משנה ברכות ח ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ח · משנה ג | >>
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשּׁוּלְחָן.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:
בית שמאי אומרין: מקנח ידו במפה - ומניחה על השולחן.
- ובית הלל אומרין: על הכסת.
מקנח - מנגב.
ופירוש מפה - היא היריעה הפרוסה על השולחן.
וכסת - הוא המכבר שישב אדם עליו, מצמר או ממשי או מפשתים.
ובית שמאי אומרים, שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה, וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמאו ידיו.
ובית הלל אומרים, שמא יהיה השולחן טמא, ונטמאו המשקין אשר במפה וִיטַמאו [את] האוכלין.
ובית שמאי אומרים, שכל שולחן שעניינו כך, אסור להשתמש בו.
וכל זה נוהג על העיקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך:
מקנח ידיו במפה - מנטילת מים ראשונים, ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל, ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ח ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם המשקים נעשות תחלה וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני ט לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים, ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה י, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה:
ומניחה על השלחן. כתב הר"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר"ב ראשון אע"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ"ש הר"ב דאין נ"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג', גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו):
(ח) (על הברטנורא) דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאי' בגמ' ובפרש"י דבידיו שיוכלו להטמאות הוא נזהר מליגע בכסת:
(ט) (על הברטנורא) מפרש בגמ' גזירה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן:
(י) (על הברטנורא) וטעמא דתקון נט"י בחולין כדתנן בפרק ב' דטהרות משנה ג'. כדי שיהיו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם. גמרא חולין דף קו:
בש"א מקנח כו': הכי מוכח בגמ' דגרסי' ברישא בבא דמקנח וכן בפי' ה"ר יהונתן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בבא דמכבדין ברישא וכן בירושלמי וכן מצא הח' ה"ר יהוסף ז"ל בכל ספרי כ"י וכ' ונ"ל שהטעם שסמכו שתי הנטילות זו בזו ע"כ. ורב אלפס והרא"ש ז"ל השמיטו האי בבא דמקנח. ובגמ' בפי' רש"י ז"ל ואע"פ שידיו מקבלין טומאה להיות שניות מן הכסת אם היא ראשונה או שנייה לטומאה ונמצא שאוכל בלא נטילה הוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת ע"כ בשינוי לשון להבנת הענין כפי הנלע"ד וא"כ מ"ש בפי' ר"ע ז"ל שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה לאו דוקא ראשון וכן בפי' הרמב"ם ז"ל הלשון סתום וז"ל ובש"א שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכו' ואע"ג דגם בשלחן נקט טמא סתם התם מוכרח הוא דמיירי בשלחן שני כדמוקי לי' בגמ'. אח"כ מצאתי שגם הח' ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בפי' ר"ע ז"ל שני. ובירוש' מוקי לה בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה ועי' במ"ש בעדיות פ"ד סי' י'. ומצאתי שכתב הח' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל וז"ל ול"נ טעמא דב"ה דאמרי על הכסת משום דאם יניחנה על השלחן יתטמאו ידים ואוכלין ידים כשמקנח בה ואוכלין שעל השלחן ואם יניחנה על הכסת לא יתטמאו אלא ידים הלכך אמרי ב"ה על הכסת דמוטב שיתטמאו ידים בלבד ולא שיתטמאו ידים ואוכלין. ואע"פ שדברי הר"ע ז"ל הם פשט דברי הגמ' לכאורה והטעם שכתבתי אני לא הוזכר בגמ' אפ"ה נ"ל להכריח כדברי מן הגמ' דגרסי' התם הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכי תימרו מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישי' אפ"ה הא עדיפא דאין נט"י לחולין מה"ת וכתב רש"י ז"ל הא עדיפא לחוש שמא יארע מקרה שישתמשו בשלחן שהוא שני לטומאה ולא יניחנה ע"ג השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת המשקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים עכ"ל נראה דה"פ הקושיא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לי מה ראית שבחרת להתיר שיניחנה על הכסת ואע"פ שיתטמאו הידים ואסרת שיניחנה על השלחן כדי לחוש שלא יתטמאו אוכלין ולמה לא עשית להיפך לבחור להתיר שיניחנה על השלחן ואע"פ שיתטמאו אוכלין כדי לאסור שיניחנה על הכסת כדי לחוש שלא יתטמאו ידים. וזו קושיא של שטות שכשיניחנה על השלחן אינו נמלט מטומאת הידים. ור"ע ז"ל כתב במילתא דב"ש וז"ל אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שני. משמע דלמאן דסבר דמותר להשתמש בשלחן שני איכא למיגזר משום ידים וזה ברור. לפיכך נלע"ד לומר דפי' הקושיא כך הוא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לן לדידכו דסבריתו מותר להשתמש בשלחן שני דאיכא למיחש משום ידים ואוכלין מ"ש גבי אוכלין וכו' פי' דלא אדכרתון במלתייכו אלא גזרה שמא יטמאו משקין וכו' ויחזרו ויטמאו האוכלין והוה לכו לאדכורי נמי ידים ולמימר הכי גזרה שמא כו' ויטמאו ידים ואוכלין. ומשני אפ"ה הא עדיפא כלומר אע"ג דבודאי תרוייהו קא מיטמאין ידים ואוכלין אפ"ה איסור טומאת אוכלין עדיפא ואנן איסורא דעדיף טפי קא משמע לן וה"ה אידך אלא דכיון דאין נט"י לחולין מה"ת אנן נמי לא אדכרינן ליה. ואלת"ה מאי אפ"ה דקאמרי ב"ה אלא ודאי כדפי'. מנחם דילונזאנו. עכ"ל ז"ל:
יכין
ב"ש אומרים מקנח ידיו במפה: בזערוויעט. מנט"י ראשונים:
ומניחה על השלחן: שמכינה לקנח א"ע בסעודתו. וס"ל אסור להשתמש בשולחן טמא. אפי' שני לטומאה מגזירת אוכלי תרומה. שנטמא ע"י שני וא"א שיתטמא המים שבמפה. משא"כ כשיניחנה על כסת טמא. תטמא כסת למי הניגוב שבמפה. ויחזרו ויטמאו לידים:
וב"ה אומרים על הכסת: ס"ל ל"ג מלאכול בשולחן טמא. דאוכלי תרומה זריזין הן. להכי עדיף טפי להניחו בכסת. דטומאת ידים אין עקרו מד"ת ממה שיניחו בשולחן. שיק"ט מהשולחן ויחזור ויטמא לפת שבצדו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת