משנה מכות ג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ג · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הקורח קרחה בראשו, והמקיף פאת ראשו, והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת טז על המת, חייב.

שרט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד, חייב על כל אחת ואחת.

על הראש, שתיםיח, אחת מכאן ואחת מכאן.

על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה.

רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת.

ואינו חייב עד שיטלנו בתער.

רבי אליעזר אומר, אפלו לקטו במלקט או ברהיטני, חייבכב.

נוסח הרמב"ם

הקורח קורחה בראשו המקיף פיאת ראשו והמשחית פיאת זקנו השורט שריטה אחת על מת חייב שרט שריטה אחת על חמישה מתים או חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת וחייב על הראש שתים אחת מיכן ואחת מיכן ועל הזקן חמישה שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטן רבי אליעזר אומר אם נטלו כלו כאחת אינו חייב אלא אחת ואינו חייב עד שייטלנו בתער רבי אלעזר אומר לקטו במלקטת או ברהיטני חייב.

פירוש הרמב"ם

הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו כו': לא יקרחו קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה וכשימרט משערו על מת בלבד עד שיגלה מעור ראשו כגריס לוקה ואע"פ שלא פירש בכהנים קרחה במת למדנוהו בג"ש ממה שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ונאמר ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש ואמרו לנפש לחייב על כל שרט ושרט ועל כל נפש ונפש. ואמרו על הזקן חמשה על השער שבלחי העליון מלקות ועל הלחי התחתון מלקות אלה שתי מלקיות מצד ימין וכמו כן שתים מצד שמאל ועל מה שנתלש מן השער מן הזקן אחד. וצריך אתה לידע כי המגלח בידו הוא המתחייב מלקות על הפאות ועל הזקן ואינו חייב המתגלח אא"כ עזר למגלח אותו ואז לוקין שניהם: ורהיטני כלי ברזל משרש השער ותולש אותו מעקרו. ומלקט כעין מלקחיים ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הקורח קרחה - משום דמחייב על כל קרחה וקרחה יג ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה, מה שא"כ באוכל חלב וחלב, משום הכי תנינהו במתניתין יד. אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חידוש לא תנא:

קרחה - על מת. כדכתיב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ואע"ג דגבי כהנים לא כתיב על מת, כבר למדו בגזרה שוה מקרחה קרחה, מה בישראל על מת, אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס:

המקיף את ראשו - משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו טו. ואפילו על גילוח שבמספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש, דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער, אבל בפאת הראש הקפה כתיב, בכל ענין שהוא מקיף חייב:

שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד - דכתיב (ויקרא יט) ושרט לנפש לא תתנו יז, לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש, ואע"פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת, חייב:

על הראש שתים - אחת על ימין ואחת על שמאל:

ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן - מקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו, ושבולת הזקן באמצע, הרי שלש, וחיבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש. לחי העליון יט המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין, ולחי העליון והתחתון שבשמאל, הרי שתים מכאן ושתים מכאן, וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת, לפיכך נקרא שבולת הזקן, הרי זה חמש:

אינו חייב אלא אחת - דכיון דלאו אחד הוא, הרי הוא כאוכל שתי זיתים של חלב בהתראה אחת:

עד שיטלנו בתער - אפאת זקן קאי, דכתיב ביה גילוח והשחתה כ:

מלקט - כלי העשוי כעין מלקחים, ללקט את השער:

רהיטני - הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח כא. ואין הלכה כר' אליעזר:

פירוש תוספות יום טוב

הקורח קרחה. כתב הר"ב משום דמחייב על כל קרחה וקרחה וכו' כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. וכתב הרא"ש והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה [מתים] משום דבשריטה מרבה ליה מלנפש. ובקרחה ליכא ריבויא. ע"כ. ומ"ש הר"ב משא"כ באוכל חלב וחלב וכו'. ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב. טעמא משום דאוכל חייב כרת. ותננהו לחייבי כריתות מהטעם שכתב הר"ב בריש פירקין:

והמקיף פאת ראשו. פירש הר"ב משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער. ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:

והשורט שריטה אחת על המת חייב. הכא לאו דוקא נקט שריטה אתת. אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שרטות נקיט ליה נמי [הכא]. וכמדומה דלא גרסי' ליה: ריב"ן הנ"ל:

שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. [כתב הר"ב] דכתיב ושרט לנפש לא תתנו דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לשון אחר מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ודמרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש. נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה. וכתיב לנפש. אע"ג דענינו לנפש המת אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפי' לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:

על הראש שתים. דשתי פאות יש לו לראש שהראש בשתי חתיכות. מקום שער חתיכה אחת. ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת. ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א [בלשון אשכנז שלא"ף] ושם נקרא פאה. ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות. צדעא מכאן וצדעא מכאן. וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף. דזיל הכא איכא פאה. וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. וכתב עוד לתת טעם למה. ולשונו דחוק מאד. והתוס' בריש מסכת שבועות דף ג' כתבו ואע"ג דהתם מצרכי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות. ור' אליעזר [דפליג בסיפא] לית ליה [מחלקות]. ע"כ. ובעיני נראה דהיינו טעמא משום דלא חייבו רחמנא אלא למת. ולפיכך הוה אמינא דכל של מת אפילו הרבה אחת הוא. וכן אחת אפי' לכמה מתים ליכא אלא חדא וכדאין הכי נמי בקרחה אחת על כמה מתים משום דליכא רבויא אבל בפאה דלא תליא רחמנא בשום דבר אחר אלא הקפה בעצמה קאסר. הלכך ודאי כל פאה שיש לו. והוא מגלחה. דחייב עלה. כך נ"ל:

ועל הזקן שתים מכאן וכו'. ל' הר"ב מקום חבור הסנטר וכו' הרי חמש. לחי העליון וכו'. כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לדבר אחד נתכונו. הל' הראשון עד הרי חמש. הוא מדברי הר"ן שכתב כן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן. הוא מהרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה' ע"ז. וסנטר. פירש התשבי בל' אשכנז קי"ן:

עד שיטלנו בתער. כתב הר"ב אפאת זקן וכו'. דכתיב ביה גלוח והשחתה. אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השיער. הר"ן:

רהיטני. כתב הר"ב הוא מעצד וכו' כלי שבו מחליק וכו'. וכן פירש בסוף מסכת ב"ק. אבל בפי"ב דשבת פירש דמעצד הוא קופיץ קטן. וזה לא יתכן לפרש בכאן. ובפרק י"ג דכלים מ"ד מפרש שהמעצד הוא שמנסר בו הנסרים. ומה שהוא מחליק בו נקרא מפסלת. והר"ן פירש רהיטני הוא דוגמת המלקט. על שם שהוא רץ בגלוחו וקל. נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:

חייב. דהני נמי עושין השחתה. ודרך לגלח בהן. ועביד בהו השחתה וגלוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמ' [דף כ"א]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה, דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב, טעמא משום דאוכל חייב כרת ותנינהו לחייבי כריתות מטעם שכתב הר"ב בריש פרקין:

(טו) (על הברטנורא) אחורי אזנו אין שער כלום, וכך במצחו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שער, ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזניו ופדחתו זהו מקיף פאת הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:

(טז) (על המשנה) אחת. הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת, אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשני שריטות, נקיט ליה נמי הכא. וכמדומה דלא גרסינן ליה. ריב"ן הנ"ל:

(יז) (על הברטנורא) דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לישנא אחרינא מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ומדרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש, נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה, וכתיב לנפש. אף על גב דענינו לנפש המת, אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש, לחייבו על כל נפש ונפש אפילו לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:

(יח) (על המשנה) שתים. דשתי פאות יש לו לראש, שהראש בשתי חתיכות, מקום שער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א (בל"א שלאף), ושם נקרא פאה, ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות, צדעה מכאן וצדעה מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף, דזיל הכא האיכא פאה וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. הלשון הראשון עד הרי חמש, הוא מדברי הר"ן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן, תוא מהר"מ. וסנטר פירש התשבי בל"א קי"ן:

(כ) (על הברטנורא) אבל במספרים מותר, דלית בהו השחתה, שהרי ניבר שם השיער. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) ובריש פרק י"ב דשבת פירש דמעצד. הוא קופיץ קטן. חהו לא יתכן לפרש בכאן. ועיין בפי"ג דכלים מ"ד כו'. והר"נ פירש, רהיטני הוא דוגמת המלקט. ועל שם שהוא רץ בגילותו וקל, נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:

(כב) (על המשנה) חייב. דהני נמי עושין השחתה ודרך לגלח בהן ועביד בתו השחתה וגילוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' רעז"ל למדו בג"ש מקרחה קרחה מה בישראל על מת אף בכהנים על מת ע"כ. אמר המלקט ומה בכהנים חייב על כל קרחה וקרחה דהא כתיב לא יקרחה קרחה אף ישראל נמי ומה בכהנים חייב על הראש כבין העינים דהא בהדיא כתיב בראשם אף ישראל נמי. וכתב הרא"ש ז"ל והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה משום דבשריטה מרבי ליה מלנפש ובקרחת ליכא ריבויא ע"כ:

והמקיף פאת ראשו:    משום דבעי למימר הי נינהו פאתי הראש נקט ליה:

פאת ראשו:    סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו וכן בפי' רעז"ל צריך להגיה בתחלת הלשון פאת ראשו משווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו וכו' ע"כ ופי' רבינו יהודה ב"ר נתן ז"ל בגמרא במקום רש"י ז"ל כי רש"י ז"ל כבר נתבקש בישיבה של מעלה לעיל מסוגיא זו קצת. ופי' הוא רי"ב נתן ז"ל הנזכר דאחורי אזנו אין שיער כלום [עי' בתוי"ט]. בפי' רעז"ל דדוקא בזקן כתיב השחתה וכו' אבל בספר לקח טוב בפ' קדושים כחב ולא תשחית את פאת זקניך נ"ל לדרוש האי את מאי רבי לרבות פאות הראש שגם הם אינם אסורים אלא בגלוח שיש בו השחתה בתער ולא במספרים ע"כ:

פאת זקנו:    סוף זקנו ואיזהו סוף זקנו שבלת זקנו וכולהו חמש פאות דחשיב במתני' בכלל שבלת הם. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ששי דפרשת קדושים:

שורט:    עושה חבורה בעצמו משום צער מתו:

השורט שריטה:    אחת על המת חייב הכא לאו דוקא נקט שריטה אלא משום דבעי לפליגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקט ליה נמי הכא וכמדומה דלא גרסי ליה רבינו יהודה בר נתן ז"ל. וכתב נמוקי יוסף ז"ל והשורט שריטה אחת ששורט בצפרני ידיו בפניו או בשאר בשרו או בכלי ופי' הרמ"ה ז"ל דחייב תרתי משום ושרט לנפש ומשום לא תתגורדו וגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו שייכי בין ביד בין בכלי ע"כ. ועיין בספר הלביש ד' י"ד סי' ק"פ סעי' ח'. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל כל מלות שריטה במתני' שירטה אבל מלות שריטות לא שלח בהן ידו:

שרט שריטה אחת וכו':    ביד בהלכות עכו"ם פי"ב סי' י"ב:

חייב על כל אחת ואחת:    דכתיב ושרט לנפש דמצי למיכתב לנפש לא תשרטו במקום לנפש לא תתנו לשון אחר ושרט ויו רבוייא הוא ריב"ן ז"ל. ומתני' ר' יוסי היא דמחייב נמי על כל נפש ונפש ואף על פי שלא היתה שם אלא התראה אחת ובגמרא מפרש דמשכחת קרחה דחייב על כל אחת ואחת כגון דסך חמש אצבעותיו סם שמשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת בחמש מקומות דהוו להו חמש קרחות ובחדא התראה וכיון דבבת אחת קעביד מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי אצבע והתראת ספק לא מחשבא דהתראה אכולהו אצבעות שדיא ומנחא ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו אם לאו:

חייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן וכו':    כך הגרסא ברוב הספרים וקשה לע"ד אמאי לא תני ועל הזקן חמשה שתים מכאן שתים מכאן וכו' כי היכי דתני ברישא חייב על הראש שתים והדר מפרש אחת מכאן ואחת מכאן אי ליתני לרישא כי סיפא בלי מלת שתים ברישא ונלע"ד דמשום דשתים של ראש הוו דבר הנראה לעינים היכן הם משום הכי פירש בהם שתים שהן אחת מכאן ואחת מכאן אבל גבי זקן שיש כמה פירושים בין המפרשים ז"ל היכן הם וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד לזה התנא בעצמו גזר אומר שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה ולא אמר חמשה שהייתי מפרש חמשה פאות שאניח לבד בכל מקום שהן יצאתי ידי חובתי וכל השאר יהיה מותר לכן לא תנא חמשה לומר לך שאפשר שיהיו יותר והתנא עצמו גוזר להחמיר בכל הפירושים שלא יגע בזקן כלל בשום מקום כך נלע"ד שאע"פ שהתנא ודאי לא היה מסתפק מ"מ ידע שיסתפקו בדבריו אע"פ שכך הם מקובלים מהר סיני ממשה רבינו עליו השלום וגזר להחמיר במלה אחת קצרה דוק. אמנם אח"כ מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ס"א חמשה והילך לשון הרא"ש ז"ל על הפירושים שרמזתי ועל הזקן שתים מכאן וכו' פי' רבינו חננאל ז"ל מקום חבור הלחי לצדעים הוי פאה אחת וכן מצד אחר ושני גבולי השפה אחת מימין השפה ואחת משמאלו ושבלת הזקן מתחת הרי חמש ורש"י ז"ל פירש מקום חבור הסנטר לעצם ואחת מימין הסנטר ואחת בשמאלו ושבלת הזקן באמצע הרי שלש וחבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש וי"מ שעצם הלחי המחובר לצדעים הוא רחב. [הגה"ה הוא ג"כ פי' רש"י ז"ל ברפ"ק דשבועות ובחומש בפרשת קדושים וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל בפירושו ובחבורו פי"ב דהלכות עכו"ם. ורעז"ל הביא שני פירושים ושם נראה שיש טעות וכך צ"ל וחבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש פי' אחר לחי העליון המחובר לצדעים ומה שכתוב בתוספת יום טוב שהלשון הראשון הוא מדברי הר"ו ז"ל שכתב כן בשם רש"י ז"ל איני מבין ואיני יודע היכן אכן ז"ל הכא בפירקין שתים מכאן בכל לחי יש שתי עצמות וכל עצם איקרי פאה ואחד מלמטה בשבלת הזקן למטה והוא עצם חמישי והוא פאה ע"כ ולא הזכיר לא שם רש"י ז"ל ולא שם זולתו אכן שם במפרש שעל רב אלפס ז"ל כתוב ורבנו זקני פי' מקום חבור הסנטר לעצם אחד מימין הסנטר שקורין מונטון ואחד משמאלו ושבלת הזקן באמצע הרי שלש וחבור הצדעים הרי חמש וגבולי השפה לא חשיב ע"כ ההגהה] ויש לו שתי פאות הרי ד' פאות במקים חבורן ואחת ושבלת הזקן ובפ' עשירי דנגעים תנן איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת וירא שמים יצא ידי כלם. ולא יעביר תער על כל זקנו ולא כאותם המניחים חוט בכל שהוא על הפאות כי לפעמים אינו מכוון כנגד הפאות עכ"ל ז"ל. וז"ל רבינו יהודה ב"ר נתן פרק ראשון של זקן היינו תחת האזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולות שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד נקרא פאה שכל אחד מהם לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין שתי השיבולות שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ברפ"ק דשבועות דחייב שתים דקתני וכו' מיירי בהתראה אחת ובגלוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דבור דלא מצי למימר אשתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר לומר אם נטלן כלן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע"ג דמצרכינן קרא הכא בגמרא להתחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה תרצו הם ז"ל דהכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות ע"כ. עוד כתבו שם דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער בהקפת הראש חייב אף במספריים כעין תער. עוד כתבו שם דמשחית ונשחת שניהם חייבים כמו מקיף וניקף דשניהם חייבים כדילפינן מלא תקיפו לשון רבים וה"נ תניא בהדיא בתוספתא וכו' ע"ש. וביד פי"ב דהלכות עכו"ם סימן ז'. ואיתה בפ"ג מינים דף מ' ות"ק קאמר לה ור' אליעזר פליג עליה דסבר מלקט ורהיטני נמי גלוח עבדי פי' דבעינן גבי פאת זקן גלוח שיש בו השחתה דכתיב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו וגבי ישראל כתיב ולא תשחית את פאת זקנך וילפי' האי מהאי בג"ש דפאה פאה דבעינן גלוח שיש בו השחתה דהיינו תער דוקא לת"ק ור' אליעזר ס"ל דהשחתתן דהני נמי מיקרי גלות דדרך לגלח בהם. מלקט ללקט בו השערות הדקות ורהיטני הוא דוגמתו ועל שם שהוא רץ בגלוחו וקל נקרא כך כדמתרגמינן וירץ ורהט נמקי יוסף ז"ל או הוא הר"ן ז"ל כפי מה שכתוב בתוי"ט. אבל רש"י ז"ל פירש בפ"ק דקדושין דף ל"ה מלקט פליינא של מצחצחי חרבות שמחליקין בם את תיק הסייף רהיטני פליינא של עושי תריסין ע"כ. וראיתי שהגי' הר"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א ר' אלעזר אומר אם לקטו במלקט אפילו בריטני חייב עוד הגיה בשניהם ר' אלעזר בלתי יוד. וכתוב בספר לקח טוב פאת ראשכם פי' רש"י ז"ל זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ונמצא היקף ראשו עגול סביב פי' שכל עיקרי השטר של הראש הן בסוף הראש בעיגול חוץ מן הצדעים שהן יורדין מכאן ומכאן ומעכבין את העיגול ולפיכך קרא הכתוב השחתת הצדעים הקפת הראש שנשאר כל ראשו מוקף סביב. ולא תשחית וכו'. וגלוח שיש בו השחתה דהיינו בתער אבל לא במספרים ופאות הזקן הם חמשה שתים מכאן ושתים מכאן ואחד למטה כמו שפרש"י ז"ל ושאר המפרשים שנחלקו בפירושן וחייב על כל פאה ופאה על הראש שתים ועל הזקן חמשה אפי' בבת אחת והתראה אחת ונ"ל דנפקא לן הכי מדכתיב פאת ראשכם פאת זקנך ולא כתיב פאות ראשכם פאות זקנכם אלא פאת בלשון יחיד וחייב על כל אחת ואחת ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

הקורח קרחה בראשו:    על מת. ושיעורו כגריס. וי"א ב' שערות. מיהו י"א דאפילו בשער א' איסורא מיהו איכא [י"ד ק"פ י"א]:

והמקיף פאת ראשו:    ב' פיאות הן, א' מימין המצח וא' משמאלו. ושיעורן בהמשך, כל שכנגד הצדעין שקורין [שלעפען] עד למטה מהצדע במקום שהלחי התחתון בולט. וכמו כן הוא שיעור אורך השערות, עד שם [י"ד קנפ"א]. והנה המצח אין בו שער, וכ"כ אחורי אזנו, והמגלח השער שבאמצע הצדעים, שיהיה שוה למצח ולאחורי אזנו, חייב. ולרמב"ם דוקא בגלחן בתער חייב. ולרא"ש בגלחן סמוך לבשר במספרים, הו"ל כעין תער וחייב:

והמשחית פאת זקנו:    ה' פיאות יש בזקן, ורבו בהן הדיעות איה הן. ולהכי אסור להעביר תער על כל הזקן. אפילו תחת הגרון. מיהו במספרים מותר לגלח הזקן. רק יש לזהר לגלח עם חלק העליון של המספריים, דכשיעשהו עם חלק התחתון, פן יגלח עמו השער חלק, ויהיה כעין תער, [שם]. מיהו נ"ל דהמושח את זקנו [בזאלבע] הידועה, אף שמשיר השער לגמרי ועושה מקומו חלק, אפ"ה אפילו לכתחילה מותר, דהרי אפילו נזיר דחמיר, דלוקה אפילו על רק תלישת שער א' מעיקרו [כנזיר דל"ט], ואפ"ה בהשירו בסם, לא ביטל רק מצות עשה [שם ד"מ ע"א]:

[אב"י רק יזהר לבלי לגרד [הזאלבע] מהזקן בברזל, רק בעץ או בעצם]. אולם בין בראש בין בזקן חייב המקיף, וגם הניקף חייב כשהטה אליו ראשו. ואפילו לא הטה, איסורא מיהו איכא [י"ד קפ"א]:

והשורט שריטה אחת על המת:    [וואונדקראצען] על מת בין ביד בצפרניו ביו בכלי. מיהו גם בשרט א"ע על צער אחר, עכ"פ אסור [וי"ח]. ושיעור חיובי כ"ש. מיהו אפילו להכות בידו חבלות בראשו, אסור למת. רק במצטער על גדול בתורה שמת, שרי כה"ג דמצטער רק על התורה [י"ד ק"פ]:

חייב:    וקמ"ל הנך, דבהתרו בו התראה א', חייב על כל קרחה וקרחה, ועל כל פאה ופאה, ועל כל שריטה ושריטה. משא"כ באכל הרבה זיתים חלב בהתראה א', חייב רק א':

חייב על כל אחת ואחת:    אף שהיה רק התראה א':

על הראש:    בגלח פאת הראש:

ואחת מכאן:    ואפילו בתלשן כאחת ובהתראה א' אפ"ה חייב ב':

ואחת מלמטה:    עי' לעיל סי' ל"ד:

ואינו חייב עד שיטלנו בתער:    אזקן לבד קאי, מדכתיב ביה השחתה:

ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט:    הוא צבת קטן:

או ברהיטני:    [הובעל] קטן. דאף שמשחית כמו תער אפ"ה שרי לרבנן, מדאין דרך לגלח בו [תלמיד רש"י בפירושו בש"ס דכ"א א']:

חייב:    וקיי"ל דאינו חייב רק בתער:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים