רמב"ם על ברכות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ברכות · ז · >>

ברכות פרק ז[עריכה]

משנה א[עריכה]

זאת המשנה צריך להקדמות, יתבארו במקומות מהמשנה, והנני אבארם בדרך קצרה ואחר כך אפרש זאת ההלכה.

ואומר, שמתנות הקב"ה מן הזרוּע אחר שיקצרו אותו ויודש וימרחו אותו, חייב להוציא ממנו חלק מחמישים ולתת אותו לכוהן, וזה נקרא "תרומה גדולה". ואחר כך יוציאו מן הנותר חלק מעשרה, זה נקרא "מעשר ראשון", ויתנוהו ללוי. ואחר כך יוציאו מן הנותר עשיריתו וזה נקרא "מעשר שני", וחייב בעליו להעלותו ולאוכלו בירושלים. ואם אינו יכול להעלותו, יגאל אותו במקומו, ויקח כסף הפדיון בידו ויעלהו לירושלים. ואם יגאלנו איש אחר, יתן כסף ערכו לבד. ואם יגאלנו בעליו, יוסיף חמישיתו, כמו שנאמר: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא). וכן כל מי שיקדיש דבר מכל הדברים, אם יגאלנו הוא בעצמו, יוסף עליו חמישיתו, כמו שיתבאר הכל במקומו. ואחר כך יקח הלוי המעשר ההוא שנתנו לו, ויוציא ממנו חלק מעשרה ויתנהו לכוהן, וזה נקרא "מעשר מן המעשר", והחלק שיפריש הלוי נקרא "תרומת מעשר".

וטבל - הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מכל אלו המתנות אשר זכרנו. והיא מלה מורכבת, "טב לא".

והדמאי - הוא דבר מסופק, שלא נודע אם הוציאו ממנו מעשרות אם לא. וזאת המלה כמו כן מורכבת, "דא מאי".

והעיקר בידינו, שכל מי שיבוא לגורן קודם שיודש, ויוציא ממנו מעשר ראשון קודם שיוציא תרומה גדולה, ואותו מעשר יתנהו ללוי, אין הלוי חייב להוציא מן השיבלים ההם חלק תרומה גדולה שיש בם, אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם בא לגורן אחר שהודש ונמרח, ונמצא שם כגון מאה סאין חיטה, ולקח מהן עשר סאין ונתנם ללוי ולא הוציא תרומה גדולה, יתחייב הלוי להוציא מאותן עשר סאין חלק תרומה גדולה, שהיא חובה להוציאה מן הדגן, והיא חמישית סאה, ואחר כך יוציא מן הנותר תרומת מעשר.

ומן העיקרים שיש בידינו, שמעשר שני אסור לפדותו אלא במטבע מצוייר וחתום, כמו שנאמר: "וצרת הכסף" (דברים יד, כה), ובא בקבלה: דבר שיש עליו צורה, אבל לפדותו בחתיכות כסף או בחתיכות זהב אינו מותר. וכן אסור לפדותו במטלטלין, וכן אסור לפדות ההקדש בחלק מן הקרקע. ועל כן שמור אלו העיקרים כולן.

ויש לך לדעת, שהמשנה אינה מדברת באיסור דבר שאיסורו מפורסם, ולא בהיתר דבר שנודע שהוא מותר. אבל היא אוסרת מה שיסתפק אם הוא אסור אם לא, אבל הדברים המבוארים – אין צריך לדבר עליהם.

וצריך להקשות בזאת הקושיא תמיד, רוצה לומר, שיאמר: איזה טעם למדנו מזאת המשנה? כשיהיה הדבר נודע ומבואר.

ואחר כל זה, שים לבך לשמוע פירוש דברי זו המשנה.

אמר, שכל מי שיאכל דמאי, או מעשר ראשון שנטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק מתרומה גדולה כשיוציא מעשר ראשון מן השיבולים שלא הודשו כמו שאמרנו, או אכל מעשר שני והקדש שפדאום בעליהם, ואף על פי שלא נתנו החמישית, אבל נשאר עליהם חוב, והשַמָש, אף על פי שאינו מכלל האוכלין, והכותי, והוא מין מיוצאי הדת, ועוד נבאר עניינו במקום אחר, והיה עולה במחשבתנו שכל אלה אינן חייבין במזון, בשביל שאינם דברים שלמים בתכלית השלמות כמו שזכרנו, על כן הודיענו שחייב לזמן על כולם.

אבל אם אכל טבל, ואפילו טבל מדרבנן, וטבל מדרבנן הוא הדבר הצומח בכלים מלאים עפר, שלא יתחייבו אלו המתנות שזכרנו מן התורה אלא לדבר שהוא צומח מן הארץ, אבל מה שיצמח בכלים – הוא מתחייב במתנות מדרבנן בלבד.

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - רוצה לומר שלא הוציאו ממנו חלק תרומה גדולה שיש בו, כשיוציאו ממנו מעשר קודם תרומה גדולה, והיא חיטה מרוחה.

ומעשר שני והקדש שלא נפדו - רוצה לומר לא נפדו כהוגן, בשביל שפדה מעשר שני על מעות שאינן חתומין ולא מצויירים, ופדה ההקדש בקרקע.

והעיקר בידינו, שהנכרי כשיתגייר, לא תעלה לו קדושה ולא יהיה בכלל ישראל אלא בשלושה דברים: מילה וטבילה והרצאת קרבן. ומה שנאמר בכאן והנכרי, רוצה לומר כשיכנס בדת ישראל ונימול אבל לא טבל.

שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן, אחר שיש בם חלק משלמותם, שמותר לזמן עליהם, על כן הודיענו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו, לא יתחייב עליהם זימון. ועוד אפרש אחר זה עניין זימון:

משנה ב[עריכה]

אין הלכה כרבי יהודה.

וזה שאמרנו קטנים אין מזמנין עליהם - הוא כשלא ידעו עניין הברכה, שהוא הדור ורוממות הקב"ה. אבל כשידעו למי מברכים, מזמנין עליהם.

והנשים מזמנות לעצמן:

משנה ג[עריכה]

מה שנאמר במשנה הזאת: אחד עשרה ואחד עשר רבוא - הוא דעת רבי עקיבא. וכל מה שיבוא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי, שהוא אומר: לפי רוב הקהל מברכין.

ופסק ההלכה, שמשלושה ועד עשרה, אחד מברך: "נברך שאכלנו משלו", ועונין הכל: "ברוך הוא שאכלנו משלו".

ומעשרה ולמעלה, אחד מהם אומר: "נברך אלהינו שאכלנו משלו", ועונין הכל: "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

והלכה כרבי ישמעאל:

משנה ד[עריכה]

טעם העניין הזה מבואר, כי כשיגיעו לעשרה, יוסיף מילת הברכה, כפי שאמרנו:

משנה ה[עריכה]

חבורה - היא קהילה.

ושאמר: ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן - על מנת שלא יהיה לשתי החבורות שמש אחד ישמש לשתי החבורות. אבל אם היה להם שמש אחד, ואף על פי שלא יראו אלו את אלו, מצטרפין לזימון.

והיין שבזמן ההוא היה חזק מאד, ולא היו יכולים לשתותו עד שיתנו לתוכו מים הרבה, ועל כן לא יתחייב לברך עליו "בורא פרי הגפן" לדעת רבי אליעזר עד שימזגהו במים, מפני שקודם שיהיה מזוג אינו יין, מפני שלא יוכלו לשתותו.

ואין הלכה כרבי אליעזר: