רמב"ם על ברכות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ברכות · ז · >>

ברכות פרק ז[עריכה]

משנה א[עריכה]

  • שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו' – פירוש זאת המשנה צריך להקדמות, יתבארו במקומות מהמשנה, והנני אבארם בדרך קצרה ואחר כך אפרש זאת ההלכה.
ואומר, שמתנות הקב"ה מן הזרוּע אחר שקצרו אותו ויודש וימרחו אותו, חייב להוציא ממנו חלק מחמישים ולתת אותו לכהן, וזה נקרא תרומה גדולה. ואחר כך יוציאו מן הנותר חלק מעשרה, זה נקרא מעשר ראשון, ויתנהו ללוי. ואחר כך יוציאו מן הנותר עשיריתו וזה נקרא מעשר שני, וחייב בעליו להעלותו ולאוכלו בירושלים. ואם אינו יכול להעלותו, יגאל אותו במקומו, ויקח כסף הפדיון בידו ויעלהו לירושלים. ואם יגאלהו איש אחר, יתן כסף ערכו לבד, ואם יגאלנו בעליו, יוסף חמישיתו, כמו שכתוב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו". וכל מי שיקדיש דבר מכל הדברים, אם יגאלנו הוא בעצמו, יוסיף עליו חמישיתו, כמו שיתבארו הכל במקומו. ואחר כך יקח הלוי המעשר ההוא שנתנו לו, ויוציא ממנו חלק מעשרה ויתנהו לכהן, וזה נקרא מעשר מן המעשר, והחלק שיפריש הלוי נקרא תרומת מעשר.
וטבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מכל אלו המתנות אשר זכרנו, והיא מלה מורכבת, טב לא. והדמאי הוא דבר מסופק, שלא נודע אם הוציאו ממנו מעשרות אם לא, וזאת המלה כמו כן מורכבת, דא מאי.
והעיקר בידינו, שכל מי שיבוא לגורן קודם שיודש, ויוציא ממנו מעשר ראשון קודם שיוציא תרומה גדולה, ואותו מעשר יתנהו ללוי, אין הלוי חייב להוציא מן השבולים ההם חלק תרומה גדולה שיש בם, אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם בא לגורן אחר שהודש ונמרח, ונמצא שם כמו מאה סאין חיטין, ולקח מהן עשר סאין ונתנם ללוי ולא הוציא תרומה גדולה, יתחייב הלוי להוציא מאותן עשר סאין חלק תרומה גדולה, שהיא חובה להוציאה מן הדגן, והיא חמישית סאה, ואחר כך יוציא מן הנותר תרומת מעשר.
ומן העיקרים שיש בידינו, שמעשר שני אסור לפדותו אלא במטבע מצוייר וחתום, כמו שנאמר: "וצרת הכסף", ובא בקבלה: דבר שיש עליו צורה, אבל לפדותו בחתיכות כסף או בחתיכות זהב אינו מותר, וכן אסור לפדותו במטלטלין, וכן אסור לפדות ההקדש בחלק מן הקרקע, ועל כן שמור אלו העיקרים כולן.
ויש לך לדעת, שהמשנה אינה מדברת באיסור דבר שאיסורו מפורסם, ולא בהיתר דבר שנודע שהוא מותר, אבל היא אוסרת מה שיסתפק אם הוא אסור אם לא, אבל הדברים המבוארים – אין צריך לדבר עליהם. וצריך להקשות בזאת הקושיא תמיד, רוצה לומר, שיאמר: איזה טעם למדנו מזאת המשנה? כשיהיה הדבר נודע ומבואר.
  • ואחר כל זה, שים לבך לשמוע פירוש דברי זו המשנה.
אמר, שכל מי שיאכל דמאי. או מעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק מתרומה גדולה כשיוציא מעשר ראשון מן השיבולים שלא הודשו, כמו שאמרנו. או אכל מעשר שני והקדש שפדאוהו בעליו, ואף על פי שלא נתן החמישית, אבל נשאר עליהם חוב. והשַמָש, אף על פי שאינו מכלל האוכלין. והכותי, נבאר עניינו במקום אחר. והיה עולה במחשבתנו שכל אלה אינן חייבין זימון, בשביל שאינם דברים שלמים בתכלית השלמות כמו שזכרנו, ועל כן הודיענו שחייב לזמן על כולם.
אבל אם אכל טבל, ואפילו טבל מדרבנן, וטבל מדרבנן הוא הדבר הצומח בכלים מלאים עפר, שלא יתחייבו אלו המתנות שזכרנו מן התורה אלא לדבר שהוא צומח מן הארץ, אבל מה שיצמח בכלים – הוא מתחייב במתנות מדרבנן. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, רוצה לומר שלא הוציאו ממנו חלק תרומה גדולה שיש בו, כשיוציא ממנו מעשר קודם תרומה גדולה, והיא חיטה מרוחה. ומעשר שני והקדש שלא נפדו, רוצה לומר לא נפדו כהוגן, בשביל שפדה מעשר שני על מעות שאינן חתומין ולא מצויירים, ופדה ההקדש בקרקע.
והעיקר בידינו, שהנכרי כשיתגייר, לא יהיה ישראל אלא בשלושה דברים, מילה וטבילה והרצאת קרבן. ומה שנאמר בכאן והנכרי, רוצה לומר כשיכנס בדת ישראל ונימול ולא טבל.
שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן, אחר שיש בם חלק משלמותם, שמותר לזמן עליהם, על כן הודיענו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו, לא יתחייב עליהם זימון. ועוד אפרש אחר זה עניין זימון:

משנה ב[עריכה]

  • נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם כו' – אין הלכה כרבי יהודה. וזה שאמר קטנים אין מזמנין עליהם, הוא כשלא ידעו עניין הברכה, שהוא הידור ורוממות הקב"ה. אבל כשידעו למי מברכים, מזמנין עליהם. והנשים מזמנות לעצמן:

משנה ג[עריכה]

  • כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו כו' – מה שנאמר במשנה הזאת: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, הוא דעת רבי עקיבא, וכל מה שיבוא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי, שהוא אומר: לפי רוב הקהל מברכין.
ופסק ההלכה, שמשלושה ועד עשרה, אחד מהן מברך "נברך שאכלנו משלו". ומעשרה ולמעלה, אחד מהן מברך (אומר) "נברך אלהינו שאכלנו משלו", ועונין הכל "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". והלכה כרבי ישמעאל:

משנה ד[עריכה]

  • שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק – טעם העניין הזה מבואר, כי כשיגיעו לעשרה, יוסיף מלת הברכה, כפי שאמרנו:

משנה ה[עריכה]

  • שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כו' – חבורה היא קהילה. ושאמר: אם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן – על מנת שלא יהיה לשתי החבורות שמש אחד ישמש לשתי החבורות. אבל אם היה להם שמש אחד, ואף על פי שלא יראו אלו את אלו, מצטרפין לזימון.
והיין של זמן ההוא היה חזק מאד, ולא היו יכולים לשתותו עד יתנו לתוכו מים הרבה, ועל כן לא נתחייב לברך עליו "בורא פרי הגפן" לדעת רבי אליעזר עד שימזגו במים, שקודם שיהיה מזוג אינו יין, מפני שלא יוכלו לשתותו. ואין הלכה כרבי אליעזר: