תפארת ישראל על ברכות ו

משנה ברכות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כיצד: מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות (בכורות נח, ב):

על פירות האילן: נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה (שו"ע או"ח רג, ב):

חוץ מן היין: בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]:

שעל היין אומר בורא פרי הגפן: מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק:

ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ: מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ:

רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים: דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל:

משנה ב

ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא: ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ ט"ז ר"ו סק"ב ] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]:

ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא: משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [ מג"א בסי' ר"ו ]:

על כולם: אפילו על פת ויין:

אם אמר שהכל נהיה יצא: בדיעבד:

משנה ג

על דבר שאין גדולו מן הארץ: כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה:

על החומץ: אם ראוי לשתייה:

ועל הנובלות: פירות שנשרו מאילן קודם זמנן:

ועל הגובאי: חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים (שבת קמג, ב) וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ:

על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל: בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל:

ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה: חומץ ונובלות וגובאי.

משנה ד

ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה: חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י:

וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה: ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]:

משנה ה

ברך על היין שלפני המזון: אפילו רק על יין קידוש (שו"ע או"ח קעד, ד):

פטר את היין שלאחר המזון: ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון:

ברך על הפרפרת: בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות:

שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון: שקודם בהמ"ז:

ברך על הפת פטר את הפרפרת: היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן:

ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה: הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א ]:

משנה ו

היו יושבין לאכול: בלא הסיבה:

כל אחד ואחד מברך לעצמו: המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו:

הסיבו אחד מברך לכולן: ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]:

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו: שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב' ]. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [ מ"א קע"ד סקט"ז ]:

והוא אומר על המוגמר: המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז:

אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה: אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה:

משנה ז

הביאו לפניו מליח: דג מליח:

בתחלה: ר"ל לאכלו קודם פת:

ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת: מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל (שו"ע או"ח, ריב) ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואי"להק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל:

שהפת טפלה לו: ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח:

מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]:

משנה ח

אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות: ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי:

וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש: ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה (שו"ע או"ח רח, יז):

ר"ע אומר אפי' אכל שלק: ירק:

השותה מים לצמאו: אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]:

אומר שהכל נהיה בדברו: נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר:

ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות: דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:

בועז

הלכתא גבירתא