נפש החיים/שער א/פרק טז
והמשכילים יבינו שכן הוא הענין גם בשרשו העליון. שרק בחינה התחתונה של אם הבנים סוד נשמת חיים עלאה. היא נכנסת ומתפשטת בפנימיות האדם העליון בסוד תוספת אחר התיקון ע"י מעשי התחתונים הרצויים והוא סוד המוחין קדישין ג"ר דילי'. שעיקרו הוא ו"ה כידוע. כמבואר למבין בע"ח שער או"א פ"ח. ובשער פרטי עי"מ. ובשער הזווגים ריש פ"ד. ובסוף שער מוחין דצלם. ובשער דרושי הצלם דרוש ב' עש"ה בכל הדרוש ובדרוש ח'. שם. ובפע"ח פ"ג משער התפילין. ובשער היחודים פ"ה מתיקון עונות והוא שאמרו שהנשמה שורה במוח.. כמ"ש שם בשער אנ"ך פ"ו ובשער המוחין בכל פ"ז ובפ"ח ובפי"ב. ובשער דרושי הצלם ריש דרוש ב': ויותר מבואר הענין שם בהגהת הרח"ו ז"ל. ובשער הפרצופים ריש פ"א. ובשער פנימיות וחיצוניות דרוש ד' ודרוש ט'. ובשער קליפת נגה ריש פ"א. והוא מבואר למדקדק היטב בכל דרושי הצלם. וקצתה חופף ומקיף ומאיר על ראשו בקירוב מקום. סוד בעטרה שעטרה לו אמו. בסוד הנשימה וההבל היוצא מפה אימא לאור מקיף אליו. כמ"ש בע"ח שער הכללים סוף פי"א ובלקתנ"ך בתהלים בפ' הכל סג גו'. כמש"ל שבחי' הנשמה היא נשימת הפה העליון. אבל עיקרה היא כולה למעלה גנוזה ונעלמה במקורה העליון בתוך הפה ומאיר בריחוק מקום:
ובזה יובן כוונתם ז"ל בשמות רבה פמ"א. ע"פ כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. שאמרו למה"ד למלך שהיה לו בן. בא בנו מבית הספר מצא תמתוי לפני אביו. נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו כו'. א"ל איני מבקש אלא ממה שבתוך פיך. מה עשה נתנו לו כו'. היינו שבקשת הבן יקיר להשיג שיושפע בו מניצוצי אור בחי' הנשמה אשר מקורה נעלמה בנשימת פיו ית"ש. ורמזו עוד בלשונם הק' שהמשילו לתינוק הבא מבית הספר דוקא. הודיעו נאמנה שאין מבוא בעולם להשיג בחי' נצוצי אור הנשמה. אם לא ע"י העסק והעיון והתבוננות בתה"ק בקדושה כי שניהם ממקור א' באים כידוע למבין:
הגהה: ועפי"ז ישכיל המעיין להבין עפ"י פשוט ענין הנזכר בזוהר פ' אחרי (ח"ג עג, א) שקוב"ה ואורייתא וישראל מתקשרין דא בדא. ודאי עומק כוונתו לסודות עמוקים. עכ"ז יש להסביר הענין גם בפשטות עפי"ז והענין כי קוב"ה סתים וגליא. כי עצמות אדון כל א"ס ב"ה אינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומה שמושג לנו מעט מן המעט הוא רק מצד התחברותו להעולמות מעת שבראם וחידשם. להחיותם ולקיימם כל רגע ולהנהיגם כמ"ש ואתה מחיה את כולם ולכן נשבחו יתברך בתפלתינו שהוא חי העולמים. כי כל כוונת לבנו בכל התפלות והבקשות אסור להיות רק ליחודו של עולם הוא א"ס ב"ה. אמנם לא מצד עצמותו יתב' לבד בבחי' היותו מופרש מהעולמות. אלא מצד התחברותו ית' ברצונו הפשוט להעולמות והסותרו בהם להחיותם. וזהו כלל שורש ענין העבודה והמצות כולם. וזה לבד כל השגתינו. וע' לקמן בשער ב' פ"ד ופ"ה הענין באורך. וכל חיותם וקיומם של העולמות כולם. הוא רק עי"י התורה הק' כשישראל עוסקים בה. שהיא נהירו דכל עלמין ונשמתא וחיותא דכלהון. ואלו הי' העולם מקציהו ועד קציהו פנוי אף רגע א' מעסק והתבוננות בתוה"ק. היו חוזרים כל העולמות לתהו ובהו כמ"ש ז"ל בשביל התורה וכו' כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. כי מקור שורשה העליון היא למעלה מכל העולמות. לכן בה תלוי החיות של כולם. ואמרו ג"כ בשביל ישראל כו' כמו שנתב' שע"י עסק האדם והגיונו בתוה"ק הוא משיג להתנוצצות אור בחי' הנשמה בו להשכילו בעמקי רזין קדישין דילה שאז מכונה בשם ישראל כידוע בזוהר. ועל כל מוצא פי ה' הוא בחי' נשמת האדם נשימת פיו יתב'. יחיו ויתקיימו ג"כ כל הכחות והעולמות שהיא ג"כ הגבוה והפנימית מכל העולמות. וזהו קוב"ה ואורייתא וישראל מתקשרן דא בדא. וז"ש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית:
וז"ש שם בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היו מבקשים לשמוע הדברות מפי הקב"ה. וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. שבעת המעמד המקודש זכו כולם שהיה חופף ומאיר עליהם זיו ניצוצו זהר בחי' הנשמה מנשמת פיו יתב' כביכול והוא סוד הכתרים שזכו כסיני. ושמחת עולם על ראשם. ועי"כ זכו להשיג סתרי פנימית נשמת התוה"ק כמ"ש בזוהר בהעלותך (ח"ג קנב, א) אורייתא אית לה גופא כו' חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמת' דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. והוא שאמר בכ"מ במ"ר זיין הי' להם בסיני ושם המפורש חקוק עליו שהוא ההשגה עליונה בנשמתא וסתרין דאוריי' שמא מפרש: כי כן היה הענין אז למעלה בשרשו העליון. כנ"ל בפ' העבר סוד בעטרה שעטרה לו אמו. ודרשו ע"ז בחזית ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו אלו ד"ת. וזהו בעטרה כו' הם הכתרים הנ"ל שהיו בסיני. חיי המלך. וע' בע"ח שער הכללים סוף פ"ה: