משנה מכות ג ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ג · משנה ט | >>
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה כח לאוין, החורש בשור וחמור (דברים כב, י), והן מוקדשים (ויקרא כז ט; דברים יב יז; דברים טו יט), בכלאים בכרם (ויקרא יט, יט), ובשביעית (ויקרא כה א-ז), ויום טובלב (ויקרא כג, ז), וכהן ונזיר בבית הטומאה (ויקרא כא א-ד; במדבר ו ו).
חנניא בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאים.
אמרו לו, אינו השם.
אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.
משנה מנוקדת
יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד,
- וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין:
- הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר,
- וְהֵן מֻקְדָּשִׁים,
- בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם,
- וּבַשְּׁבִיעִית,
- וְיוֹם טוֹב,
- וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה.
- חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר:
- אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אֵינוֹ הַשֵּׁם.
- אָמַר לָהֶם:
- אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:
נוסח הרמב"ם
יש חורש תלם אחד - וחייב עליו שמונה לאוין,
- החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין,
- כלאים בכרם, שביעית, ויום טוב,
- נזיר, וכוהן אבית הטומאה.
- חנניה בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים.
- אמרו לו: אינו השם.
- אמר להם: אף לא הנזיר הוא השם.
פירוש הרמב"ם
יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית, וכבר ידעת לשון המקרא "לא תעבוד בבכור שורך"(דברים טו, יט) וגו', ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה, ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשין על השור והחמור, אחת משום חורש בכלאי בהמה, ומלקות אחת משום עובד במוקדשין.
ואמרו כלאים בכרם - יהיה חייב שתים, משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם, כמו שנתבאר בספרי.
ושאר הלאוין מבוארים.
אין בכל אלה איסור חל על איסור, אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו.
ומעיקרנו המחפה בכלאים חייב, ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר בעצמו שזרע כשהוא מהלך, חייב משום "לא תזרע כרמך כלאים"(דברים כב, ט):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
תלם אחת - שורה אחת של שדה. וחייב עליו משום שמונה לאוין. והוא שהתרו בו על כולם:
והן מוקדשים - שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך כט, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:
וכלאים בכרם - על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי"ל המחפה בכלאים לוקה, אע"פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב"ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד ל:
שביעית - שבת לה' שדך לא תזרע לא:
ויו"ט - כל מלאכת עבודה לא תעשו:
כהן ונזיר - והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים - בשעה שהיה חורש:
אינו מן השם - לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:
אף כהן ונזיר לג- דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם:
פירוש תוספות יום טוב
יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע"כ:
והן מוקדשין. פירש הר"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר"ב. וכפירוש ריב"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ"ז שהקשו כך על פירש"י דמפרש התם כפירוש הר"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ"ש הר"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב':
בכלאים בכרם. כתב הר"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ"ח דכלאים. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז"ל הרמב"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ"כ בהדיא בחבורו סוף פ"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:
ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:
ויום טוב. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ"ש בריש פרקין [ד"ה הבא]]:
אף לא הנזיר. לשון הר"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז"ל הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כח) (על המשנה) יש כו'. בגמרא פריך טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי תו"ל דתנא ושייר. וכתב הר"מ, אין בכל אלו איסור חל על איסור. אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה באותו הזמן בעצמו:
(כט) (על הברטנורא) ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הר"מ. ותימה כו' דתיפוק ליה בשור נמי משום מעילה כגון שהוא קדשי קדשים כו'. ולכך מסקי התוספ' כפירוש הר"מ. ולא חשיב נמי מעילה, משום דלא לקי ביה עד שיחרוש בשוה פרוטה ולא קחשיב אלא הנך דלקי אחרישה כל שהוא:
(ל) (על הברטנורא) ומוקדשין דמתניתין לאו דוקא דשניהם מוקדשין. ועתוי"ט:
(לא) (על הברטנורא) וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות הזריעה. רש"י:
(לב) (על המשנה) ויו"ט. ושבת לא תנא, משום דלאו שניתן אזהרת מיתת ב"ד הוא, דאין לוקין עליו. רש"י. ועתוי"ט:
(לג) (על ה) ולשון הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר, ולא דייק:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
יש חורש תלם. וכו': פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ז.) ובירושלמי פ' עגלה ערופה:
וחייב עליו משום ח' לאוין: ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שורים בכמה חמורים והרי נלקטין איסורין הרבה עליו דלכל הפחות קאמר ואלאו דכלאים קאי ללקט עליו כל איסורין שהוא יכול:
בשור ובחמור: פי' בקונטריס שור וחמור דקתני במתני' לאו דוקא דשור ושה נמי קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא דגבי כלאים כתיב שור וחמור וה"ה לכל שני מינים ולקי על החמור משום דהזיד במעילה באזהרה ור"י בעל התוס' דחה פי' רש"י ז"ל מכמה קושיות כמו שתמצאם כאן וגם שם פ' אלו עוברין חדא מינייהו מה שכתוב בתוס' יו"ט. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוי וכן משמע בהדיא מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ופי' ר"י דעל החמור אינו לוקה ויכול להיות שהוא חולין והן מוקדשין דקאמר לאו דוקא דליכא מוקדשין בחמור אלא בשור וליכא אלא שני לאוין בחורש בשור ובחמור אבל בכלאי הכרם איכא מלקות דמיירי שהיה זרוע בכרם חטה ושעורה וחרצן וחיפה אותם בחרישה דקעביד תרתי חדא דקא זרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם ע"כ והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם פ' אלו עוברין לפי' ר"י ז"ל קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודיה ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשין כדאמר ר' יצחק בפ' בתרא דמכות המנהיג בשור פסולי המוקדשין דלוקה משום דעשאו הכתוב שני גופים דאתקש לצבי ואיל או מטעם דחולין ומוקדשין מעורבין בו חולין שמותר לאכלו חוץ לפתח עזרה ומוקדשין שאסור בעבודה ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשין לאו דמעילה ולפי' ר"י ז"ל י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתוב נקט שור וחמור ע"כ. ויש להסתפק אם רש"י ז"ל היה גורס שם מלת שביעית קודם ובכלאים בכרם:
בכלאים בכרם: ירושלמי דכלאים פ"ח א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא בכלאים בכרם ואיך אפשר כלאים ע"י חרישה והא לא תזרע כתיב לאו במחפה דדמי לזריעה והוה ר' ינאי מקלם לר יוחנן הזלים זהב מכיס וגו' גינה העשירים הבוטחים בעשרם ומתעסקים בסחורה בני אל ילוזו מעיניך תן לחכם ויחכם עוד ישמע חכם ויוסף לקח דמשום דר' ינאי לימד לו הדין של מחפה הבין ר' יוחנן טעמא של משנה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל שם פרק אלו עוברין וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם דלמאן דס"ל בפ"ק דמועד קטן דחורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע ע"כ. ויש גורסים במתני' וכלאי הכרם ושביעית וכו' וטעות הוא בידן דהא תוס' שם פ' אלו עוברין סייעו לפירוש ר"י שפירש דחשיב תנא תרי לאוי חד משום כלאי זרעים וחד משום כלאי הכרם מדלא קתני בכלאי הכרם אלא בכלאים בכרם ע"ש. אלא שיש גורסים וכלאים בכרם בויו ויש בבית ויש בויו ובבית ובכלאים בכרם:
ויום טוב וכו': בגמרא פריך ולילקי נמי משום זורע ביום טוב דהא מחפה זורע הוא אלא שמעינן מינה דסבר תנא דידן אין חלוק מלאכות ביום טוב שאם עשה שתים שלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת ותנא ושייר לא משני דהא יש קתני ובגמ' פריך טובא וליחשוב וליחשוב ופריך נמי וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביום טוב דהיינו איסור כולל ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה ומדלא פריך וליחשוב קונם שלא אחרוש ביום טוב כענין ששנינו בפ' אין בין המודר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם הכריח הר"ן ז"ל בפ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב דשמעינן מינה דאין נדרים חלים על קיום מצות לא תעשה אע"פ שחלים על דבר מצוה ודלא מרש"י ז"ל ע"ש. ואחרים אומרים שכיון שהנדרים חלים על דבר מצוה אף בקיום איסור לא תעשה חלים והכי מוכח בירושלמי וכו' עד וההיא דמכות הכריעו דהתם תנא ושייר טובא ודפרקינן האי תנא איסור כולל לית ליה יגדיל תורה ויאדיר הוא אבל לעולם נדרים חלים בקיום האיסור וכן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ בקיצור מופלג וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכהן ונזיר ואף בבית הטומאה:
אף לא הנזיר הוא השם: אף לא נזיר וכהן קאמר ולא דק רבינו יהודה ב"ר נתן ז"ל. ודלא כמאן דמגיה דגרסת המשנה אף לא כהן ונזיר וכן ג"כ בירושלמי ליתיה. ורעז"ל אפשר דלפירוש נקט כהן ונזיר:
תפארת ישראל
יכין
יש חורש תלם: ערוגה א' [בעטטע] בל"א:
וחייב עליו משום שמונה לאוין: כשהתרו בו בכולם:
החורש בשור וחמור: זהו לאו א':
והן מוקדשים: שור מקדשי מזבח, הרי לאו ב'. וחמור אף דרק קדשי בדק הבית הוא, דאינן אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן [כבכורות דכ"ה א']. י"ל דעכ"פ יש בהן לאו דמעילה [כמעילה ט"ו א ]. הרי לאו ג':
בכלאים בכרם: דבהדי דחרש חיפה חטה שעורה וחרצן יחד, דחייב משום כלאי כרם. הרי לאו ד':
ובשביעית: דהחורש לכסות הזריעה הוא תולדת זורע בשביעית. הרי לאו ה':
ויום טוב: הרי לאו ו'. ולא נקט שבת. מדהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, אפילו התרו בו למלקות:
וכהן ונזיר בבית הטומאה: בבית הקברות, הרי לאו ז' וח', דחייב ב' משום כהונה דכתיב בה לנפש לא יטמא, ומשום נזיר דכתיב ביה על נפשות מת לא יבוא [כ"כ רש"י ור"ב]:
חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים: בשעה שחרש:
אמרו לו אינו השם: דלא משום חרישה חייב:
אמר להם אף לא הנזיר הוא השם: דרק משום טומאה חייב, ולא משום חרישה. ולת"ק עכ"פ מדאי אפשר לחרוש רק כשילך אצל הבהמה להנהיגה במקום הטומאה, הו"ל בכלל חרישה, והוה מצי למנקט עוד טובא, רק תני ושייר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת