משנה מכות ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ג · משנה א | >>
ואלו הן הלוקין, הבא על אחותו (ויקרא יח, ט/כ, יז), ועל אחות אביו (ויקרא יח, יב/כ, יט), ועל אחות אמו (ויקרא יח, יג/כ, יט), ועל אחות אשתו (ויקרא יח, יח), ועל אשת אחיו (ויקרא יח, טז/כ, כא), ועל אשת אחי אביו (ויקרא יח, יד), ועל הנדה (ויקרא יח, יט/כ, יח), אלמנה לכהן גדול (ויקרא כא, יד), גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (ויקרא כא, ז), ממזרת ונתינה לישראל (דברים כג, ג), בת ישראל לנתין ולממזר (שם).
אלמנה וגרושה, חייבין עליה משום שני שמות.
גרושה וחלוצה, אינו חייב אלא משם אחד בלבד.
משנה מנוקדת
וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:
- הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ,
- וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
- וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו,
- וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה;
- אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל,
- גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
- מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל,
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.
- אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה,
- חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת;
- גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה,
- אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:
נוסח הרמב"ם
אלו הן הלוקין -
- הבא על אחותו, ועל אחות אביו,
- ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו,
- ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו,
- ועל הנידה,
- אלמנה - לכוהן גדול,
- גרושה, וחלוצה - לכוהן הדיוט.
- אלמנה וגרושה - חייבין עליהן משם שני שמות.
- גרושה וחלוצה - אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.
פירוש הרמב"ם
ראוי לך שתדע אלה העיקרים הרבים שאזכרם בזה המקום, והם:
- כי כל מחוייבי כרת בלבד, או מיתה בידי שמים, ויהיה אותו חיוב בלא תעשה, כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה, ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת.
- וכל המחויבים כרת, כולם מפורשים בתורה.
- ומחויבי מיתה, יש מהם מבוארים בתורה ויש מהם נרמזים, וכבר הקדמנו זכרון כולם במסכת סנהדרין בפרק תשיעי ואחד עשר.
- ובכגון זה נאמר אין חייב אדם בשני דינין, כי כשהלקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים.
וידוע הוא כי כל התורה צווי ואזהרה, והצווי היא מצות עשה, ואזהרה היא מצות לא תעשה.
והלשונות אשר באו בתורה להורות על אזהרה, ונאמר בהם שהמצוה הפלונית היא מצות לא תעשה, הם ארבעה: "לא", ו"אל", ו"השמר", ו"פן". ואמרו חז"ל [עירובין צו.] "כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה".
ואלה מצות לא תעשה נחלקין חלוק הראשון לארבעה חלקים:
- אחד מהם,[מחויבי מיתת בית דין. ועונשם של אלו מפורש בכתוב.]
- [החלק השני, מחויבי כריתות.]
- [החלק השלישי,] מחויבי מיתה בידי שמים. וכבר זכרנו שאלו השנים הם חייבים מלקות.
- והחלק הרביעי, הם מחוייבי לאוין. והם אותם שבאו בהם אזהרה בלבד.
וזה החלק, יש ממנו אזהרות יתחייב עליהם מלקות, ומהם אזהרות אין חייב העובר עליהן מלקות ואף על פי שעבר ועשה מעשה שיש בו איסור, אבל השם יתברך יענישו על עבירות במה שהוא יודע השם יתברך.
ויוודע לך מה שחייב מלקות עליו, ומה שאין חייבין עליו מלקות, במה שאומר לך והוא זה, כי כל הלאוין הנזכרים בתורה נחלקו לשבעה חלקים:
- הששה - אין חייבין עליהם מלקות.
- וחלק אחד - חייבין עליו מלקות.
ומה שאני אומר בכאן לאוין, רוצה לומר האזהרה בין שיהיה באחד מארבע לשונות, או שיהיה אזהרה שהיא באה מכלל עשה, כמו שנבאר:
- החלק הראשון מהם, לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין, או לאזהרת כרת - אין לוקין עליו.
- כגון "לא יקח איש את אשת אביו"(דברים כג, א), "לא יהיה קדש בבני ישראל"(דברים כג, יח), וכמו שנאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים"(שמות כ, ג), וכיוצא בהן לפי שזה הלאו אמנם באה אזהרה, על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה בעניין ההוא לאו פשוט, וזה מה שאמרו חכמים "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ולפיכך לא נעניש עונש מן העונשין אלא אחר התראה.
- חלק השני, לאו שניתק לתשלומין - אין לוקין עליו.
- כגון מה שאמר "לא תגנובו"(ויקרא יט, א), "לא תעשוק את רעך, ולא תגזול"(ויקרא יט, יג), "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו"(ויקרא כה, יד), לפי שמי שעבר על לאו זה הוא חייב בתשלומי ממון.
- והחלק השלישי, לאו שאין בו מעשה.
- כגון "לא תלך רכיל בעמך"(ויקרא יט, טז), "לא תקלל חרש"(ויקרא יט, יד), ו"לא תונו איש את עמיתו"(ויקרא כה, יז) שהוא אונאת דברים, וכל כיוצא בהם.
- כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, ומימר ומקלל חבירו בשם, ומקלל עצמו, וזולת אלה השלשה אין לוקין עליו. ובתוספתא (דברכות) [דכרתות] "כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקין עליו את הארבעים, [ושאין בה מעשה אין לוקין עליה את הארבעים,] ושאר כל לא תעשה שבתורה הרי אלו באזהרה, העובר עליו כעובר על גזירת המלך".
- הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומות "לוקה" או "סופג את הארבעים", ובין אמרם במקומות "הרי אלו באזהרה". ודע זה ושמרהו.
- והחלק הרביעי, לאו שנתק לעשה - אין לוקין עליו, אלא אם לא קיים העשה שבו.
- כגון מה שאמרה תורה "לא תקח האם על הבנים"(דברים כב, ז) הוא לאו, ואם עבר ולקח כאחד אמרה "שלח תשלח את האם"(דברים כב, ח) וזה מצות עשה, וכשישלח האם אינו חייב מלקות, ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם ויקיים העשה. ואם תפס אותה עד שמתה האם או ששחטה זולתו, ולא יכול לקיים המצות עשה, אותה שעה הוא חייב מלקות. כל שכן אם המית הוא את האם או ששחטה שביטל העשה שבה, שהוא חייב בלא ספק לדעת הכל.
- וכמו כן אמרו "לא תכלה פאת שדך"(ויקרא כג, כב), "וכרמך לא תעולל"(ויקרא יט, י), "ופרט כרמך לא תלקט"(ויקרא יט, י), ואם עבר ועשה אמר "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י) כלומר יעזוב אותם אחר שלקחם. וכן "ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה"(דברים כד, יט). וכן "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש"(דברים כד, י). הדין בכל אלה, כדין שלוח הקן.
- החלק החמישי, לאו הבא מכלל עשה.
- כזה שנאמר בכהן גדול "והוא אשה בבתוליה יקח"(ויקרא כא, יג), מלמד שאסור לו ליקח בעולה. כי לפי שלא נאמר בו "לא יקח", אם עבר ולקח בעולה אינו חייב מלקות, כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה.
- וכן אמרו במצרי ואדומי "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבא להם"(דברים כג, ט), הודיע לנו שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל, ואם עבר אינו חייב מלקות, לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש, כמו שנאמר "לא יבא ממזר"(דברים כג, ג), "לא יבא עמוני ומואבי"(דברים כג, ד).
- והחלק הששי, לאו שבכללות - אין לוקין עליו.
- והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר, כמו שאמרו חכמים ז"ל במקומות רבות "ולאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר".
- והמשל בזה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"(ויקרא כג, יד), וכשאכל הקלי זה אין מלקין אותו שתי מלקיות, אחד משום "לחם לא תאכלו" ואחד משום "קלי לא תאכלו", וכן אם אכל הכרמל משום כרמל.
- וכמו כן הנזיר, אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות, אחד משום חרצן שבא בפירוש והשני משום "כל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג"(במדבר ו, ד), לפי שזה הוא לאו שבכללות, אלא אם כן אמר בפירוש "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל, מחרצנים ועד זג לא יאכל" היה חייב על אכילת חרצן שתים, וכמו כן על הזג, וכמו כן על הענבים לחים, וכן על הענבים יבשים, על כל אחת שתי מלקיות. אבל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות, אינו חייב על כל אחד מן הנזכרים אלא לאו אחד.
- וכן אמרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל"(שמות יב, ט), כאילו אמר "אל תאכלו ממנו אלא צלי", וכשאכלוהו נא אינו חייב שתים, אחד משום נא ואחד משום לא תאכלו אלא צלי, לפי שזה הלאו השני מכלל לאו הוא יוצא והוא לאו שבכללות, ואמנם על נא ועל מבושל מלקות אחת.
- ודע זה העניין והבן בו היטב, לפי שהוא הקשה שבכולן.
- ומזה החלק גם כן שיבא לאו אחד יכלול לשנים שלשה איסורין, כגון זה שנאמר "לא תאכלו על הדם"(ויקרא יט, כו), כי הלאו כלל דברים רבים, למדנו ממנו [סנהדרין סג.] לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה, ולמדנו ממנו לא תאכלו מבשר זבח ועדיין דם במזרק כלומר קודם זריקת הדם על המזבח, ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי בית דין, ולמדנו ממנו שבית דין אין אוכלין ביום שהורגים את הנפש.
- ולשון התלמוד באלה האיסורין כולם "אין לוקין על אחד מהם, וזה הוא לאו שבכללות", רוצה לומר שבכללו איסורין הרבה, ולא נתבאר מהם אחד שנוכל לומר לוקין על אותו שנתבאר מלקות אחד, כמו שעשינו משל בחדש ופסח.
- וזה יותר מבואר וקל להבין מן המשלים שהקדמנו.
- והחלק השביעי, הוא לאו גרידא.
- והוא שאין בו אחת מאלו השש סיבות הנזכרות, שלוקין עליו, כגון שעטנז, וכלאים, ונבלה, ובשר בחלב, וכתובת קעקע, ושרט לנפש, וזולתם הרבה.
הנה נתבאר לך, שאותן שמלקין אותן מלקות הם המחויבין מיתה בידי שמים, ומחויבי כריתות על שעבר על מצות לא תעשה, ומחויבי לאו כשלא יהיה באותו לאו אחת מן הסיבות שזכרנו, מלבד נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, לוקין ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכן לאו שניתק לעשה כשלא יתקיים העשה שבו לוקה.
הנה נתבאר לך, כי כל מה שזכר בזה הפרק אמנם זכר מחויבי מיתה או כרת או לאו מיוחד כמו שיחדנוהו. ואין כוונתו בזה הפרק לזכור כל מי שהוא מחויב מלקות, אבל הוא זוכר קצתם, מהם מי שזכר כמו שבא המשל והדמיון, ומהם מי שזכר אותם לדין נוסף באותו הלאו שאינו מבואר בפשט המקרא, או למחלוקת שנפל בו.
ובעיקרים שהקדמנו לך תדע, כי כל מחויבי מלקות בין שנזכר או לא נזכר, ועדים זוממין, חשב להם דבריהם מעשה, לפי שהם נצרכים להגיד עדותן בבית דין:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אלו הן הלוקין - אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות א. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש:
נתינה - מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מלא תתחתן בם ב:
אלמנה - שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות:
משום שני שמות - משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר:
גרושה - והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה ג:
פירוש תוספות יום טוב
ואלו הן הלוקין. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ"ט דסנהדרין. ובריש פ"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל"ג בוי"ו:
הבא על אחותו וכו'. כתב הר"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ"ה) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ"ש במ"ט בד"ה וי"ט וכו']:
ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו:
ונתינה. כתב הר"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י"ח דבר בפ"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ"ש בהדיא הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אס"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ"י שכתבתי במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע"כ. וכ"כ הר"ן ריש פ"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר"ב ועיין במ"ח פ' קמא דעבודה זרה:
גרושה וחלוצה וכו'. כתב הר"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ"כ רש"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות מ"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע"ש. וכ"כ התוס' דהכא [ד"ה גרושה]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) פירוש אם התרו בהן משום מלקות. שאם עשו תשובה, ב"ד של מעלה מוחלין להם. אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה, וכתיב כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו, הלכך לקו. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו, לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) זו היא שיטת. התוספות שכתב בפ"ק דשבת (אות כד). והא דלא תני לאו דגיותן מלא תקח, דתנא ושייר. ולשיטת הר"מ, תני נתינה אגב גררא דממזרת. כ"כ המגיד. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) רש"י. ומשמע דבחלוצה לחודא איכא מלקות מדאורייתא. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ס"א פרק ארבעה עשר וקאי אסנהדרין:
ואלו הן הלוקין: פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב.) ואית דגרסי ואלו בויו אבל בבבלי ובירושלמי בלי ויו וכן ברוב הנוסחאות וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחק הויו. וכתבו תוס' ז"ל תנא ושייר טמא ששמש או שאכל תרומה בעל מום ששמש אונן מקריב מזיח חשן מכבה גחלת על גבי מערכתה אלא לא חשיב לאוי גרידי אלא באותן שיש בהן חדוש והא דקחשיב כריתות שאין בהם מיתת ב"ד לאשמועינן דאע"ג דאיכא כרת לוקין ואין צריך למצוא בהן חדוש בהנך כריתות דקתני ובקונטרס דחק למצוא בהן חדוש. אלמנה לכ"ג נקט משום דבעי למיתני אלמנה וגרושה חייב עליה וכו' ע"כ:
הבא על אחותו וכו': כל חייבי כריתות שאין בהן מיתת ב"ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ושום אחד מכל חייבי מיתות ב"ד לא הוזכר בה ללקות אם התרו בו למלקות ומתני' עקיבא אבל ר' ישמעאל סבר חייבי מיתות ב"ד נמי ישנם בכלל מלקות ויליף לה מקרא דכתיב אם לא תשמור לעשות את כל ודריש לזה ממלת כל ור' יצחק פליג עלייהו דאף חייבי כריתות אינם במלקות ארבעים דתניא ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. ועיין בירושלמי דרפ"ז דמסכת תרומות. ודר"פ אלו נערות. וביד פ"ח דהלכות איסורי ביאה סי' ז' ח':
אלמנה לכ"ג: ביד שם פי"ז:
ממזרת ונתינה: תוס' פ' הערל (יבמות דף ע"ט.) בפי' הרמב"ם ז"ל או לאזהרת כרת אין לוקין עליו וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נראה שזה טעות סופר דדוקא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו אבל לאו שניתן לאזהרת כרת כ"ע מודו שלוקין עליו ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' ישמעאל לוקין עליו ולר' עקיבא אין לוקין עליו והלכה כר' עקיבא כסתם מתני' דהכא והכי משמע מתחלת לשונו שכתב והחלק השני מחוייבי כריתות והחלק השלישי מחוייבי מיתה בידי אדם וכבר זכרנו שאלו השנים הם חייבי' מלקות משמע אלו השנים דוקא ולא דראשון שהוא מחוייבי מיתת ב"ד ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר וכתב אכן יש ס"א דגרסי ליה כמו בדפוס ונ"ל דטעמו הוא דלא היה מפסיק בין אלמנה וגרושה בדין זה ותו דבפ' הערל ביבמות נושא רבא ונותן בדבר זה אם לאו של לא תתחתן בם מדבר דוקא בגיותן או אפילו ביהדותן ואי גרסי' הכא ממזרת ונתינה פשיטא דמיירי אפילו ביהדות אבל אין להקשות למה לא שנה ממזרת לישראל וכן לפי מאי דסבר רבא דביהדות נמי אסורין למה לא שנה נתינה דאפשר לומר דתנא ושייר שהרי כמה וכמה דינים אחרים שייר כגון לאו של לא יהיה קדש או לאו של לא תבשל גדי בחלב אמו וכיוצא בזה לאוים רבים המפורשים בתורה כי לא שנה אלא חייבי כריתות ללמד שכל חייבי כריתות לוקין וקצת לאוין לחדש בם איזה חדוש כגון אלמנה וגרושה ונ"ל שהטעות בא מהרגל הלשון דגרסי' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל וכו' בכמה מקומות כגון במסכת יבמות פ"ט ובכתובות פי"א וסוטה פ' רביעי עכ"ל ז"ל. ויש לטעות בהגהתו במתני' דבסמוך מלת וטמא שדומה שמחקה אך נ"ל שחזר וגרד המחק:
תפארת ישראל
יכין
ואלו הן הלוקין: שייר טובא אף דתני אלו. רק קמ"ל הנך מדאית בהו צד חידוש, וכמו שנפרש בכל חד וחד:
ועל הנדה: קמ"ל אף דכולהו חייבי כרת נינהו, אפ"ה בהתרו בו למלקות, ולקה ושב, נפטר מכרת:
גרושה וחלוצה: חלוצה אסורה רק מדרבנן [כאה"ע ו'. ולרש"י ור"ב אסורה מדאורייתא]. לוקה רק מכת מרדות. ונקט חלוצה הכא, כבכל דוכתא אגב גרושה:
ממזרת ונתינה: נתינים שנתגיירו בימי יהושע [ונקראו כך ע"ש שנתנן חוטבי עצים למקדש] ולתוס' [כתובות דכ"ט א' ד"ה אלו], אסורים מדאורייתא מלא תתחתן. ולרמב"ם [(פ"א מהל' אישות) ו(פי"ב מהל' איסורי ביאה)] אסורים רק מדרבנן, א' זכרים או נקיבות, מגזירת יהושע כל זמן שהמקדש קיים, ודוד גזר עליהן לעולם. ולר"ן [רפ"ג דכתובות], ולהמגיד [פי"ב מא"ב] זרע הנתינים לכ"ע אסור רק מדרבנן. ואפ"ה נקט להו הכא אגב ממזרי, כבכל מקום:
בת ישראל לנתין ולממזר: וכל הנך, חיובי לאוין נינהו, ושייר עוד לאוין טובא. רק נקט הנך, לאשמעינן סיפא, דאלמנה וגרושה לוקה ב':
אלמנה וגרושה: אלמנה שנתגרשה:
חייבין עליה משום שני שמות: דאיסור גרושה חל על איסור אלמנה, מדהו"ל מוסיף. שכשנתגרשה נאסרה גם לכהן הדיוט. מיהו גם באלמנה לחוד חייב ב' מלקיות, משום לא יקח ולא יחלל [(רמב"ם פי"ז מהל' איסורי ביאה)]. ולרש"י גם בגרושה לחוד חייב ב' [כקידושין ע"ח א']. [ואילה"ק לרש"י מסיפא הכא. דנ"ל דבסיפא לא קאמר רק דמשום שהיא גם חלוצה לא אתוסף מידי]:
אינו חייב אלא משם אחד בלבד: נ"ל דאפשר דר"ל דגם ממרדות דרבנן דמשום חלוצה פטור, משום דרבנן ילפו לאיסור חלוצה מקרא דגרושה, שכבר לקה עליה, להכי לא עדיף מאיסור דאורייתא כה"ג, דבדנפקו מחד קרא לא לקו ב':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת