רמב"ם על ברכות ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ברכות · ח · >>

ברכות פרק ח[עריכה]

משנה א[עריכה]

עניין מברך על היום - קידוש השבת או המועד.

ובית שמאי מקדימין הקידוש קודם "בורא פרי הגפן", שאילולי כבוד היום, לא נצרכו ליין. ובית הלל מקדימים "בורא פרי הגפן", כי לולי היין, לא היינו יכולין לעשות קידוש:

משנה ב[עריכה]

בית הלל אומרים שאין נוטלין לידים עד שימלאו כוס של ברכה, שמא יהיו אחורי הכוס מטמאין במשקים טמאין, ושיחזיק הכוס בידו וידו לא נתנגבה, נטמאו המים שעל ידיו באחורי הכוס, ונטמאו ידיו במים ההם שעליהם. וכשיהיו ידיו מנוגבים, לא יטמאו באחורי הכוס, שטומאתו על העניין שאמרנו.

ודעת בית שמאי שהכוס שעניינו כך אסור להשתמש בו, אבל מחייבין בית שמאי נטילת ידים קודם קידוש, שמא יהיו ידיו מטונפות, ונטמאו המשקין שעל אחורי הכוס, והמשקין ההם מטמאין הכוס.

והעיקר באלו העניינים כולם, רוצה לומר בטומאת ידים ובטומאת משקין, היאך יטמאו הכלים מגבם בלבד, והיאך יטמאו המשקין ולא יטמא האדם, אי אפשר לפרשו בכאן, מפני שיצטרך לפירושו יותר מעשרה דפים. אבל יתבאר לך הכל במקומו במסכת טהרות ופרה ומקוואות וידים וטבול יום, ומאשר תראה מדברינו באלו המסכתות, יבאר כן אלו העיקרים:

משנה ג[עריכה]

מכבדין את הבית - להסיר את הפתיתין שנפלו מן הסעודה.

ודברי הכל היא שאם יהיה שם פתיתין כזית, שאסור לרחוץ הידים עד יסירו אותם. ובית שמאי אומרים, מותר להשתמש בשַמָש עם הארץ, ומפני שלא ידע מה שצריך להסיר שיהיה אחר כן מותר בנטילת הידים, על כן אמרו: אין נוטלין לידים עד שיפנו המקום כולו.

ובית הלל אוסרין להשתמש בשמש עם הארץ, ובשביל כך אומרים: נוטלין לידים תחילה, שהשמש עצמו לא יטול לידים עד שיסיר כל מה שהוא כזית.

והלכה כבית שמאי:

משנה ד[עריכה]

מקנח - מנגב.

ופירוש מפה - היא היריעה הפרוסה על השולחן.

וכסת - הוא המכבר שישב אדם עליו, מצמר או ממשי או מפשתים.

ובית שמאי אומרים, שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה, וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמאו ידיו.

ובית הלל אומרים, שמא יהיה השולחן טמא, ונטמאו המשקין אשר במפה וִיטַמאו [את] האוכלין.

ובית שמאי אומרים, שכל שולחן שעניינו כך, אסור להשתמש בו.

וכל זה נוהג על העיקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך:

משנה ה[עריכה]

כבר התבאר בתלמוד, שהכל מסכימים שברכת מזון ראשונה והבדלה אחרונה, אבל נחלקו בית שמאי ובית הלל בהקדמת הנר על הבשמים, שבית שמאי יקדימו הנר, ובית הלל יקדימו הבשמים.

ומה שצריך לכלול המזון עם ההבדלה, כדי ללמדך מתוך דבריו היאך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מוצאי שבת. ועוד, שהוא כלל בראש הפרק הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה, לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכָלל הסעודה עם ההבדלה:

משנה ו[עריכה]

כבר ידעת מדברי התורה שאסור ליהנות בדבר מדברי העבודה זרה, והוא מה שאמר הכתוב: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"(דברים יג, יח).

ונר של גוים - אסור להבדיל עליו, מפני שלא שבת. והעיקר בידינו: אור שלא שבת – אין מברכין עליו.

ובשמים של גוים - אין מברכין עליהן, שכל עניינה לשם עבודה זרה.

ואסר ברכת הנר עד שיאותו - רוצה לומר עד שייהנו ממנו, ואז יהיה מותר לברך עליו במוצאי שבת:

משנה ז[עריכה]

יתאכל - יהיה נטחן המאכל. ושיעור זמנו, כל זמן שאינו רעב אחר אותה אכילה. ובמזיד, דברי הכל חוזר למקומו:

משנה ח[עריכה]

יש מי שיקרא יְשַמַע, והעניין אחד. שהכוונה שלא יענה אמן בהיות הכותי מברך, עד שישמע העונה אמן כל הברכה.

ובכאן אפרש לך עניין הכותיים. שהעם שהביא סנחריב מכותה, והושיבם בערי שומרון, העיד הכתוב בהם: "את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים"(מלכים ב יז, לג). אבל באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטה, והמצוות אשר החזיקו בהן – היו מקפידים עליהם וישימו ליבם אליהם מאד. והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומייחדים ולא יעבדו עבודה זרה, עד אשר חקרו עליהם החכמים ומצאום מכבדים הר גריזים, וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה, וידעו שהיו עובדים עבודה זרה, אז החזיקום בחזקת גויים גמורים לכל דבריהם.

וכל מה שתמצא במשנה מן הדברים בעניין הכותי, אשר תבין מהם שהכותיים נכבדים מן הגוים ופחותים מישראל, כמו שאמרו: "מזמנין עם הכותי" (ברכות ז, א), ו"כותי המברך" (ברכות ח, ח) וזולתו, לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם. אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו, הם פחותים מן הגוים מאד. ועל כן דע אותו ולא נצטרך לשנות זה העיקר, בכל מקום שנזכר כותי: