיה קב"ה לעביד:

ועדיין כשהיתה נבואה בישראל. היה נביא רשאי לחדש דבר להוראת שעה לבד. ואף גם לעבור על אחת ממצות ה'. כגון אליהו בהר הכרמל וכיוצא. אמנם זה עצמו הוא מאשר נצטוינו בתורת משה אליו תשמעון (דברים י"ח) שהוא ציווי ואזהרה לשמוע אל דברי הנביא גם כשיתנבא בשמו יתברך לעבור על איזה מצוה בשעה הצריכה לכך כמו שדרז"ל לבד מעכומ"ז. אבל לא חלילה לחדש דבר לקובעו לדורות. שהרי אסתר שהיתה אחת משבע נביאות (מגילה י"ד' א') עכ"ז כששלחה לחכמים כתבוני לדורות השיבוה הלא כתבתי לך שלשים עד שמצאו לה אח"כ סמך מן המקרא (שם ז' א'). וכן נ"ח ודאי שמצאו להם גם כן סמך מהמקרא ועיין במדרש שהביאו הרמב"ן ז"ל בפרשה בהעלתך משם רבינו ניסים גאון ז"ל:

ומעת שבעונינו פסקה נבואה מישראל אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ויעמיקו השגתם וטוהר שכלם לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה. או להקדים ולאחר זמנה ח"ו לא נאבה ולא נשמע אליהם ואף בב"ק אמרו (ב"מ נ"ט ב') לא בשמים היא: ועדיין בימי חכמי התלמוד היו רשאים לחדש מצות דרבנן כשמצאו סמך מהתורה. כגון נ"ח וכיוצא כנ"ל וכן לגזור גזירות כמו י"ח דבד וכיוצא וכאשר נחתם התלמוד הקדוש אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתוה"ק שבכתב ובעל פה ככל משפטם וחקותם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם כל דהו וכשיקיימם איש ישראל כראוי. אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם עכ"ז נתקיימו המצות ויתוקנו על ידיהם העולמות ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצוה לפי שעתה ומקורה וענינה ויותן עז לאלקים ית"ש. שכן קבע הבורא ית"ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע"י מעשי האדם. וכל מצוה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחד לה:

ומי שזיכהו ית"ש. להשיג נסתרות תו"הק אשר השאירו לנו ברכה קדישי עליונין חכמי התלמוד כגון רשב"י וחביריו ותלמידיו וששותין מימיו בדורות האחרונים כמו הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר האירו עינינו בקצת טעמי וכונות המצות. הוא רק כדי שיתבונן כל א' לפי שכלו והשגתו. עד היכן מגיעים כל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל עניניו בהעולמות והכחות עליונים ותחתונים. ויתפעל ויתעורר מזה לעשות ולקיים כל מצוה וכל עניני עבודתו לבוראו ית"ש. בתכלית הדקדוק ובאימה ויראה ואהבה עצומה ובקדושה וטהרת הלב. ועי"ז יגרום תקונים יותר גדולים בהעולמות. מאם היה מקיים המצוה בלא קדושת וטהרת הכוונה. אמנם העיקר בכל המצות לעיכובא. הוא פרטי המעשה שבהם:

@ שער ב