נפש החיים/שער א/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אמנם עדיין הענין צריך ביאור. (כי הוא ז"ל דיבר בקדשו דרך קצרה כדרכו בכל כתבי קדשו בנסתרות. כמ"ש בעצמו בהקדמתו שם שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה). שלא כדמשמע לכאורה מדבריו ז"ל שם. שהאדם אל העולמות הוא נפש ממש כמו הנפש הניתן ודבוק בתוך גוף האדם. אשר איזה דבר שהנפש עושה הוא רק ע"י כלי הגוף. שבאותו רגע ממש גם הגוף עושהו. דזה ודאי לא יתכן:

הגהה: וגם שלפי זה. יחויב היה שבעת אמירתינו קדושה למטה. ממילא באותו רגע ממש גם המלאכי' היו מקדישים במרום אתנו כאחד. ורז"ל אמרו בפ' ג"ה צ"א ב' אין מ"הש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד ככבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים ולישנא דוהדר ויריעו טפי משמע שהמה לא יתחילו כלל להקדיש ליוצרם עד אשר יגמרו ישראל שילוש קדושתם למטה. וכן סדרו אנשי כנ"הג בברכת קדושת השם אתה קדוש וכו' ואח"כ וקדושים בכל יום יהללוך. הגם דמלישנא דהזוהר פ' תרומה קכ"ט ריש ע"ב ושם קס"ד ריש ע"ב לכאורה משמע שהמלאכים מקדישים קדושתם אתנו יחד כחדא ממש. היינו משום שקדושתם תכופה ממש תיכף אתר סיום אמירתינו. בחדא קרי לה:

אבל עיקרו של דבר כי הוא ית"ש אחר שברא כל העולמות ברא את האדם אחור למע"ב בריאה נפלאה כח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו. וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה. וכל הכחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים. כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו. כמ"ש בזוהר יתרו ע"ה ב' קוב"ה כד ברא לי' לב"נ סדר בי' כל דיוקנין דרזין עלאין דעלמא דלעילא. וכל דיוקנין דרזין תתאין דעלמא דלתתא וכלא מתחקקא בב"נ דאיהו קאים בצלם אלהים כו' דכתיב. ויברא אלהים את האדם בצלמו ע"ש. ובפ' תזריע מ"ח א' (ח"ג מח, א) תאנא כיון דנברא אדם כו'. ובריש פר' במדבר ר"א פתח ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו' ת"ח כו'. ובאד"ר קל"ה א' כמראה אדם כו'. ושם בד' קמ"א סוף ע"א דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו'. וברע"מ פ' פנחס (ח"ג רלח, ב) ויאמר אלקים נעשה אדם כו' עד והיינו נעשה אדם בצלמנו כו'. וכן אמרו זה הלשון יותר באורך בתז"ח פ"ט ע"א ע"ש. ובז"ח יתרו במעשה מרכבה ל"ב ע"ג דיוקנא דאדם דדא איהו דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו'. ושם דף ל"ג ריש ע"א. ושם בשה"ש נ"ח ב' ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כו'. ע"ש היטב בכל המקומות הנז'. וע' בע"ח שער הצלם פ"א ובלק"ת פ' תשא ופ' האזינו. וזה כל האדם שכל כח פרטי שבו מסודר נגד עולם וכח א' פרטי מסוד השיעור קומה של כלל הכחות והעולמות. שמסודרים כביכול כתבנית קומת אדם כמו שית' אי"ה בשער ב' פ"ה:

הגהה: וזה היה קודם החטא לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכחו' הקדושה לבד. ולא מכחות הרע. אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כחות הטומאה והרע. וממילא עירב אות' עי"ז גם בהעולמות מזה הטעם שהוא כלול ומשותף מכולם והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו. והוא ענין עץ הדעת טוב ורע: והענין כי קודם החטא. עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו. כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה. וגם כי הרי אח"כ חטא. אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו. כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור. בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך. הנחש לבא מבחוץ לפתוח. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו. ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א. אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש. וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו"ר. שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש. כי דעת פי' התחברות כידוע. והענין מבואר למבין בע"ח שער קליפת נוגה פ"ב אלא שקיצר שם בענין. ועיין היטב בגלגולים פ"א. וזשרז"ל (שבת קמו א) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ר"ל בתוכה ממש. ומאז גרם עי"ז ערבוביא גדולה במעשיו. שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבות מאד. פעם טוב ופעם רע. ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב. וגם המעשה הטוב עצמה כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שתהיה כולה קדש זכה ונקיה לגמרי. בלי שום נטיה לאיזה פניה ומחשבה קלה לגרמיה. וכן להיפך בהמעשה אשר לא טובה ג"כ מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק גמור שמימיו לא עשה שום מעשה אשר לא טובה ולא שח מימיו שום שיחה קלה אשר לא טובה ח"ו. עכ"ז כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובי' עצמם כל ימי חייו. יהיו כלם בשלימות האמיתי לגמרי ולא יהיה אפי' באחת מהנה שום חסרון ופגם בלל. וזש"ה (קהלת, ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ר"ל שא"א שלא יהיה עכ"פ קצת חסרון במעשה הטוב עצמה שעושה. כי חטא פי' חסרון כידוע. לכן כשמכניסין האדם למשפט לפניו ית"ש. צריך חשבונות רבים לאין שיעור. על כל הפרטי פרטים של כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל פרטי הנהגותיו. באופני נטייתם לאן היו נוטים. וזש"ה (שם) אשר עשה האלקי' את האדם ישר כנ"ל והמה בחטאם בקשו חשבונות רבים. וע' זוהר אמור (ח"ג קז, א) סוף ע"א והוא מבואר שם ע"פ דברינו.

ונמשך הענין כן עד עת מ"ת שאז פסקה אותה הזוהמא מתוכ' כמשרז"ל (שבת שם). ולכן אח"כ בחטא העגל ארז"ל (דף פט.) שבא שטן וערבב כו'. היינו שבא מבחוץ כמו בענין חטא אד"הר כנ"ל. כי מתוכם נתגרש. וע"י חטא העגל חזרה אותה הזוהמא ונתערבה בתוכם כבתחלה . וזש"ה (הושע, ו) והמה כאדם עברו ברית. וז"ש הוא ית' לאד"הר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא שהיה ענין קללה ועונש. כי מפי עליון לא תצא כו'. אלא פי' שע"י אכלך ממנו תתערב בך הזוהמא של הרע. ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממך כדי להטיבך באחריתך. אם לא ע"י המיתה והעיכול: בקבר. וזהו ג"כ הענין מ"ש ית' אח"כ הן האדם היה כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. והלא חפצו ית"ש להטיב לברואיו ומה אכפת ליה אם יחיה לעולם. אמנם ר"ל שכאשר יאכל מע"הח וחי לעולם ישאר ח"ו בלא תיקון. שלא יתפרד הרע ממנו עד עולם ח"ו ולא יראה מאורות וטובה מימיו. לזאת לטובתו גירשו מג"ע. כדי שיוכל לבא לידי תיקון גמור כשתפרד הרע ממנו ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ענין הד' שמתו בעטיו של נחש (פ' במה אשה) שאף שלא היה להם חטא עצמם כלל. עכ"ז הוצרכו למיתה מחמת התערובת הראשון של הרע ע"י חטא אד"הר מעצת הנחש. וימשך הענין כן עד עת קץ הימין בלע המות לנצח. וגם עוד יתרון שיתבער אז הרע מן העולם ממציאותו. כמ"ש (זכריה, יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ :

וכן המצות כולן. קשורין ותלויין במקור שרשן העליון בסדרי פרקי המרכבה ושיעור קומה של העולמות כולם. שכל מצוה פרטית בשורשה כוללת רבי רבוון כחות ואורות מסדרי השיעור קומה. כמ"ש בזוהר יתרו (ח"ב פה, ב) כל פקודי אורייתא מתאחדן במלכא קדישא עלאה. מנהון ברישא דמלכא. ומנהון בגופא. ומנהון בידי מלכא. ומנהון ברגלוי כו'. והענין יותר מבואר בתקונים ת"ע קכ"ט ב' ע"ש. ובזוהר תרומה (ח"ב קסה, ב) פקודי אורייתא כלהו שייפין ואברין ברזא דלעילא. וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקן לרזא חד. ושם (ח"ב קסה, ב) בהאי שמא כלילן תרי"ג פקודי אורייתא דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין כו'. וכלהו פקודין כלהו שייפין ואברין לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא. לא ידע ולא אסתכל היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא ע"ש. וכ"כ הארי"זל בשער היחודים פ"ב. ובעשות האדם רצון קונו ית"ש ומקיים באיזה אבר וכח שבו אחת ממצות ה'. התיקון נוגע לאותו עולם וכח העליון המקבילו. לתקנו. או להעלותו. או להוסיף אור וקדושה על קדושתו מחפץ ורצון העליון ית"ש. כפי ערך ואופן עשייתו. ולפי רוב ההזדככות וטהרת קדושת מחשבתו בעת עשיית המצוה המצטרפת לטובה למעשה העקרית. וכפי ערך מדרגת אותו העולם והכח עליון. ומשם נמשך הקדושה וחיות גם על אותו הכח של האדם * שבו קיים מצות בוראו המכוונ' נגדו.

הגהה: וזה שתקנו נוסח ברכות המצו' אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל ביומא (דף לט.) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר"ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ"ש בזוהר צו (ח"ג לא, ב) ריש ע"ב כתי' והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמי' מלרע מקדשין לי' מלעילא כו'. דהא קדושה דמארי' שרי' עליה כו'. אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושרי עלי' ואתקדש ביה כו' ע"ש. ובפ' קדושים (ח"ג פו, ב) בשעתא דב"נ אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו'. נגיד ונפיק ושרי עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שרי' עלי' רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא בי'. אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו'. ובפ' נשא (ח"ג קכח, א) ריש דף קכ"ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמד"א עד יערה עלינו רוח ממרום ע"ש. וע"י זה הקדושה והאור המקיף. הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש"ה ואתם הדבקים בה' אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום. וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה. וע"י הגמר האור מתחז' יותר וירים ראש עליון וע"ז אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג"ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה"ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז"ש שמצוה גוררת מצוה. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי' המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש"ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג"ע:

וכן להיפך ח"ו בעת עברו על אתת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז"ל הנ"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי' ג"כ כנ"ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר"ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו. כמ"ש במאמר פ' צו הנ"ל ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עלי' ואסתאב בי'. דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע"ש. ובפ' קדושים הנ"ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו' כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו' ע"ש. וע"ז אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח"ו. שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם. כמשרז"ל בעכו"ם (דף ה.) כל העובר עבירה א' בעו"הז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו'. רא"א קשורה בו וכו'. וז"ש דוד המע"ה עון עקבי יסובני (תהלים, מט).

ובזה יובן מאמרם ז"ל בפ' י"הכ (דף פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות שנאמר (יחזקאל, יג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי'. ולכאורה אין הראי' מוכרחת. דברווחא טפי יש לפרש דעליהם הוא יחי' קאי על המשפט וצדקה שעשה אתרי שובו. ולפמ"ש ראייתו נכונה. דלישנא דקרא דייק הכי: דאי קאי עליהם הוא יחיה על המשפט וצדקה. הול"ל בהם הוא יחי' כמ"ש וחי בהם וכמו שנתבאר. ומדקאמר עליהם ודאי דקאי על רשעתו ועונותיו הקודמין. שע"י תשובתו בעזיבת מעשיו הראשונים ועשותו אח"כ משפט וצדקה המה יתגברו על מעשיו הראשונים להפך גם אותם לזכיות וחיי עולם:

וכאשר קיים כל המצות בשלימות בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעיקר המעשה. ונוסף עליהם הצטרף עוצם טהרת וקדושת המחשבה. הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליוני'. ובעשה כולו בכל כחותיו ואבריו מרכבה להם ומתקדשים מקדושתם העליונה. וכבוד ה' חופף עליו תמיד. וע' זוהר תרומה (ח"ב קנח, א) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'. ולכבודי בראתיו דייקא. ורזא דא כו' אוליפנא דהאי כבוד כו' כלא אתקן לעילא מגו תקונא דבני עלמא כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקונים כו' ע"ש באורך וע' היטב ברע"מ פרשה פנחס (ח"ג רלט, א).

וזשרז"ל האבות הן הן המרכבה. וכן להיפך ח"ו בפגום א' מכחותיו ואבריו ע"י חטאתו אשר חטא. ג"כ הפגם מגיע לפי שרשו לאותו העולם והכח העליון המכוון נגדו בסדרי השיעור קומה כביכול. להורסו ולהחריבו ח"ו. או להורידו או לפוגמו. או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו. ולהתיש ולהחליש ולמעט כח טהרת קדושתו ח"ו. הכל כפי ערך החטא ואופני עשייתו וכפי ערך וענין אותו העולם וגובה מדרגתו. כי לא כל העולמות שוו בשיעורן בענין הפגם והקלקול. שבתחתון הוא הריסה וחורבן ר"ל. ולמעלה מניעת האור. ובעליון יותר ממנו גורם רק התמעטות שפעת אורו או הקטנתו. וביותר גבוה ונעלם גורם רק התמעטות בגודל צחצוח אורו וטהרת קדושתו הנפלאה. וכהנה רבות בחינות שונות:

וזהו הענין שקראו רז"ל בכמה מקומות לפגם העון פגם איקונין של מלך. ובזוהר יתרו (ח"ב פה, ב)ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא. כמה דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. ווי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין. ובתיקונים ת"ע קכ"ט ב' וכל מאן דפשע בפקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא. כנ"ל שהפגם נמשך ונוגע בפרקי וסדרי הכחות והעולמות השיעור קומה. מצד שכול' נכללו בו ונתנו חלק מעצמותם בבנינו ובריאתו:

הגהה: וזהו פשטות ענין הכתוב נעשה אדם לשון רבים. ר"ל שכולם יתנו כח וחלק בבנינו שיהא כולל ומשותף מכולם. כמבואר פירושו באורך בתז"ח פ"ט א' וברע"מ פנחס (ח"ג ריט, ב). וכ"כ רח"ו ז"ל בשער הקדושה ח"ג שער ב' ובלק"ת פרשה תשא ופרשה האזינו ע"ש. וז"ש בב"ר פ"ח ויאמר אלקים נעשה אדם במי נמלך. ר"י בשם ר"ל אמר במלאכת השמים והארץ נמלך רשב"ג אמר במעשה כל יום ויום נמלך: ובקהלת רבה סימן ב' פסוק י"א את אשר כבר עשוהו אין כתיב כאן עשהו אלא עשוהו. כביכול הקב"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך. וא"ת שתי רשויות הן והלא כבר נאמר הוא עשך ויכוננך. והוא מבואר: