משנה ברכות ו ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ו · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אכל תאנים ענבים ורמונים, מברך אחריהן שלש ברכות, דברי רבן גמליאל.

וחכמים אומרים, ברכה אחת יב (מעין שלש).

רבי עקיבא אומר, אפלו אכל שלק והוא מזונו, מברך אחריו שלש ברכות.

השותה מים לצמאו, אומר שהכל נהיה בדברו.

רבי טרפון אומר, בורא נפשות רבות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים - מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים - בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר - אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק, וְהוּא מְזוֹנוֹ - מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת.

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ - אוֹמֵר: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר - בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

נוסח הרמב"ם

אכל תאנים וענבים ורימונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרין ברכה אחת רבי עקיבה אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות והשותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן.

פירוש הרמב"ם

  • אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהם שלוש ברכות דברי רבן גמליאל כו' – דעת רבן גמליאל, שעל כל אחד ואחד משבעת המינים חייב לברך שלוש ברכות, רוצה לומר ברכת המזון. שהטוב והמטיב, שהיא הברכה הרביעית, חכמים תיקנוה לימים מועטים אחר החורבן.
  • ומה שאמר לצמאו – רוצה לומר, השותה מים לצורך הצמא. אבל השותה מים כדי לבלוע בו שום דבר, או להטעים מה שיש בפיו, אינו חייב ברכה.
  • ופירוש שלק, הוא כל דבר שלוק מאיזה מין שיהיה.
ואין הלכה כרבן גמליאל ולא כרבי עקיבא ולא כרבי טרפון, שהוא אומר לברך קודם שתיית המים בורא נפשות רבות. אבל עניין הברכה לברך אחר שתיית המים, "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא ברוך אל חי העולמים". ומה שאמרו חכמים לברך אחר שבעת המינים ברכה אחת, צריך להיות בה מעין שלוש ברכות, וכך סידורה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה, שנתת לנו ה' אלהינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' אלהינו על עמך ועל עירך ועל נחלתך, ותבנה ירושלים בקרוב במהרה בימינו, והעלנו בתוכה בשמחה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות. ואם יהיה בארץ ישראל, יאמר: על הארץ ועל פירותיה. וזאת הברכה בעצמה יברך על היין, אבל יאמר "על הגפן ועל פרי הגפן" במקום "על העץ ועל פרי העץ". ואם אכל שום דבר מכל מה שיעשו ממיני התבואה, אומר במקום "על העץ ועל פרי העץ", "על המחיה ועל הכלכלה", ויחתום: "על הארץ ועל המחיה".


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מברך אחריהן ג' ברכות - דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות, דסבירא ליה לרבן גמליאל דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי אלא אכל ז' המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי, וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג) ההר הטוב הזה:

וחכ"א ברכה אחת - מעין שלש ברכות אם ענבים תאנים רימונים זיתים ותמרים אכל, מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. וברכה זו עצמה מברך על היין אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן. ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן במקום על העץ ועל פרי העץ אומר על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה יג:

אפילו אכל שלק - של ירק. והוא מזונו, שסומך עליו למזון. מברך ג' ברכות, ד"ואכלת ושבעת" אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם, ועל שבעת המינין ברכה אחת מעין שלש, ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונן. פירוש חסרונן כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם, על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו ב' ענינים הויא ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך, כדאיתא בירושלמי שחותמים בה ברוך אתה ה' חי העולמים:

השותה מים לצמאו - דוקא, מברך שהכל. אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך:

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות - מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר' טרפון, אלא לפניהם מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות:

פירוש תוספות יום טוב

תאנים וענבים. וכן במ"ו פ"ב. דמעשרות גם בריש פ"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [כדאמרינן בהמקבל דף ק"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ"ג דב"ב (כח). ועמ"ש שם]:

ברכה אחת. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס"ל כמ"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על המשנה) ברכה אחת. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא:

(יג) (על הברטנורא) ולא פירש החתימה בברכת היין. משום דס"ל כמ"ש התוספ' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אכל תאנים ענבים ורמונים:    פי' וה"ה לזיתים ותמרים דלאו כי רוכלא לינקוט וליזול. ואי גרסי' ענבים ברישא ניחא דסדורא דקרא נקיט ואזיל. אלא אפילו גרסי' תאנים ברישא כמו שהוא כתוב בקצת ספרים י"ל דלא זו אף זו קתני ולרבותא דר"ג. כלומר לא מבעיא תאנים דמידי דזיין הוא דמברך ג' ברכות אלא אפילו ענבים דלא זייני כ"כ כמו תאנים נמי מברך ג' ברכות והדר קתני רמון דלא מבעיא דלא זיין אלא אדרבא מעכל ואפ"ה ס"ל לר"ג דמברך עליו ג' ברכות כך נלע"ד. ובהכי נמי נראה דמיתרצא הא דלא קתני זיתים ותמרים דתמרים נמי דמו לתאנים דמיזן זייני וכיון דלא תני תמרים לא תני נמי זיתים. ומ"מ קשה דליתני אכל א' משבעת המינים מברך אחריהם ג' ברכות או ליתני כל שהוא משבעת המינים מברך אחריו ג' ברכות. ונלע"ד בדוחק שזה יתורץ בדקדוק א' שיש עוד לדקדק דאמאי קתני אכל לשון דיעבד דהו"ל למיתני האוכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן ג' ברכות אלא אפשר דר"ג מודה לחכמים דלכתחלה אין ראוי לאכול א' משאר ז' המינים שהן עץ אלא עם לחם מטעם שאמרו חכמים דארץ הפסיק הענין כמו שנכתוב בסמוך ויחיד ורבים הלכה כרבים וראוי להחמיר בלכתחלה אבל אם כבר בדיעבד אכל א' מפירות שבז' המינים יברך בהמ"ז שלימה ולזה הקפיד ר"ג על ר"ע בברייתא בפרקין (דף ל"ח) שנתן לו רשות לברך על הכותבות שהביאו לפניהם וקפץ ובירך ברכה מעין שלש חדא קפידא משום שהיה בדיעבד ועוד שהיה בפניו:

דברי ר"ג:    דס"ל לר"ג דואכלת ושבעת כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק. כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חטה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת וברכת אינו חוזר לכל מ"ש בפסוק של ארץ חטה. אלא אחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלשה. ור"ג ס"ל דקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא בא אלא למעוטי כוסס את החטה ולפיכך אמר לחם לאשמעי' דדוקא בלחם או בדבר שהוא מזון מברך ברכת שלשה אבל כוסס את החטה אינו מברך עליו ברכת שלשה אלא מעין שלש. והכריח ה"ר יונה ז"ל דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ועוד הכריח דמדר"ג דאמר דכוסס את החטה אינו מברך ברכת שלשה אלא ברכת מעין שלש לרבנן דפליגי עליה נשמע דאינו מברך מעין ג' אלא בורא נפשות רבות. והכריחו תוס' ז"ל בפירקין (דף ל"ח) דלר"ג דס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס היכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג דמברך ברכה מעין ג' דאל"כ וכי ל"ל לר"ג ברכ' א' מעין ג' בשום מקו' ע"כ. וצ"ע דמאי קאמרי וכי ל"ל לר"ג וכו' הא אית ליה לעיל בסמוך גבי כוסס את החטה וגם במ"ש בסמוך גבי פת של אורז ודוחן. והתם בברייתא קתני ר"י משמו של ר"ג כל שהוא מז' המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכ"א ברכה א' מעין ג' וכל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה א' מעין ג' וחכ"א ולא כלום אלא בנ"ר:

ברכה אחת מעין שלש:    מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג מעין ג' שפי' ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז' המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות ע"כ:

והוא מזונו:    פי' שקבע סעודתו עליו אבל כשלא קבע אשכחן בברייתא בגמ' שאכל ר"ע כותבות ובירך אחריהם ברכה מעין ג'. מתוס' ז"ל ורמזתיה לעיל בסמוך. והתם בברייתא איהו גופיה התנצל לר"ג שהרשהו לברך דטעמא דבירך ברכה מעין ג' הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים:

השותה מים לצמאו:    למעוטי חנקתיה אומצא אפילו מברכה אחרונה דאי דוקא מברכה ראשונה כדעת רב פלטוי גאון ורב עמרם גאון ז"ל אמאי איצטריך למתנייה פשיטא הא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה הרא"ש ז"ל. וכ' בטור א"ח סי' ר"ד ופי' ר"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקים נהנה בשתייתן ובטעמן הלכך אם שותה אותם לרפוא' צריך לברך עליהם ע"כ וכ' שם ב"י שכ"כ התוס' וה"ר יונה והרא"ש והמרדכי ז"ל ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר יהונתן ז"ל:

בורא נפשות רבות:    דס"ל לר"ט שאינו מברך עליהם לבסוף כלום ולפיכך היה אומר שמברך עליהם בתחלה בנ"ר. רש"י ז"ל בפ"ק דעירובין וכ"פ ג"כ תוס' ז"ל וכ"פ ג"כ הר"י ז"ל אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו דחה פי' זה וכתב בסוף דבריו אלא מסתברא דלא נשמע מדר"ט לברכה שבסוף ולא כלום דדלמא בין בתחלה בין בסוף אמיא הכי מברך כדאשכחן לעיל דבריך בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף ומאן דלא ידע מברכא מברך הכין בין בתחלה בין בסוף ע"כ: הפי' שהביא ר"ע ז"ל על ברכת בנ"ר הוא פי' התוס' בעלה ל"ח ע"ב ובהרא"ש דף פ"ג ע"א וכ"נ מפירש"י הכא ובסוף הפרק והוא פי' ראשון שהביא הטור בסי' ר"ז. וכ' עוד שם ויש אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ע"כ. ופי' ב"י כלומר ומלת וחסרונן דבוק עם על כל מה שבראת כלומר ברוך אתה ה' בנ"ר. ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' עכ"ל ז"ל:


פירושים נוספים

 


קיצור שנות אליהו

אכל תאנים וענבים וכו' - בתוספתא, הובאה בגמרא לז., איתא מעשה ברבן גמליאל והזקנים וכו'. הביאו לפניהם כותבות (היינו תמרים) ואכלו. ונתן רבן כמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש. אמר לו רבן גמליאל: עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? אמר לו: רבינו וכו', יחיד ורבים הלכה כרבים. עד כאן.

וקשה, דמאי קאמר ליה "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת"? והא אם היה מברך שלוש ברכות כרבן גמליאל, נמי הוה מכניס ראשו בין המחלוקת, ומה היה לו לעשות?

ונראה לבאר, על פי מה דקיימא לן, דאם מסופק בדבר אם ברכתו "בורא פרי העץ" או "האדמה", דמברך "האדמה". ואף על גב דלכתחילה צריך לברך על פרי האילן ברכה הראויה לו, מכל מקום כאן דמסופק, הוי ליה כדיעבד.

והנה איתא בגמרא דאם אכל תמרים וסבר שהוא לחם, ופתח על דעת לברך "המוציא" וסיים ב"העץ", יצא, שאפילו סיים "המוציא" גם כן יצא, לפי שתמרים נמי מיזן זייני.

ולפי זה נראה, דרבן גמליאל היה סבור שרבי עקיבא יברך שלוש ברכות, לפי שהוא סובר שאפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך אחריו שלוש ברכות. וכשבירך ברכה אחת מעין שלוש, אמר לו "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת", דהיה לו לברך שלוש ברכות מספק, כיוון דבזה יוצא לכולי עלמא, וכנ"ל בפרי שמסופק עליו בין "העץ" ל"האדמה". והשיב לו רבי עקיבא, "יחיד ורבים הלכה כרבים", ואינו ספק לדינא.

השותה מים לצמאו - דווקא לצמאו, אבל שלא לצמאו אין לברך כלל. ומה שאמרו "דחנקתיה אומצא" - לאו דווקא.

בורא נפשות רבות וחסרונן - נפשות רבות, היינו בהמות ועופות ושאר בעלי חיים. וחסרונן, היינו מה שצריך לבהמות ועופות וכו'.

על כל מה שברא - כן צריך לומר, ולא יאמר "שבראת", דכל הברכה בלשון נסתר.

להחיות בהם נפש כל חי - פירש הגר"א דהיינו בני אדם, והביא ראיה מירושלמי, "בתחילה מאי? אמר רבי חגי: בורא מיני נפשות. התיב רבי יוסי: והא מתניתא פליגא, 'על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר שהכל נהיה בדברו'; והדין גוביי, לאו מין נפש הוא?" והנה לכאורה משם מוכח איפכא, וצריך עיון.