משנה ברכות ז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ז · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלשה שאכלו כאחד, חיבין לזמן.

אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי, מזמנין עליהם.

אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנין ו עליהם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד - חַיָּבִין לְזַמֵּן.

אָכַל -
דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּש שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי
- מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

אֲבָל אָכַל -
טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שְׁנֵי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי -
אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

נוסח הרמב"ם

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אבל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנוכרי אין מזמנין עליהם.

פירוש הרמב"ם

  • שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו' – פירוש זאת המשנה צריך להקדמות, יתבארו במקומות מהמשנה, והנני אבארם בדרך קצרה ואחר כך אפרש זאת ההלכה.
ואומר, שמתנות הקב"ה מן הזרוּע אחר שקצרו אותו ויודש וימרחו אותו, חייב להוציא ממנו חלק מחמישים ולתת אותו לכהן, וזה נקרא תרומה גדולה. ואחר כך יוציאו מן הנותר חלק מעשרה, זה נקרא מעשר ראשון, ויתנהו ללוי. ואחר כך יוציאו מן הנותר עשיריתו וזה נקרא מעשר שני, וחייב בעליו להעלותו ולאוכלו בירושלים. ואם אינו יכול להעלותו, יגאל אותו במקומו, ויקח כסף הפדיון בידו ויעלהו לירושלים. ואם יגאלהו איש אחר, יתן כסף ערכו לבד, ואם יגאלנו בעליו, יוסף חמישיתו, כמו שכתוב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו". וכל מי שיקדיש דבר מכל הדברים, אם יגאלנו הוא בעצמו, יוסיף עליו חמישיתו, כמו שיתבארו הכל במקומו. ואחר כך יקח הלוי המעשר ההוא שנתנו לו, ויוציא ממנו חלק מעשרה ויתנהו לכהן, וזה נקרא מעשר מן המעשר, והחלק שיפריש הלוי נקרא תרומת מעשר.
וטבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מכל אלו המתנות אשר זכרנו, והיא מלה מורכבת, טב לא. והדמאי הוא דבר מסופק, שלא נודע אם הוציאו ממנו מעשרות אם לא, וזאת המלה כמו כן מורכבת, דא מאי.
והעיקר בידינו, שכל מי שיבוא לגורן קודם שיודש, ויוציא ממנו מעשר ראשון קודם שיוציא תרומה גדולה, ואותו מעשר יתנהו ללוי, אין הלוי חייב להוציא מן השבולים ההם חלק תרומה גדולה שיש בם, אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם בא לגורן אחר שהודש ונמרח, ונמצא שם כמו מאה סאין חיטין, ולקח מהן עשר סאין ונתנם ללוי ולא הוציא תרומה גדולה, יתחייב הלוי להוציא מאותן עשר סאין חלק תרומה גדולה, שהיא חובה להוציאה מן הדגן, והיא חמישית סאה, ואחר כך יוציא מן הנותר תרומת מעשר.
ומן העיקרים שיש בידינו, שמעשר שני אסור לפדותו אלא במטבע מצוייר וחתום, כמו שנאמר: "וצרת הכסף", ובא בקבלה: דבר שיש עליו צורה, אבל לפדותו בחתיכות כסף או בחתיכות זהב אינו מותר, וכן אסור לפדותו במטלטלין, וכן אסור לפדות ההקדש בחלק מן הקרקע, ועל כן שמור אלו העיקרים כולן.
ויש לך לדעת, שהמשנה אינה מדברת באיסור דבר שאיסורו מפורסם, ולא בהיתר דבר שנודע שהוא מותר, אבל היא אוסרת מה שיסתפק אם הוא אסור אם לא, אבל הדברים המבוארים – אין צריך לדבר עליהם. וצריך להקשות בזאת הקושיא תמיד, רוצה לומר, שיאמר: איזה טעם למדנו מזאת המשנה? כשיהיה הדבר נודע ומבואר.
  • ואחר כל זה, שים לבך לשמוע פירוש דברי זו המשנה.
אמר, שכל מי שיאכל דמאי. או מעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק מתרומה גדולה כשיוציא מעשר ראשון מן השיבולים שלא הודשו, כמו שאמרנו. או אכל מעשר שני והקדש שפדאוהו בעליו, ואף על פי שלא נתן החמישית, אבל נשאר עליהם חוב. והשַמָש, אף על פי שאינו מכלל האוכלין. והכותי, נבאר עניינו במקום אחר. והיה עולה במחשבתנו שכל אלה אינן חייבין זימון, בשביל שאינם דברים שלמים בתכלית השלמות כמו שזכרנו, ועל כן הודיענו שחייב לזמן על כולם.
אבל אם אכל טבל, ואפילו טבל מדרבנן, וטבל מדרבנן הוא הדבר הצומח בכלים מלאים עפר, שלא יתחייבו אלו המתנות שזכרנו מן התורה אלא לדבר שהוא צומח מן הארץ, אבל מה שיצמח בכלים – הוא מתחייב במתנות מדרבנן. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, רוצה לומר שלא הוציאו ממנו חלק תרומה גדולה שיש בו, כשיוציא ממנו מעשר קודם תרומה גדולה, והיא חיטה מרוחה. ומעשר שני והקדש שלא נפדו, רוצה לומר לא נפדו כהוגן, בשביל שפדה מעשר שני על מעות שאינן חתומין ולא מצויירים, ופדה ההקדש בקרקע.
והעיקר בידינו, שהנכרי כשיתגייר, לא יהיה ישראל אלא בשלושה דברים, מילה וטבילה והרצאת קרבן. ומה שנאמר בכאן והנכרי, רוצה לומר כשיכנס בדת ישראל ונימול ולא טבל.
שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן, אחר שיש בם חלק משלמותם, שמותר לזמן עליהם, על כן הודיענו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו, לא יתחייב עליהם זימון. ועוד אפרש אחר זה עניין זימון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלשה שאכלו. לזמן — להזדמן יחד, לברך בלשון רבים א נברך שאכלנו משלו:

דמאי - פירות עמי הארץ קרויים דמאי, כלומר דא מאי מעושרין הן או לא, לפי שהם חשודים על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה דרוב עמי הארץ מעשרים הם ב:

שנטלה תרומתו - ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה דכתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:

ומעשר שני והקדש שנפדו - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקמשמע לן תנא דאין חומש מעכב:

והשמש שאכל כזית - דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות אלא הולך ובא אין מזמנין, עליו קמ"ל. ובכל הני אשמעינן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה:

והכותי - מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב ג, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:

אכל טבל - דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל טב לא ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ [שאינו נקוב] שאינו טבל אלא מדרבנן ד, אין מזמנין עליו:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - לאו תרומת מעשר קאמר דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה ה ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל זמן שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו אף על פי שהפריש תרומת מעשר אין מזמנין עליו, ואם היה מקדימו בשבלים קודם שתתמרח לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו - א"צ לומר שלא נפדו כלל דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מע"ש בגרוטאות של כסף או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד) וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה. והקדש שחללו ע"ג קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף:

והשמש שאכל פחות מכזית - משנה שאינה צריכה היא, אלא איידי דהדר לרובא לצורך הדר נמי להא:

ועובד כוכבים - בגר שמל ולא טבל מיירי. ואשמעינן דכל כמה דלא טבל עובד כוכבים הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

פירוש תוספות יום טוב

לזמן. פירש הר"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהלים לד) גדלו לה' אתי. א"נ דכתיב (דברים לב) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא:

דמאי. פירש הר"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ"פ במשנה ד' פ"ק דדמאי וכן הוא בגמרא:

ומעשר שני. כתב הר"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר"ב לענין חומש [והן דברי הר"ש ואע"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י"ל כמ"ש התוספות בפ"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]:

והכותי. פי' הר"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מ"ב יז) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ"ו דיומא ופ' י"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ"ש הר"ב והיו שומרים התורה אע"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב"ם לקמן בסוף פ"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ח:

טבל. פי' הר"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר"י:

שלא נטלה תרומתו. פירש הר"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ"ש בשם הר"ש בד"ה מעשר וכו']. וכ' הר"י ז"ל דמש"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ"ק דפאה:

[והקדש שלא נפדו. פי' הר"ב שחללו ע"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כז) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי"ח דשבת דף קכח ע"א ועיין מ"ש שם משנה א' ]:

אין מזמנין עליהן. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהלים י) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב"י סימן קצ"ו וכתב בכ"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר"ב בזה ע' במשנה ד' פ"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) דכתיב גדלו לה' אתי א"נ כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי, ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזו ליה. גמ':

(ג) (על הברטנורא) אע"ג דהכתוב צווח את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. באורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה הר"י:

(ה) (על הברטנורא) וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה. כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן דכתיב גביה ראשית דגנך גמרא. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן ופטור הלוי כדלעיל ומש"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה. אע"ג דתרומת מעשר נטלה קרי ליה לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל חיובא כשנטלה תרומת מעשר קרי ליה נטלה תרומתו אע"ג דהתרומה גדולה לא נטלה הר"י:

(ו) (על המשנה) אין מזמנין. איכא מרבוותא דסברי דדוקא נקיט מזמנים. דאלו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה. ואיכא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברך משום דכתיב ובוצע ברך נאץ ה':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלשה שאכלו:    הכריח ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם ג' והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וההכרח האחד הביא מדקתני סיפא והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי אצטריך למתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע"פ ששאר בנ"א אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע לאכול עמהם דיינינן ליה ע"כ. ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל דמשום דאחד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן ע"כ. ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה ברש"י ז"ל שלשה שאכלו שהסבו ודעתן לאכול זה עם זה ולהמתין לו עד שיאכל חייבין לזמן ולהכין איש לחבירו כלומר שכולן מזומנין ומכוונין לברכה אחת ולשון תלמוד הוא כן כדאמרי' במס' שבת מזמנין עובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביו"ט כשמתאספים בנ"א לדבר אחד קרי להו התלמוד זמון שמזמן א' מהם חביריו לבהמ"ז ואומר לכולן נברך וכו' ע"כ. ומפיק לה רב אסי בגמ' מקרא דכתיב גדלו לה' אתי דמשמע א' אומר לשנים ור' אבוה מפיק לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא היחיד אומר לשנים הבו גודל לאלהינו:

ומע"ש והקדש שנפדו:    כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל התם בגמ' בבלית מפרש שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפרשי ההיא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם לכ"ע כו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' ירושלמית סברי דבהכי פליגי דמ"ס מעכב ומ"ס לא מעכב. ור"י ס"ל בירושל' דמס' מע"ש דקיי"ל כמ"ד דחומש מעכב. ולדידהו טובא קמ"ל דאע"ג דמעכב הוי זימון. ע"כ:

שאכל כזית:    הכא סתים לן כמאן דאית ליה בסמוך דלא בעינן כביצה:

והכותי:    בירושל' פריך והדין כותי לאו ס' עובד כוכבים ס' ישראל הוא ותירץ ר' אבא דפלוגתא דרבי ורשב"ג היא דרבי אומר כותי כעובד כוכבים ורשב"ג אומר כותי כישראל לכ"ד ומתני' כרשב"ג. וכתב בתוי"ט דאע"ג דבקרא כתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו' קראום בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל ע"כ. ואפשר עוד לומר שמה שהביא מכותא היו יותר מרובין משאר הארצות ונקראו ע"ש הרוב:

אבל אכל טבל כו':    פי' משום דאכילת טבל לאו שמה אכילה דהא לא חזיא אף לכהן אבל תרומה דלכה"פ חזיא לכהן האוכלה מצטרף כהן עם ישראל כיון שהכהן יכול לאכול חולין שאוכל הישראל:

נטלה:    מצאתי שהר"מ די לונזאנו ז"ל נקד נטלה הטי"ת בשו"א בכ"מ שהוא מוזכר במשנה:

בפי' ר"ע ז"ל. וצרת הכסף דבר שיש בו צורה. מדלא כתיב ונתת הכסף בכיסך. והקדש שפדאו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. וי"ס דכתיב ונתן כסף ערכך וגו':

אין מזמנין:    עי' במ"ש בסוף פרק קמא דדמאי אי מברכין ברכת המזון או אין מברכין כמו שאין מזמנין ועי' ג"כ במתני' דבסמוך:


פירושים נוספים

 


קיצור שנות אליהו

שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן - בירושלמי שאלו: תמן את אמר, "אין רשאין ליחלק" (משנה ד), והכא את למד, "חייבין לזמן"? שמואל אמר: כאן בתחילה, כאן בסוף". פירוש, שלכאורה שתי המשניות אומרות אותו דבר. ותירץ שמואל, ששנינו כאן "חייבין לזמן" בסוף, ושם שנינו "אינן רשאין ליחלק" ולברך מתחילה אחד לעצמו והשאר ימשיכו לאכול.

אכל דמאי - פירוש, דמתוך שאילו רצה היה מפקיר נכסיו והיה עני, ושנינו: "מאכילין את העניים דמאי" (משנה דמאי ג א), גם עכשיו נחשב דמאי מאכל הראוי לו ומזמנין עליו. גמרא.

והכותי - בגמרא הקשו, ולא יהיה אלא עם הארץ, והא תניא: אין מזמנין על עם הארץ. ותירץ רבא, שעם הארץ דברייתא היינו שאינו מעשר כראוי, אבל הכותים מעשרים כראוי, שכן אמרו חכמים: כל מצווה שהחזיקו בה הכותים, מדקדקים הם בה הרבה, יותר מישראל. ואין הברייתא מדברת בעם הארץ שאינו זהיר לאכול חולין בטהרה, שבזה אין הכותים זהירים.

ומעשר שני והקדש שלא נפדו - פירשו בגמרא, שנפדו ולא נפדו כהלכתן. מעשר שני, שנפדה על גבי אסימון (מטבע בלי צורה); והקדש, שחיללו על גבי קרקע. והא דנקט הכי, היינו משום דמעשר שני ידוע לכל שאינו נפדה אלא בכסף, אלא שיש בו דין נוסף שנאמר "וצרת הכסף", דבעינן כסף שיש עליו צורה. אבל הקדש נפדה בכל דבר ואפילו במטלטלין, לכך אמר קרקעות.