עיקר תוי"ט על מכות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מכות ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) פירוש אם התרו בהן משום מלקות. שאם עשו תשובה, ב"ד של מעלה מוחלין להם. אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה, וכתיב כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו, הלכך לקו. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו, לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) זו היא שיטת. התוספות שכתב בפ"ק דשבת (אות כד). והא דלא תני לאו דגיותן מלא תקח, דתנא ושייר. ולשיטת הר"מ, תני נתינה אגב גררא דממזרת. כ"כ המגיד. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) רש"י. ומשמע דבחלוצה לחודא איכא מלקות מדאורייתא. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא:

(ב)

(ד) (על המשנה) הטמא כו'. כולהו לאוי דמתניתין מייתי להו קראי לאזהרתן. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) והמפטם. מעשה רוקח. תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא, גבר פטום. ערוך:

(ו) (על הברטנורא) הכי ילפינן בגמרא מדכתיב ואשר יתן ממנו, מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר, ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיבס:

(ז) (על המשנה) שקצים. נראה לי דבשקצים נכלל דג טמא וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים בצורת דג טהור ולא דג טמא, כגון כלב המים והצפרדעים, ועוף טמא ושרץ העוף, והיינו כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן, ושרץ הארץ לא יאכל, והיינו כגון החולד והצב נחשים ועקרבים וחפשים ונדל וכיוצא בהן כו', דבכולן נאמר בהן שקץ, דוק בפסוק. ויתכן שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה אע"פ שאין כן בלשון תורה, דלשון חכמים לחוד. וגם בלשון חכמים לאו כללא הוא כו':

(ח) (על המשנה) ורמשים. והן המינין הנבראים באשפה ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וביוצא בהן, שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריתו וכיוצא, ובכלל זה המינין הנבראים בעופות ובמאכלם, אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל, שנאמר בכל השרץ:

(ט) (על הברטנורא) ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשת קרח:

(י) (על הברטנורא) שאינו חייב מלקות עד שיאכלנו בירושלים. דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום, בשעריך תאכלנו, ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך, ובא הקבלה ג"כ כזה התוספתא לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך, כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא)} וכ"כ הר"מ. ותימה, דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן, ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה והוי עשה. ובגמרא, והיכן מוזהר על אכילה, לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום כו'. וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור הכא לא תיכול:

(יב) (על הברטנורא) והתוספ' הקשו ע"ז מגיד הנשה. ומסקי, דרכנן לדברי ר"ש קאמרי, לדידן כל דפריש הכתוב לא תאכל גיד לא תאכל עוף טמא, כאלו פירש בין גדול בין קטן ובלבד שיהיו שלמים, אבל בטבל לא כתב חטה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש, מ"מ לא דמי לנמלה דאיכא נשמה:

(ג)

אין פירוש למשנה זו

(ד)

אין פירוש למשנה זו

(ה)

(יג) (על הברטנורא) כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה, דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב, טעמא משום דאוכל חייב כרת ותנינהו לחייבי כריתות מטעם שכתב הר"ב בריש פרקין:

(טו) (על הברטנורא) אחורי אזנו אין שער כלום, וכך במצחו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שער, ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזניו ופדחתו זהו מקיף פאת הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:

(טז) (על המשנה) אחת. הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת, אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשני שריטות, נקיט ליה נמי הכא. וכמדומה דלא גרסינן ליה. ריב"ן הנ"ל:

(יז) (על הברטנורא) דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לישנא אחרינא מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ומדרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש, נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה, וכתיב לנפש. אף על גב דענינו לנפש המת, אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש, לחייבו על כל נפש ונפש אפילו לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:

(יח) (על המשנה) שתים. דשתי פאות יש לו לראש, שהראש בשתי חתיכות, מקום שער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א (בל"א שלאף), ושם נקרא פאה, ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות, צדעה מכאן וצדעה מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף, דזיל הכא האיכא פאה וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. הלשון הראשון עד הרי חמש, הוא מדברי הר"ן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן, תוא מהר"מ. וסנטר פירש התשבי בל"א קי"ן:

(כ) (על הברטנורא) אבל במספרים מותר, דלית בהו השחתה, שהרי ניבר שם השיער. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) ובריש פרק י"ב דשבת פירש דמעצד. הוא קופיץ קטן. חהו לא יתכן לפרש בכאן. ועיין בפי"ג דכלים מ"ד כו'. והר"נ פירש, רהיטני הוא דוגמת המלקט. ועל שם שהוא רץ בגילותו וקל, נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:

(כב) (על המשנה) חייב. דהני נמי עושין השחתה ודרך לגלח בהן ועביד בתו השחתה וגילוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמרא:

(ו)

(כג) (על המשנה) שם כו'. כלומר, על אותה שריטה יכתוב את השם. הר"ן. וקריאת מלת שם, בקמץ:

(ז)

(כד) (על הברטנורא) כדאשכחן בהתראת מיתת ב"ד כו' שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דיבור, אבל אחר תוך כדי דיבור צריך התראה אחרת כו'. והתורך הר"ב לפרש זה בבאן שלא נטעה בלשון המשנה דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום, קמ"ל דלא מחייב אלא אותה שהיא תוך כדי דיבור. ומתניתין הא קמ"ל, דאפילו שתה כל היום בלא הפסק אינו חייב אלא אחת. אבל התחלת השתיה בתוך כדי דיבור בעינן. ועתוי"ט:

(ח)

(כה) (על המשנה) עכ"א. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מ"ד אפילו כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אוהל שתם שני שמות. גמרא. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) בכלאים. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב"ן:

(כז) (על הברטנורא) פירוש הראשון נמי איתא בגמרא עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה, כתבו בסתם, והדר קאמר דבגמרא מפרש יותר. ועתוי"ט:

(ט)

(כח) (על המשנה) יש כו'. בגמרא פריך טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי תו"ל דתנא ושייר. וכתב הר"מ, אין בכל אלו איסור חל על איסור. אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה באותו הזמן בעצמו:

(כט) (על הברטנורא) ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הר"מ. ותימה כו' דתיפוק ליה בשור נמי משום מעילה כגון שהוא קדשי קדשים כו'. ולכך מסקי התוספ' כפירוש הר"מ. ולא חשיב נמי מעילה, משום דלא לקי ביה עד שיחרוש בשוה פרוטה ולא קחשיב אלא הנך דלקי אחרישה כל שהוא:

(ל) (על הברטנורא) ומוקדשין דמתניתין לאו דוקא דשניהם מוקדשין. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות הזריעה. רש"י:

(לב) (על המשנה) ויו"ט. ושבת לא תנא, משום דלאו שניתן אזהרת מיתת ב"ד הוא, דאין לוקין עליו. רש"י. ועתוי"ט:

(לג) (על ה) ולשון הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר, ולא דייק:

(י)

(לד) (על המשנה) סמוך. הר"מ יהיב טעמא, שהתורה אמרה יכנו במספר, כלומר שלא יכנו בלא שיעור אלא במנין משוער כפי כח שיובל לסבול, ומה שאמרה ארבעים, תוא שאין מוסיפין על מ' אפילו היה חזק ובריא כשמשון, ולפיבך אין משערין להכות יותר משלשים ותשע. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ולא עבר על פן יוסיף:

(לה) (על המשנה) כתפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הוכתי בית מאהבי. ורבנן ההיא בתנוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא:

(יא)

(לו) (על המשנה) י"ח. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים, אין אומרים ילקה כ"א כדי שיהיו יכולין להשתלש, אלא ילקה י"ח. הר"מ:

(לז) (על הברטנורא) גמרא. ופירש הריב"ן, דחשובין אותן ג', אומד ללאו האחר. אבל אמדוהו מ"א, שלא הוסיפו אלא שתים, לוקה ומתרפא כו', דמכות שאינן ראוין להשתלש לא מלקין ליה:

(יב)

(לח) (על הברטנורא) וז"ל הריב"ן, נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי, והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הסומך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד:

(לט) (על המשנה) מגלה כו'. שאינו מכהו על כסותו, שנאמר והכהו, ולא לכסותו. הר"מ:

(מ) (על הברטנורא) ואינו במשמע לשון המשנה. וז"ל הריב"ן, כפולה אחת לשתים, ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים, היינו ב' רצועות שהן ר. ובגמרא יליף ליה. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) וז"ל הריב"ן, כן דרך תפירה של רצועה, תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה ותוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד:

(יג)

(מב) (על הברטנורא) ולשון הריב"ן, מקל שתלויה בה:

(יד)

(מג) (על המשנה) והקורא כו'. הא פשיטא לן דבעי קרייה כדאמרינן בקרת תהיה, בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב"ן:

(מד) (על הברטנורא) לשון הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הר"מ, שכל זמן שמכה, על פיו הוא מכה:

(מה) (על הברטנורא) ותנן במ"ב פ"ב, יצא האב כו' ושליח ב"ד. ריב"ן:

(מו) (על הברטנורא) דאי לא טעה אלא שהכהו במזיד, אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה, וכלומר, שהלקהו עוד אחת. ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות:

(טו)

(מז) (על המשנה) דברי כו'. אע"פ שבמשנה אין מחלוקת, הא אמרינן בגמרא חלוקין עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל. ועתוי"ט:

(מח) (על הברטנורא) כמ"ש פ"ק מ"ז דבמדת פורעניות כו' ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים, ומתרגמינן לאלפים דרי, ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו א' מת"ק. מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים. וכ"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות:

(מט) (על המשנה) שכר. שנאמר למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הר"מ: