משנה ברכות ט ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ט · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע י.

ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך.

ובכל מאדך, בכל ממונך.

דבר אחר בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד.

לא יקל יא אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים.

לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר.

כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם.

משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם.

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יי עמכם, ויאמרו לו, יברכך יי.

ואומר (שופטים ו) יי עמך גבור החיל.

ואומר (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך.

ואומר (תהלים קיט) עת לעשות ליי הפרו תורתך.

רבי נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות ליי.

משנה מנוקדת

[עריכה]

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו, ה) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע.
וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ.
וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ.

דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפֶּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר.

כָּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.

וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רוּת ב) וְהִנֵּה בֹּעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שׁוֹפְטִים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (מִשְׁלֵי כג) אַל תָּבֹז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תְּהִלִּים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ.

נוסח הרמב"ם

חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו ה) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך דבר אחר ובכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו בכל מאוד מאוד.

(ו) לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים לא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר.

(ז) כל חותם הברכות שהיו במקדש היו מן העולם משקילקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרין מן העולם ועד העולם התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עימכם ויאמרו לו יברכך ה' (רות ב ד) ואומר ה' עימך גיבור החיל (שופטים ו יב) ואומר אל תבוז כי זקנה אימך (משלי כג כב) ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) רבי נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה'.

פירוש הרמב"ם

[ה.] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כו' – מה שאמר: כשם שהוא מברך על הטובה – רוצה לומר, לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעביד מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים, נראים [שתחילתם רעה, ויהיה אחריתם טובה רבה, ויש דברים, נראין] בתחילתם טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה גדולה, מפני שאינו יודע סופה; [וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתבואהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה].

וכמו כן אסרו עליהם השלום להרבות בשמחה ובשחוק, אבל תהיה השמחה במעשים עליונים, רוצה לומר, לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה, כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו. וזה – שלא היה הכבוד ההוא, שהוא מצטער עליו, לטובתו בעולם מתחילתו ועד סופו, ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמיתית, והיה הכבוד ההוא סיבה לטורדו מחיי העולם הבא; ועל כן נאמר (משלי יד): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". ולפיכך יכוון אדם מחשבתו ויתפלל לאל, להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב, סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית.

ומה שאמר: ביצר טוב וביצר רע – רוצה לומר, להשיב אל ליבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העבירה והכעס והאף, שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר: "בכל דרכיך דעהו" – אפילו בדבר עבירה (ברכות סג א).

ופירוש מדה – עניין, רוצה לומר, בכל עניין שיבואך, שבחהו והודהו.

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח כו' – קלות ראש – היפך "כובד ראש" שהקדמנו (משנה ברכות ה א), ועניינו, שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים.

ושער המזרח – רוצה לומר, הפתח המזרחי מפתחי העזרה, והוא נקרא שער ניקנור. וקדש הקדשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר.

ופירוש מכוון – מקביל.

ופירוש מקלו – המטה אשר בידו. ואפונדתו – בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו, ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה. ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו, עד שילבש עליו בגד אחר.

ופירוש קפנדריא – שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו, וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו, כדי שיגיע למקום ידוע. כי אין ראוי להיכנס במקום הנכבד ההוא תחילה, אלא לעניין מענייני תפילה ועבודה.

ומה שאמר ורקיקה מקל וחומר – פירוש, שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך קל וחומר; כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים – אסור להיכנס בו במקום ההוא, יותר ויותר הוא אסור הרוק שם, מפני שהוא דבר מטונף.

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' – מינים – הם הכופרים בתורה, שלא יאמינו בחיי העולם הבא. ועוד נבאר עניין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין.

ופירוש קלקלו – השחיתו הדעות והאמונות.

וכשאמר בכלל התקנות שתיקנו, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל – מפני שמילת שלום הוא שם משמות הקדוש ברוך הוא. והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר, מעניין בועז, שאמר: "ה' עמכם", והשיבוהו: "יברכך ה'".

ומה שאמר אחר כן, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך – אינו ראיה על מה שהקדים, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם; אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים, אף על פי שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל.

ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבוא זמן להיפרע מהם ולענוש אותם, כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר: "הפרו תורתך עת לעשות לה'".

אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו, ויפרשהו ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", יאמר, כי כשיבוא העת להיפרע מהם ולהינקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבוא עליהם העונש במשפט.

וזה העניין ארוך ורחוק, עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לעניין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם. ועל כן אל תבקש ממני עתה בעניין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בעניין ההוא, וכן דברי החכמים.

אבל היסוד הוא, כי הקב"ה יגמול לטובים ויענוש הרעים, והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר: "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ודרך הצדק בהם – אין ביכולת אדם להשיגו, כאשר אין בכוח שֵׂכֶל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה ט).

ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר העניין הזה, כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו עליהם השלום: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו". ואם תראה בדברי המדבר בזה העניין דמות עניינים אמיתיים ומילים דומים טענה, אינה כן, אך בעת תיטיב להסתכל – יסור הציפוי ההוא, שהוא כסף סיגים מצופה על חרס, ויש עליו קושיות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך, ונאבד רוב הדברים וחיבור הספרים.

אבל דברי הפילוסופים בעניין ההוא, והם הבקיאים בפילוסופיה, הוא דבר מופלא מאד ועמוק, וצריך להקדמות רבות והרגל בחכמות. והאיש המשכיל הלבוב – ישים אל ליבו הדברים ההם, ויקשור דבריהם עם דברי הכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" וגו', אות באות, ויכוון מדבריהם עניין קרוב ממה שזכרתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדוייק ממנו ומבורר.

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים. ואין זה מקום להביא הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה – לבאר בו מעט, כי יקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

חייב אדם לברך על הרעה - כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב ט כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה:

דבר אחר בכל מאדך - בכל מדות המדודות לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות:

לא יקל אדם ראשו - לא ינהג קלות ראש:

כנגד שער המזרח - חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה, כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון יב:

באפונדתו - אזור חלול שנותנים בו מעות. פירוש אחר בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:

קפנדריא - ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם. ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:

ורקיקה - אסורה בהר הבית:

מקל וחומר - ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון יג אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן:

כל חותמי ברכות שבמקדש - המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת וכן בכולם, והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר אח"כ ויברכו שם כבודך, כלומר שעונים ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך אלהי ישראל מן העולם ולא יותר ולא היו אומרים ועד העולם:

משקלקלו המינים - שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים:

שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז יג שאמר לקוצרים ה' עמכם, וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל, וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך:

רבי נתן אומר הפרו תורתך - פעמים שמבטלים טו דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:

פירוש תוספות יום טוב

חייב לברך וכו'. פירש הר"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע"כ. והר"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו:

וביצר רע. לשון הרמב"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:

לא יקל וכו'. נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא יט) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו':

בית קדש הקדשים. כתב הר"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח. ) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון:

[ובמנעלו. וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש"י]:

בפונדתו. פי' הר"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים:

מקל וחומר. כתב הר"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב"ם שנעשה לשמירת הרגלים:

ואומר אל תבוז וגו'. פי' הר"ב אלא למוד מבעז. [גמ' דהכא] וכי תימא א"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל:

רבי נתן אומר וכו'. כ' הר"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נה) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) גמרא ופירש הר"מ שנעשה לשמירת הרגלים: [יד] שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות וע"ז הזהיר שלמה בזה המשל. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) והר"מ כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה (אבל כפשוטו הפירוש כשיבא העת להפרע מהם יזדמן להם סבות להפר התורה כדי שיחול עליהם העונש וזה ענין עמוק וכבר העיר הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט):


פירושים נוספים