משנה ברכות ח ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ח · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בית שמאי אומרים, מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן.

ובית הלל אומרים, על הכסת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשּׁוּלְחָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:

נוסח הרמב"ם

בית שמאי אומרין מקנח ידו במפה ומניחה על השולחן ובית הלל אומרין על הכסת.

פירוש הרמב"ם

בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן ובית הלל אומרים על הכסת – פירוש מקנח, מנגב. ופירוש מפה, היא היריעה הפרוסה על השולחן. וכסת, הוא המכבר שישב אדם עליו, מצמר או ממשי או מפשתים.

ובית שמאי אומרים, שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה, וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמאו ידיו.

ובית הלל אומרים, שמא יהיה השולחן טמא, ונטמאו המשקין אשר במפה וִיטַמאו [את] האוכלין.

ובית שמאי אומרים שכל שולחן שעניינו כך, אסור להשתמש בו.

וכל זה נוהג על העיקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מקנח ידיו במפה - מנטילת מים ראשונים, ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל, ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ח ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם המשקים נעשות תחלה וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני ט לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים, ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה י, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

פירוש תוספות יום טוב

ומניחה על השלחן. כתב הר"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר"ב ראשון אע"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ"ש הר"ב דאין נ"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו):

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאי' בגמ' ובפרש"י דבידיו שיוכלו להטמאות הוא נזהר מליגע בכסת:

(ט) (על הברטנורא) מפרש בגמ' גזירה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן:

(י) (על הברטנורא) וטעמא דתקון נט"י בחולין כדתנן בפרק ב' דטהרות משנה ג'. כדי שיהיו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם. גמרא חולין דף קו:


פירושים נוספים