מלאכת שלמה על ברכות ח
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ח · >>
אלו דברים: פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל וקשה דמשמע אלו ותו לא, ולקמן בירושלמי בפרקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה דלבית שמאי מברך על שמן ערב תחלה ולבית הלל מברך על היין תחלה ולא תני לה במתניתין. ויש לומר דבכלל דקתני במתניתין בית הלל אומרים מברך על היין היא דטעמא הוא משום דיין תדיר וטעמא דבית הלל נמי התם האי נמי הוא. אבל קשה דתנן לעיל פרק כיצד מברכין בית שמאי אומרים אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא. ויש לומר דהכי קאמר משום דתנינן לעיל פרק כיצד מברכין פלוגתא דבית שמאי ובית הלל גבי סעודה בההיא דמעשה קדרה תני השתא הכא ואלו הדברים כולם אשר נחלקו בסעודה, ומוסיף על הראשונים הוא, ובתר דמסיק מילי דברכת המזון תני להו.
ואכתי קשה דתניא בגמרא דילן פרק כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן, וטעמא דבית שמאי דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו מה שאין כן בהדס, וטעמא דבית הלל דריח השמן הוא משום עירוב ופטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא, וכן פירש רש"י ז"ל והדס ריחיה בעיניה הלכך הדס עדיף. והא לא תנינן לה ויש לומר דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר"ג דתניא התם דנטה דעתו בתר דעת בית שמאי וכבית שמאי קיימא לן, ועוד דר"ג מבית הלל קאתי וסבירא ליה כבית שמאי והוה ליה חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי עכ"ל ז"ל:
בית שמאי אומרים כו': בגמרא רמי דבית שמאי אדבית שמאי דקאמרי בברייתא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין וכו', ואחר כך אומר הבדלה אלמא דברכת היין עדיפא. ותרצו שאני עיולי יומא מאפוקי יומא, עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף טפי, אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף טפי. והדר רמי דבית שמאי אדבית שמאי מסיפא דהאי ברייתא אמתניתין דסוף פרקין כתבתיו שם:
נוטלין לידים: נראה לעניות דעתי דמדלא קתני נוטלין הידים רוצה לומר נוטלין מים לרחוץ הידים. וגם זה נראה הכרח טוב למה שכתב התוי"ט:
ואחר כך מוזגין את הכוס: מאי כוס, כוס של קידוש היום.
ובפירוש הר"ש שיריל"ו ז"ל מצאתי כתוב נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ביין הבא לפני המזון, מיירי כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) הסבו והביאו להם מים אף על פי שכל אחד ואחד כבר נטל ידו אחד חוזר ונוטל שתי ידיו, בא להם יין אחד מברך על ידי כולם. אי נמי בשבת ויום טוב דמביאין יין לפני המזון, וקאמר בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה, ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ושותין אותו ואחר כך נוטלין לידים. ע"כ. ורובו מפירוש רש"י ז"ל בגמרא:
בפירוש ר"ע ז"ל. ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. אמר המלקט כן פירש גם כן בסוף פרק בתרא דזבים, ולא כן פירש בפרקא קמא דשבת, וכמו שכתב שם בסוף פרק בתרא דזבים, ועיין בהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות, ובתוספות חגיגה דף י"ח:
עוד שם וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים. אמר המלקט ולמאי דחיישי בית הלל מחמת אחוריו לאו חששא היא דהא אסור להשתמש בו, ובית הלל סברי מותר להשתמש בו הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא אכפת לן אם יטמאו אחוריו דהא מותר להשתמש בו. ועוד אומר בגמרא טעם לבית הלל דמשום הכי מוזגין את הכוס תחלה דבעינן תיכף לנטילה סעודה, ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא סמוך לסעודה:
בית שמאי אומרים מקנח כו': הכי מוכח בגמרא דגרסינן ברישא בבא דמקנח, וכן בפירוש ה"ר יהונתן ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פירש בבא דמכבדין ברישא, וכן בירושלמי, וכן מצא החכם ה"ר יהוסף ז"ל בכל ספרי כתיבת יד וכתב ונראה לי שהטעם שסמכו שתי הנטילות זו בזו ע"כ. ורב אלפס והרא"ש ז"ל השמיטו האי בבא דמקנח.
ובגמרא בפירוש רש"י ז"ל ואף על פי שידיו מקבלין טומאה להיות שניות מן הכסת אם היא ראשונה או שנייה לטומאה, ונמצא שאוכל בלא נטילה הוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת ע"כ בשינוי לשון להבנת הענין כפי הנראה לעניות דעתי. ואם כן מה שכתב בפירוש ר"ע ז"ל שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה לאו דוקא ראשון. וכן בפירוש הרמב"ם ז"ל הלשון סתום וז"ל ובית שמאי אומרים שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכו', ואף על גב דגם בשלחן נקט טמא סתם התם מוכרח הוא דמיירי בשלחן שני כדמוקי ליה בגמרא. אחר כך מצאתי שגם החכם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בפירוש ר"ע ז"ל שני. ובירושלמי מוקי לה בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה, ועיין במה שכתב בעדיות פ"ד סימן י'.
ומצאתי שכתב החכם ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל וזה לשונו ולי נראה טעמא דבית הלל דאמרי על הכסת משום דאם יניחנה על השלחן יתטמאו ידים ואוכלין, ידים כשמקנח בה ואוכלין שעל השלחן, ואם יניחנה על הכסת לא יתטמאו אלא ידים, הלכך אמרי בית הלל על הכסת דמוטב שיתטמאו ידים בלבד ולא שיתטמאו ידים ואוכלין. ואף על פי שדברי הר"ע ז"ל הם פשט דברי הגמרא לכאורה והטעם שכתבתי אני לא הוזכר בגמרא, אפילו הכי נראה לי להכריח כדברי מן הגמרא, דגרסינן התם הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי וכי תימרו מאי שנא גבי אוכלין דחיישינן ומאי שנא גבי ידים דלא חיישינן אפילו הכי הא עדיפא דאין נטילת ידים לחולין מן התורה.
וכתב רש"י ז"ל הא עדיפא לחוש שמא יארע מקרה שישתמשו בשלחן שהוא שני לטומאה ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת המשקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים עכ"ל. נראה דהכי פירוש הקושיא, אמרו בית הלל לבית שמאי וכי תאמרו לי מה ראית שבחרת להתיר שיניחנה על הכסת ואף על פי שיתטמאו הידים ואסרת שיניחנה על השלחן כדי לחוש שלא יתטמאו אוכלין, ולמה לא עשית להיפך לבחור להתיר שיניחנה על השלחן ואף על פי שיתטמאו אוכלין כדי לאסור שיניחנה על הכסת כדי לחוש שלא יתטמאו ידים. וזו קושיא של שטות, שכשיניחנה על השלחן אינו נמלט מטומאת הידים. ור"ע ז"ל כתב במילתא דבית שמאי וז"ל אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שני, משמע דלמאן דסבר דמותר להשתמש בשלחן שני איכא למיגזר משום ידים וזה ברור.
לפיכך נראה לעניות דעתי לומר דפירוש הקושיא כך הוא, אמרו בית הלל לבית שמאי וכי תאמרו לן לדידכו דסבריתו מותר להשתמש בשלחן שני דאיכא למיחש משום ידים ואוכלין מאי שנא גבי אוכלין וכו', פירוש דלא אדכרתון במלתייכו אלא גזרה שמא יטמאו משקין וכו' ויחזרו ויטמאו האוכלין, והוה לכו לאדכורי נמי ידים ולמימר הכי גזרה שמא כו' ויטמאו ידים ואוכלין. ומשני אפילו הכי הא עדיפא כלומר אף על גב דבודאי תרוייהו קא מיטמאין ידים ואוכלין אפילו הכי איסור טומאת אוכלין עדיפא ואנן איסורא דעדיף טפי קא משמע לן והוא הדין אידך, אלא דכיון דאין נטילת ידים לחולין מן התורה אנן נמי לא אדכרינן ליה. ואם לא תאמר הכי מאי אפילו הכי דקאמרי בית הלל אלא ודאי כדפירש מנחם דילונזאנו. עכ"ל ז"ל:
בית שמאי אומרים מכבדין כו': פירש רש"י מכבדין את הבית מקום שאכלו שם, אם הסבו על גבי קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסבו על גבי שלחן מכבדין את השלחן, ואחר כך נוטלין מים אחרונים לידים ע"כ.
וכתבו התוספות ז"ל בפרקא קמא דסוכה (דף ג') דבסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כבית שמאי וארבעה מינייהו תנן להו במתניתין. חדא הא, ואידך בסוף פרקין מי שאכל ושכח ולא ברך בית שמאי אומרים יחזור כו', ואידך דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דבפרק שני דמסכת סוכה (ואף על גב דקיימא לן דלית הלכתא כשיטה, ובפרקא קמא דסוכה אמר אביי רבי ור' יאשיה וכו' כמו שכתוב בריש פרקא קמא דסוכה שאני הכא דאשכחן לרב הונא דקאמר הלכה צריכה שתהא מחזקת וכו' כדעת בית שמאי. ולא תזוז מינה), ואידך בסוף פרק רביעי דעדיות סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ואידך תרי איתנהו במנחות פרק התכלת (מנחות דף מ') כמה חוטין הוא נותן, בית שמאי אומרים ארבעה ובית הלל אומרים שלשה, וכמה תהא משולשלת בית שמאי אומרים ארבעה ובית הלל אומרים שלשה ע"כ. ובגמרא דר' אושעיא מפיך בהך בבא דבית שמאי לדבית הלל ודבית הלל לדבית שמאי וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל:
בפירוש ר"ע ז"ל דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. אמר המלקט ומכל מקום קשה לעניות, כדמוכח בפרק כל הבשר:
בית שמאי אומרים נר כו': ויש לשאול האיך יכול לומר שמברך ואחר כך מבדיל דמשמע שמותר לאכול קודם הבדלה ובהדיא אמרינן אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ויש לומר דמה שכתב אסור לאדם שיטעום כו' זהו כשיש לו יין לשתי כוסות להבדלה ולברכת המזון, שמאחר שיכול לברך ברכת המזון על הכוס ביין הנשאר לו, טוב הוא שיבדיל קודם האכילה. וכי אמרינן הכא שאוכל קודם הבדלה מיירי במי שאין לו אלא כוס אחת בלבד ואם יבדיל עליו לא יהיה לו יין לברך ברכת המזון, ומתוך כך התירו לו שיאכל בלא הבדלה כדי שיברך ברכת המזון על היין, ה"ר יונה ז"ל.
ובירושלמי מפרש ונותן טעם למה הקדימו בין בית שמאי ובין בית הלל נר קודם הכל, מפני שהיו עניים ורוב הלילות היו בלא נר ועתה נשאר מעט שמן ממה שטרח לשבת ואולי תכבה מיד אם יאמר הבדלה תחלה ולא יוכל לברך בורא מאורי האש, לכך הקדימוה ששאר הבדלה יכול לומר בלא נר.
והרמב"ם ז"ל כתב ומה שהוצרך לכלול המזון עם ההבדלה, כדי ללמדך מתוך דבריו האיך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מוצאי שבת, ועוד שהוא כלל בראש הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה עכ"ל ז"ל.
וה"ר יונה ז"ל דחה מאן דמפרש מתניתין במי שאכל בשבת וחשכה לו. ואיכא מרבוותא שנדחקו לפרש האי מזון דמתניתין בברכת המוציא ושמיעא להו מהאי מתניתין דמבדילינן אריפתא וקא מוקמי לה למתניתין במוצאי שבת ליום טוב דכיון דבעי למימר קידושא אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה. והאריך הרי"ף ז"ל לדחות פירוש זה עיין שם. ובגמרא אמרינן זו דברי ר"מ אבל רי"א לא נחלקו כו'. וכתב תוספות ז"ל בפרק ערבי פסחים (דף ק"ג) דאיכא למימר דר"י (דסבירא ליה הלכה כסתם משנה, וסבירא ליה כבית הלל אליבא דר"י) היה שונה אותה בלשון יחיד והיה שונה בה דברי ר"מ בהדיא.
ור"ע ז"ל הרכיב מעט סתם מתניתין אליבא דר"י כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא. והירושלמי חולק על התלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה לדעת בית הלל דנר תחלה, דהתם קתני בברייתא לדר"י הכי על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבית שמאי אומרים בשמים ואחר כך מאור ובית הלל אומרים מאור ואחר כך בשמים וקיימא לן כתלמודא דידן:
שברא מאור האש: גרסינן המ"ם בנקוד שו"א. ובירושלמי בעי על דעתהון דבית שמאי מי נימא נמי אשר ברא פרי הגפן, ומשני יין מתחדש בכל שנה ושנה האש אינו מתחדש בכל שנה. ובגמרא אמר רב יוסף דבברא ובורא נמי כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע, דהא כתיב יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח בורא השמים ונוטיהם, כי פליגי במאור ומאורי בלבד, וכדפירש ר"ע ז"ל:
אין מברכין כו': כתב בבית יוסף סימן רצ"ז כתב באורח חיים בשם הרשב"א ז"ל כל שבירך על אחד מאותם ששנינו במשנתינו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך. ע"כ:
של גוים: כתב רד"ק ז"ל בשרש גוי, ורבותינו ז"ל הרגילו בלשונם לקרא לאיש אחר שאינו מישראל גוי, והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצין לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר, ולא נברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות, לפיכך היו אומרים גוי כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל והא דתנן בסיפא וכו', אמר המלקט ובירושלמי משני תפתר בעבודת כוכבים של ישראל. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואשמעינן דאף על גב דפקר ואין מאמין בה אלא להטעותם אין מברכין עליו:
של מתים: ובירושלמי הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת, אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הן עשויין:
עד שיאותו לאורו: על זה סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמרא. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר, ויש אומרים מפני שגדלים והגידול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע, ה"ר יונה ז"ל.
ובירושלמי ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלהים, פירוש וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אחר כך ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר יותר בבבלי וכמו שפירש ר"ע ז"ל:
מי שאכל כו': רשב"ם ז"ל פירש בפרק ערבי פסחים דף ק"א דבכל שבעת המינים הטעונים ברכה מעין שלש מיירי. ותוספות ז"ל חלקו שם עליו וכתבו דפת דוקא, ושמא נמי כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת מינין הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן ע"כ:
בְמקום שנזכר: גרסינן הבי"ת בשו"א:
עד שיתעכל המזון שבמעיו: יש גורסים במעיו בלא שי"ן, וכן הוא בהרא"ש ז"ל. ויש מי שפירש בירושלמי דכל זה שהוא צמא מחמת אותה סעודה נקרא שעדיין לא נתעכל, והיא דעת ריש לקיש בגמרא בבלית באכילה מרובה, אבל באכילה מועטת כדי להלך ארבעה מילין. ור"י אמר שם בירושלמי וגם בבבלי דכל זה שאינו רעב מחמת אותה אכילה נקרא שעדיין לא נתעכל. ופירש ה"ר יונה ז"ל אבל משעה שהתחיל להיות רעב אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אחר כך. ע"כ.
עוד בירושלמי חד אמורא מפרש טעמא דבית שמאי אלו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו אף הכא יחזור למקומו ויברך, וחד אמורא אמר טעמא דבית הלל אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין עליו שיחזור למקומו ויברך אלא יברך במקום שנזכר אף כאן יברך במקום שנזכר.
ובבבלי תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור לראש הבירה ויברך. אמרו להם בית שמאי לבית הלל, לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה, לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן. הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקי דדהבא, וחד עביד במזיד כבית הלל ואכליה אריא, דהא אפילו בית הלל מודו דבמזיד יחזור למקומו ויברך דהא שכח תנן ולא תימא דנקט שכח להודיעך כחו דבית שמאי. וגם רבה בר בר חנה נעשה לו נס ואשכח יונה דדהבא בעבור שחזר בשוגג כדעת בית שמאי.
וכתב הר"ן בפרק ערבי פסחים דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך הני מילי בשוכח, אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך. ע"כ:
בא להם יין לאחר המזון: ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני ברכת המזון. רש"י ז"ל:
בית שמאי אומרים כו': תמהתי שמצאתי בפירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל בא להם יין בתוך המזון ובימות החול מברך על היין תחלה, מפרש בירושלמי דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכל ירק מבושל והוא מזונן או קטנית והוא מזונן, דברכה אחרונה של מזונן הוא בורא נפשות רבות. וחיישי בית שמאי דלמא שתי מקמי דבריך בורא פרי הגפן ואותו כוס לברכת המזון הוא דטעונה כוס ומשום הכי מברך ברישא בורא פרי הגפן עכ"ל ז"ל. ולא ידענא מאי קאמר ולא מנא לו ז"ל שהירושלמי מפרש כך.
ובגמרא פריך דהכא שמעינן להו לבית שמאי דסבירא להו דברכה אינה טעונה כוס, ולעיל משמע דסבירא להו איפכא דתנן בית שמאי אומרים נר ומזון ובשמים והבדלה דאם איתא דסבירא להו אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שיש לו ואחר כך יברך ברכת המזון בלא כוס, אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שיש לו ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו. ועוד דבהדיא אר"י אליבא דבית שמאי ואם אין לו אלא כוס אחת במוצאי שבת מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, ובעי בגמרא לאדחוקי ולשנויי מתניתין בשינויי דחיקי עד דפריך ליה והתני ר' חייא בהדיא בית שמאי אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון פירוש דברכת המזון אינה טעונה כוס. ומסיק אלא תרי תנאי ואליבא דבית שמאי, וממילא שמעת דבית שמאי שאמרו הכא מברך על היין ואחר כך מברך על המזון רוצה לומר שהרשות בידו לברך על היין תחלה, והוו בית שמאי לקולא. ובמה שכתב בגמגום בסמוך בשם הרש"ש ז"ל הוו בית שמאי לחומרא, ושמא לזה כיון הירושלמי שמצא הוא ז"ל:
עונין אמן אחר ישראל המברך: ואף על פי שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן (הגה"ה, ובישראל נמי צריך שישמע הברכה כי היכי דלא ליהוי כאמן יתומה ואין לו לסמוך על הענין, ה"ר יהונתן ז"ל. ועיין במה שכתב בסמוך בסוף הפרק):
אבל אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה: פירוש כשאינו שומע אלא הזכרת ה' בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לעבודת כוכבים, אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מלתא שאין כוונתו לעבודת כוכבים כיון שאומר הברכה.
ויש אומרים דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה, אבל אחר העובד כוכבים אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לעבודת כוכבים, ועכשיו שכבר גזרו על הכותים ועשאום עובדי כוכבים גמורים אפילו ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן.
ונראה למורי הרב דאפילו אחר העובד כוכבים עונין אמן כיון ששמע כל הברכה מפיו, שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אף על פי שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודת כוכבים הוא הבורא אפילו הכי כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו. והכותי בזמן הזה כמו העובד כוכבים דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו. וראיה מן הירושלמי וכו' וגם מלשון הברייתא דתניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין, הרי דלא מיעט אלא תינוקות שאין כוונתם לשם כלל. ע"כ. ויש מפרשים דבעובד כוכבים עונה אמן אף על פי שלא שמע כל הברכה, ושכן מוכח בירושלמי מפני שאין כוונתו לעבודת כוכבים, מהרא"ש ומה"ר יונה ז"ל:
עד שישמע כל הברכה: כתב הר"מ ז"ל יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה כו'. אמר המלקט ושמא כי הגרסא האחרת היא מה שתפס ר"ע ז"ל באומרו אלא אם כן שמע כל הברכה וכו'. ובבבלי ובירושלמי פריך הא אחר ישראל עונין אמן אף על פי שלא שמע והתניא ענה ולא שמע לא יצא דהוי אמן יתומה, ומשני מתניתין כשלא אכל כזית שלא נתחייב בברכה וכל שכן אי לא אכל כלל דלא הוי אמן יתומה אלא כי נתחייב לברך: