משנה מכות ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ג · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הטמא שאכל את הקדשד, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופגול, וטמא, השוחט והמעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים, והמפטם ה את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבלות וטרפות, שקצים ז ורמשיםח.

אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כזית.

אמר להם רבי שמעון, אין אתם מודים לי באוכל נמלה [ כל ] שהוא חייב.

אמרו לו, מפני שהיא כברייתה.

אמר להן, אף חטה אחת כברייתה.

נוסח הרמב"ם

הטמא שאכל את הקודש והבא אל המקדש טמא והאוכל חלב ודם ונותר ופגול וטמא והשוחט ומעלה בחוץ והאוכל חמץ בפסח האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר כל שהוא וחכמים אומרין כזית אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חיטה אחת כברייתה.

פירוש הרמב"ם

הטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש כו': טבל ומעשר ראשון כשלא נטל תרומתו במיתה כמו שנאמר בתרומת מעשר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ג"כ ודין תרומה שלא נטל ממנה מעשר אחד הוא והוא טבל כמו שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב: ומעשר שני והקדש שלא נפדו בא להם לאו גרידא והוא ממה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו' ודע כי אינו מחויב מלקות על מעשר שלא נפדה אלא כשאכלו אחר שראה פני ירושלים שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לא תוכל לאכול בשעריך ולפיכך אינו חייב מי שאכל מעשר שני בגבולין מלקות עד שיכנס לירושלים כמו שאמרנו מאימתי חייבין משיראה פני הבית ואין הלכה כר' שמעון כי לא נאמר בברייתא אלא בריית נשמה בלבד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המפטם את השמן - העושה שמן דוגמת שמן המשחה:

והסך בשמן המשחה - שעשה משה רבינו ע"ה ו:

אכל טבל - אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כב), בעתידין לתרום הכתוב מדבר:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' ט:

ומעשר שני שלא נפדה - מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד שיפדה, והאוכלו בירושלים י עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כו) יא, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (דברים יד) כי לא תוכל שאתו, פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מג) וישא משאות מאת פניו:

והקדש שלא נפדה - לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואע"ג דמיעט רחמנא ומתו בו, ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה:

באוכל נמלה שהוא חייב - משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא), ואע"ג דלית בה כשיעור:

אף חטה אחת כברייתה - ולית הלכתא כר' שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד יב:

פירוש תוספות יום טוב

הטמא שאכל את הקדש וכו'. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג"כ כסדר דהכא:

הטמא שאכל את הקדש וכו'. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ':

והאוכל חלב ודם. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו:

נותר. כתיב ביה (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י"ז):

השוחט קדשים בחוץ. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י"ב) [וכ"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל"ת] [*כשהוא כתוב על ל"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ"ש פרק קמא דכריתות מ"ח בסד"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה [דף ק"ו] איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י"ז) ואיכא דיליף לה מגז"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש"י:

והאוכל חמץ בפסח. שנאמר (שמות י"ג) ולא יאכל חמץ:

והאוכל והעושה מלאכה ביה"כ. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ"ג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ"א] איכא דיליף מג"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ"ב) מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו"ל כי שבת לעונש ואזהרה:

והמפטם את השמן. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ"ז פ"ג דר"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש"י:

והסך בשמן המשחה. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש"י. ומ"ש הר"ב שעשה מרע"ה. וכ"פ רש"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

והאוכל נבלות. שנאמר (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:

שקצים ורמשים. וכן הלשון במ"ג פ"ז דשביעית. ונ"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י"א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ"ש במשנה ב' פרק י"א דחולין. ומיהו לא בכ"מ. דבריש פ"ח דבכורות. ופ"ק דכריתות ובפ"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ:

ומעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח:

ומעשר שני שלא נפדה. פירש הר"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ"ש הר"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע"כ. ומ"ש הר"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ"כ הרמב"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י"ט תניא ר"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול:

אף חטה אחת כברייתה. הקשו התוס' בפ"ז דחולין דף צ"ו דא"כ תרומה היאך עולה בק"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולית הלכתא כר"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ"כ הרמב"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על המשנה) הטמא כו'. כולהו לאוי דמתניתין מייתי להו קראי לאזהרתן. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) והמפטם. מעשה רוקח. תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא, גבר פטום. ערוך:

(ו) (על הברטנורא) הכי ילפינן בגמרא מדכתיב ואשר יתן ממנו, מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר, ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיבס:

(ז) (על המשנה) שקצים. נראה לי דבשקצים נכלל דג טמא וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים בצורת דג טהור ולא דג טמא, כגון כלב המים והצפרדעים, ועוף טמא ושרץ העוף, והיינו כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן, ושרץ הארץ לא יאכל, והיינו כגון החולד והצב נחשים ועקרבים וחפשים ונדל וכיוצא בהן כו', דבכולן נאמר בהן שקץ, דוק בפסוק. ויתכן שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה אע"פ שאין כן בלשון תורה, דלשון חכמים לחוד. וגם בלשון חכמים לאו כללא הוא כו':

(ח) (על המשנה) ורמשים. והן המינין הנבראים באשפה ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וביוצא בהן, שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריתו וכיוצא, ובכלל זה המינין הנבראים בעופות ובמאכלם, אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל, שנאמר בכל השרץ:

(ט) (על הברטנורא) ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשת קרח:

(י) (על הברטנורא) שאינו חייב מלקות עד שיאכלנו בירושלים. דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום, בשעריך תאכלנו, ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך, ובא הקבלה ג"כ כזה התוספתא לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך, כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא)} וכ"כ הר"מ. ותימה, דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן, ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה והוי עשה. ובגמרא, והיכן מוזהר על אכילה, לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום כו'. וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור הכא לא תיכול:

(יב) (על הברטנורא) והתוספ' הקשו ע"ז מגיד הנשה. ומסקי, דרכנן לדברי ר"ש קאמרי, לדידן כל דפריש הכתוב לא תאכל גיד לא תאכל עוף טמא, כאלו פירש בין גדול בין קטן ובלבד שיהיו שלמים, אבל בטבל לא כתב חטה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש, מ"מ לא דמי לנמלה דאיכא נשמה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

והבא אל המקדש טמא:    לאו כתיב ביה ולא יטמאו את מחניהם ועונש נמי כתיב ביה את מקדש ה' טמא ונכרתה. וטמא שאכל את הקדש עונש כתיב ביה בהדיא והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה ואזהרה דידיה לא כתיבא בהדיא ור' יוחנן יליף בג"ש כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב בבא אל המקדש טמא עוד טומאתו בו מה להלן עונש ואזהרה אף כאן עונש ואזהרה נותר כתיב ביה בפ' תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פגול נמי מהכא מדכתיב בקרא לעיל מיניה כי קדש הם כלומר מפני שהיא קדש שנפסל למדנו מכאן כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ובפ' כל שעה (פסחים דף כ"ד) בתוס' הקשה הר"ר אליעזר ממיץ ז"ל אמאי לקי על פגול ונותר הא הוו לאו שבכללות ותירץ דגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש לא חשיב לאו שבכללות ופגול נמי גמרינן עון עון מנותר ע"כ. ואזהרת טמא מקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ומעשר שני שנטמא איירי הכא וכדפירש רעז"ל הכא ובמתני' דבסמוך:

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב:    תוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) והרא"ש שם דף קס"ט ובירושלמי פ"ג דשבועות:

וחכמים אומרים כזית:    ביד פ' עשירי דהלכות מאכלות אסורות סי' ב' ובפ' ששי דהלכות תרומות סי' ו' וברפ"ב דהלכות מעשר שני וכולה מתני' עד סוף סימן ב' רפי"ח דהלכות סנהדרין ורפי"ט:

באוכל נמלה כל שהוא:    נראה מדברי רש"י ז"ל דלא גרסינן כל שהוא שכתב באוכל נמלה גרסינן. אבל בפ' גיד הנשה אמתני' דהאוכל גיד הנשה כזית משמע דגריס לה. והביאוה תוס' ז"ל ג"כ שם בדף צ"ו ושם הקשו על דברי חכמים דס"ל דבעינן בריה דנשמה דהרי גיד הנשה ואבר מן החי דחשיבא בריה אע"ג דלית בהו נשמה וליכא למימר דכיון דאתו מבריית נשמה חשיב שפיר נשמה דהא נבילה לא חשיבא בריה אע"ג דאתי מבריית נשמה אלא על כרחך הטעם תלוי כל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה אבל נבלה אפילו כשנחתכה אינה אובדת שמה שלפעמים קורין נבלה אפילו לחתיכה אחת ותרצו שם בדוחק ע"ש. ועוד הקשו שם וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה במאה ואחד הא אמרי' לקמן בגמרא דבריה לא בטלא גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרץ ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטל עכ"ל ז"ל:

מפני שהיא כברייתה:    ביד פ' שני דהלכות מאכלות אסורות סימן כ"א:

אף חטה אחת כברייתה:    גמרא ר' ירמיה בשם ר"ש בן לקיש כמחלוקת בחטה כך מחלוקת בקמח דקסבר ר"ש בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני הוא. והא דקאמר להו במתניתין אף חטה אחת כברייתה לדבריהם קאמר לדידי אפילו קמח נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה ורבנן בריית נשמה חשיבא בריה אבל חטה לא חשיבא. ואיתא בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"א.) בפי' רעז"ל צריך להגיה ומתו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה ולא מאזהרה ע"כ. עוד בסוף כי' רעז"ל צריך להגיה שיש לה נשמה לבדה:


פירושים נוספים