מלאכת שלמה על ברכות ט
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ט
הרואה מקום כו': בגמרא בברייתא יליף ר"י דבעינן לברוכי אניסא מקרא דכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו':
בפירוש ר"ע ז"ל, ובנו ובן בנו חייבין לברך ברוך כו', פסק ההלכה בספר שולחן ערוך סימן רי"ח דכל יוצאי יריכו חייבין לברך שעשה נס לאבי במקום הזה כמו שכתב הרשב"א ז"ל ובעל הטורים בשם יש מפרשים, ור"ע ז"ל נקט כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו: מצאתי שהר"מ דילונזאנו ז"ל כתב מקום שנעקרה עבודה אומר ברוך שעקר עבודה מארצנו ומחק בקום עשה מלת זרה. ובירושלמי מתניתין כשנעקרה עבודת כוכבים מכל מקומות ארץ ישראל אבל כשנעקרה ממקום אחד אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. תוספות ז"ל וכך היא הנוסחא בהדיא בירושלמי.
אמנם הרא"ש ז"ל נראה דלא הוה גריס בירושלמי רק הכי וז"ל ירושלמי כשנעקרה עבודת כוכבים ממקומה בארץ ישראל, אבל אם נעקרה ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. וכ"ה בטור שם. וזה נראה גם כן ממה שכתב ה"ר יונה ז"ל ואם רואה אותו בחוץ לארץ צריך שיאמר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. ואומר בשתיהן כשם שעקר מן המקום הזה כך תעקור מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ע"כ. ועיין בבית יוסף סימן רכ"ד:
על הזיקין וכו': פירש הר"ש שירלי"ו ז"ל זיקין מלשון זיקוקין דנור, דהיינו כמו שבט של אור רץ ברקיע וכאשר הולך ורץ נבלע ע"כ.
וראיתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל סברה אחת ועל הרוחות ועל הרעמים וסברה אחרת על הזיקין ועל הרעמים ועל הזוועות ועל הרוחות ועל הברקים. ע"כ:
ועל הזועות: הרמב"ם ז"ל פירש זוועות קול שאון נשמע באויר כקול ריחים סובבים לאטם.
וה"ר יונה ז"ל פירש זוועות רוחות חזקים שעושה בשעת הגשמים, ומה שחזר ושנה על הרוחות מיירי שלא בשעת הגשמים שפעמים אפילו שלא בשעת הגשמים מנשב רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים והיינו ששנה זוועות אצל ברקים ורעמים מפני שהוא בשעת הגשמים כמו הברקים והרעמים ע"כ.
ומצאתי גם כן שפירש הר"ש אבן תבון ז"ל זוועות שם לברק העצום שקוראים הלועזות לנפי"ש ע"כ. אכן לשון הגמרא הוא כן מאי זוועות אמר רב קטינא גוהה, ופירש"י ז"ל בלשונם קורין רעידת הארץ גוהה ע"כ. ומפרש בגמרא דבשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויין בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהה:
ועל הרוחות: ירושלמי מתניתין כשבאין בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:
על הנהרות: לאו על כל הנהרות איירי אלא ארבע הנהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת, תוספות ז"ל:
אומר ברוך עושה בראשית: גרסינן, ולא גרסינן עושה מעשה בראשית. וכן הוא גם כן ברמב"ם הלכות ברכות פרק י' גם בספרים המוגהים:
רי"א כו': ולית הלכתא כותיה, ולפרקים הוא דברי ר"י, מהרמב"ם ז"ל. אבל ברמב"ם שם סימן ט"ו פסק כר"י משמע דסבירא ליה דר"י לפרש אתא, וכמו שכתב שם גם כן מהר"י קארו ז"ל ושם בספר שבצובא כתוב העושה את הים הגדול.
ועיין שם גם כן בבית יוסף סימן רכ"ח שכתב שם בשם תשובת הרא"ש ז"ל *הערה 1: שים הגדול הוא ים אוקיינוס והוא הים שעוברין בו לארץ ישראל ולמצרים ע"כ. וה"ר יונה ז"ל כתב דהא דתנן ים הגדול למעוטי ימים קטנים שהם כמו שלולית שנפרדין מן הים הגדול שאינו מברך עליהם ברכה זו ע"כ:
בזמן שרואה אותו: יש גורסים אימתי בזמן שהוא רואהו, סברה אחרת שרואהו, וכן מצאתיו בכל הספרים הרי"א ז"ל וכן עוד. ונראה לי דקאי על הרואה מקום דלעיל בראש הפרק, וצריך עיון. ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, לשון המתחיל על הגשמים וכו' שהורדת לנו וכו'. אמר המלקט וחותם בה בארץ ישראל אל רוב ההודאות ומלת רוב חס וחלילה אינה למעט כל ההודאות אלא לשון רבוי והוא תואר כמו מרוב אונים, מוגיוודו בלע"ז. אבל בהרי"ף ז"ל כתוב כאן וחתים בה ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות, ושם נתן טעם ה"ר יונה ז"ל למה הוצרכו שניהם משום דסבירא ליה להרי"ף ז"ל דמלת רוב היא כפשטה לשון רוב ומיעוט:
ועל בשורות טובות: בירושלמי וגם בבראשית רבה סוף פרשת וירא מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים, ר' ברכיה בש"ר לוי על שם מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה ברוך הטוב והמטיב אף מים קרים ברוך הטוב והמטיב:
ועל שמועות רעות כו': אית דגרסי ועל בשורות רעות שהכל נקרא בשורה בין לטוב בין להפך, וכדכתיב ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלהים נלקחה *הערה 2: :
בפירוש ר"ע ז"ל, לשון המתחיל בנה בית חדש וקנה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בזה בין אין לו, אמר המלקט כותיה דר"י ודלא כר"מ, ופסק הרי"ף ז"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דבגמרא דבין קנה כיוצא בזה בין לא קנה כיוצא בזה ובין יש לו כיוצא בזה ובין אין לו צריך לברך. וראיתי מי שפירש דהא דקתני וקנה כלים חדשים רוצה לומר דוקא דברים או בגדים הנלבשים, אבל כגון מרבדים או יורות וקדרות וצלוחיות וכוסות וקערות וקיתוניות וכיוצא בזה אין לברך עליהם בלי ספק ע"כ.
ומפני שלא מצאתי בפוסקים ולא בשום מקום עד עתה מי שדבר בזה הוכרחתי להודיע ולגלות ולחוות דעתי וסברתי אף אני דנראה לעניות דעתי בבירור ובלי שום ספק דהכל שוה, דכל כלי שהוא חדש אצלו ושמח בו כדעת הרא"ש ז"ל שהביא בספר שולחן ערוך סימן רכ"ג בסתם או תכשיט או כלים שמשתמש בהן בבית כגון אותן שזכרתי ודומיהן לכל הפחות של כלי מתכת על הכל חייב לברך עליהן בודאי הגמור, ואין כאן משום ספק ברכות להקל וכדתנן כלים חדשים סתמא. ואף על גב דבפרק אע"פ בכתובות תנן המשרה את אשתו על ידי שליש דנותן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה והתם ודאי הוי דוקא בגדים, עם כל זה לא אריא דהתם כדאיתיה והכא כדאיתיה, כך נראה לעניות דעתי.
ומשמע מלשון המשנה דקתני מברך שהחיינו דחובה הוא לברך. וכן מוכח מלשון הברייתא דפליגי בה ר"מ ור"י דנקטי במילתייהו לשון צריך תרווייהו בין ר"מ בין ר"י, דהכי תניא בברייתא בגמרא בנה בית חדש ואין לו כיוצא בזה קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בזה צריך לברך, יש לו כיוצא בזה אין צריך לברך דברי ר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך ע"כ. וכן משמע גם כן מלשון האמוראים רב הונא ור' יוחנן וכדכתיבנא, אלא שצריך שייך למיתני במילי דרבנן וחייב שייך במילי דאורייתא, וכדמוכח בפרק הערל (יבמות ד' ע"ב) וכמו שפירש שם נמוקי יוסף. אבל ראיתי שהביא מהרי"ק ז"ל בטור אורח חיים סוף סימן רכ"ג דברי התוספות בשם הגאון ז"ל וזה לשונו ודאמרינן בפרק הרואה דמברך על כלים חדשים לא סמכינן עלה דהא וכו'. וגם שם הביא דברי הרשב"א ז"ל שבתשובה סימן רמ"ה דבסוף דבריו זה לשונו כתוב ולפי טעם זה כל אותם שבפרק הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן קאתו אלא במקום הנאה בלבד יש לומר דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ע"כ.
ולשון הברייתא דחוק לדברי הרשב"א ז"ל, אבל לדברי הגאון אינו דחוק שהוא לא כתב אלא דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן, על כן פירש דסבירא ליה דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה, דאמרינן ליה דסבירא ליה לגאון ז"ל דאפילו ברשות אין מברכין דאם כן אפילו כמסקנא דבכל מערבין לא אתיא דלא הוי בית חדש וקנה כלים חדשים דתנן להו במתניתין וברייתא אפילו כקרא חדתא.
אבל הרמב"ם ז"ל שם ראש פרק י' סתם דבריו דבין בהני דתנן הכא בפרקין דמברך עליהם שהחיינו ובין ברואה את חבירו לאחר שלושים יום ובין ברואה פרי המתחדש משנה לשנה בכולהו נקט חד לישנא מברך שהחיינו. וכן הטור סתם דבריו דבכולהו נקט נמי מברך שהחיינו, בית חדש בסימן רכ"ג ורואה חבירו ורואה פרי חדש ריש סימן רכ"ה, משמע דסבירא ליה דכולהו רשות דאי אפשר לומר דסבירא ליה דכולהו חובה, דהא מוכח בפרק בכל מערבין דברכת שהחיינו לפרי חדש רשות דמצוה היא לבד ולא חובה.
ואם כן קשה לרב בעל תה"ד ז"ל שהביא מהרי"ק ז"ל שם סימן רכ"ה בשמו שכתב שמי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו כשישתה אחר כך תירוש צריך לברך שנית וכן וכו' דמשמע דחובה היא מדנקט לשון צריך, וכמו שמבואר בפירוש רש"י ז"ל בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) דכל צריך לכתחלה משמע ע"כ. ובשלטי הגבורים כתב שם סוף פרק בכל מערבין דאף על גב דמלשון התלמוד משמע דאין שום עונש למי שלא בירך שהחיינו על פרי חדש צריך עיון אם הוא רשות אם לאו ואי רשות הוא כפטור ע"כ.
ומיהו אף על גב דרשות דמצוה היא ולא חובה נראה לעניות דעתי דגם על ורד חדש מברך שהחיינו בראייתו *הערה 3: או בהריחו לפי מה שנהגו העולם שלא לברך שהחיינו אלא בשעת אכילתו של הפרי מן הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ס"פ בכל מערבין וז"ל ונהגו העולם לקבוע הברכה של שהחיינו לפרי חדש בשעה שאוכל המין החדש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעים בשעת קדוש היום. כך נראה לעניות דעתי ולסברא זו שמעתי שהסכימו כמה מחכמי הדור יצ"ו, וכן השיב לי גם כן בתשובת שאלה החכם הרשום בדורו כמהר"ר יעקב אבולעפייא זלה"ה:
מברך על הרעה כו': ראיתי הגירסא במשנה בין בגמרא בין בפירש"י ז"ל בין ברב אלפס ז"ל מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה. וכן מצא ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים:
היתה אשתו מעוברת כו': היינו דוקא לאחר ארבעים יום, אבל בתוך ארבעים יום מפרש בגמרא דמהני רחמי אם הזריעו שניהם בבת אחת.
והרב אליה המזרחי ז"ל בפירושו לרש"י ז"ל בפרשת ויצא כתב דרב הונא בש"ר יוסי דאמר בתנחומא דאפילו עד שתשב אשה על המשבר יתפלל אדם שתלד אשתו זכר, ולא הוי תפלת שוא לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה, וכן הוא מפורש על ידי ירמיהו וכן אתה מוצא בלאה, ודאי דפליג אמתניתין וברייתא אשכח ודרש כוותיה. ע"כ:
היה בא בדרך כו': שאם הדליקה בביתו לא תסתלק, אלא היה לו לומר אם היא בתוך ביתי הצל את בני ביתי שלא ישרפו בתוכה, או שהיה לו לבטוח בה' שלא נפלה בתוך ביתו, ה"ר יהונתן ז"ל:
ונותן הודאה כו': הם דברי בן עזאי כדמוכח מפירוש הרמב"ם ור"ע ז"ל:
כשם שהוא מברך על הטובה: ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב, ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב, כן פירש ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פירוש סוגיית הגמרא ומבואר הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמרא וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה, אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפרשים שרוצה תנא להשמיענו על רעה אחת שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה:
שנאמר ואהבת כו': בגמרא יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. והכי נמי מייתי בגמרא קראי אחריני להאי דרשא:
בשני יצריך: מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש', וכן עולה יצר בגימטריא ש', וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. ע"כ:
ביצר טוב וביצר רע: רוצה לומר להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפילו בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר הרע, כמו שכתוב בכל דרכיך דעהו ואפילו בדבר עבירה, הרמב"ם ז"ל.
וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצר טוב וביצר רע, עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצר הרע היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצר הרע, עוד נוכל לומר שיצר הטוב היא מדת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצר הרע נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצר הרע, עכ"ל ז"ל:
אפילו הוא נוטל את נפשך: כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפרשת ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפילו הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפילו נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל:
בכל ממונך: גרסינן בברייתא בגמרא תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נאמר בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
ונראה לעניות דעתי דר"א סבירא ליה שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם. אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי, אלא להכי כתיב מאדך לשון מאד מאד כלומר אפילו אדם פרטי שיש לו נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו, אף על פי כן קאמר קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלומר שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו', והיינו נמי טעמא דבמתניתין דריש דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן.
ועוד נראה לעניות דעתי דר"ע דקאמר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, הכי פרשינן אפילו בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מורא שמים ולקרא קרית שמע, וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמרא, דאם לא תאמר הכי אם כן ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתניתין כר"ע, אי נמי אפילו כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא:
שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו וכו': כצ"ל:
לא יקל אדם את ראשו כו': מפרש בפרקא קמא דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפרש התם אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בני אדם שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ברוך הוא, לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה גם כן שהוא דבר הניכר לעינים אף על גב דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג
מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר: ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך. ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, והלא דברים קל וחומר ומה שק שאינו מאוס לפני בשר ודם כך רקיקה שהיא מאוסה לפני מלך מלכי העולם לא כל שכן. ובגמרא א"ר יוחנן דהא דקתני מתניתין לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא סבירא ליה לר"י דבזמן שבית המקדש קיים אסור להפנות בכל מקום ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בית המקדש קיים מותר:
כל חותְמי הברכות: בנקודת שוא תחת התי"ו גרסינן לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הוה ליה למתני כל חתימות הברכות או לכל הפחות ליתני בכל חותָמי, כך נראה לעניות דעתי. ובירושלמי וגם בנוסחת ספרי כתיבת יד אין שם מלת אומרים, ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות.
וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש, כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש, וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה, אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא, עכ"ל ז"ל.
ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין, כלומר הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ:
ואומר אל תבוז כו': אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפירוש שפירש ר"ע ז"ל מוכח בגמרא.
וראיתי שכתב החכם הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נראה לי דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פירש אותו שמותר להפר דברי תורה משום עת לעשות, שמע מינה שמותר לשאול בשלום חבירו בשם, אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך, על כן מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ.
וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם, ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו, תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פירוש דקאי אתקנה דלעיל שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלומר מן העולם הזה ועד העולם הבא דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהיה מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. רוצה לומר דאף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה, ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה', כדמפרש רבא בגמרא מסיפיה לרישיה מדרש הפרו תורתך עת לעשות לה'.
ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, והכי נמי הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבזה עליהן פירוש אמך היינו תורה:
ר' נתן אומר כו': ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים הרי זה מפר ברית, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לה':
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגהה: הילך תשובת הרא"ש מועתקת כולה ממקומה סימן ד' דכלל ד' וז"ל: וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול, הוא ים אוקיינוס. והים הגדול שלנו שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא, אף על פי שבלשון הפסוק נקראת ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של ארץ ישראל וידוע הוא כי הוא ים שלנו כי ארץ ישראל אינה יושבת על ים אוקיינוס, מכל מקום הכא משמע שהוא ים אוקיינוס מדקתני רישא ועל הימים ועל הנהרות והדר תנא רי"א הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול, מדהזכיר ברישא ימים סתם ופירש ר"י ים הגדול משמע דבים אוקיינוס מיירי. ולא פרכינן אתנא קמא דתנא קמא איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנן בעולם, ואתא ר"י למימר דים הגדול יש לו ברכה בפני עצמו ותנא קמא מודה בהא דאי ר"י הוה פליג אתנא קמא, ונאמר דתנא קמא כולל כל הימים וים אוקיינוס בכלל אם כן הוי הלכה כסתמא דרבים, ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הלכה כר"י, וגם הרמב"ם ז"ל כתב דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול, הלכך נראה דדוקא בים אוקיינוס מיירי עכ"ל ז"ל.
ומה שכתבתי בפנים בקיצור כך היה נראה לכאורה וכן נראה גם כן בשולחן ערוך שם סימן רכ"ח. אכן מי שיעמיק בלשון השאלה יוכל להבחין שהשאלה היא אם הוא ים אוקיינוס וגם כן ים הגדול שעוברין בו לארץ ישראל ולמצרים, והשיב שאינו אלא דוקא ים אוקיינוס, כך נראה לעניות דעתי וכן הסכימו כמה תלמידי חכמים ה' ישמרם אף על פי שלשון השאלה דחוק שאין שם לא מלת אם ולא מלת וגם הים הגדול וכו', מכל מקום האמת יורה דרכו וה' יאיר עינינו בכל תורתו. אמן כן יהי רצון
- הערה 2: [בגוף הכתיבת יד לא נמצא כאן שום סימן, ורק לקמן בסמוך אצל מברך על הרעה רשום סימן ג', ולא העיר על שנוי הגירסאות בזה כדרכו אף שלכאורה גירסתו נכונה. וצריך עיון שלא מצאתי מי שיגרוס כן
- הערה 3: הגהה: בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רנ"א השיב דמשעת הראיה מברך שהחיינו, שהרי אינו מברך בזה אלא על שהגיע לאותו זמן ולא מפני שהוא שלו, כבונה בית [חדש] וקנה כלים [חדשים], וכן מצאתיה מפורש בתו' ע"כ. ובתשובה שקודם לזו כתב דאינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים ע"כ. וכן הייתי רגיל לנהוג אני ההדיוט