משנה ברכות ו ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ו · משנה ז | >>
הביאו לפניו מליח בתחלה ט ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו י.
זה הכלל, כל שהוא עקר ועמו טפלה, מברך על העקר ופוטר את הטפלה.
הֵבִיאוּ לְפָנָיו מְלִיחַ בַּתְּחִלָּה, וּפַת עִמּוֹ - מְבָרֵךְ עַל הַמְּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא עִקָּר, וְעִמּוֹ טְפֵלָה - מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:
הביאו לו מליח כתחילה, ופת עימו -
- מברך על המליח, ופוטר את הפת - שהפת טפילה לו.
- זה הכלל:
- כל שהוא עיקר, ועימו טפילה - מברך על העיקר, ופוטר את הטפילה.
פירוש עקר - הוא השורש.
ופירוש טפלה - הסמוכה אליו.
ודברי זאת המשנה אינה אלא בשומרי גינות, שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם, ובשביל כך עושים מאכל מליח, כדי לחתך הליחות המתדבקות הנקבצות באצטומכא. אי אפשר לאכול המליח לבדו, ומפני כך אוכלין אותו בלחם, ואין כוונתם אכילת הלחם, ומפני זה תהיה הפת במקום זה טפילה, והמליח עיקר:
מליח - כל דבר מלוח:
שהפת טפלה לו - מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר יא אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו אוכל מן הפת עמו. אבל המליח לבדו עיקר והפת טפלה לו:
מליח בתחלה. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב"י סימן רי"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור:
שהפת טפלה לו. ואע"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת, איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ"ש הר"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ"כ הרמב"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע"כ. ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב:
(ט) (על המשנה) מליח בתחילה. נ"ל לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא בירך עדיין. תוי"ט וע"ש:
(י) (על המשנה) טפלה לו. ואע"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוספ':
(יא) (על הברטנורא) דוקא בכי הא ולא בענין אחר וכ"כ הר"מ. וכתבו התוספ' וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. א"נ בשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלוש לבו מחמת מתיקות:
הביאו לפניו כו': ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הביאו לו והיה ראוי לדקדק מאי בתחלה דליסגי דליתני הביאו לו מליח ופת עמו כדאיתיה בקצת נוסחאות ואח"כ ראיתי שדקדק בזה בתוי"ט:
זה הכלל כו': ראוי לדקדק זה הכלל לאתויי מאי דהא אין לך דבר חשוב מן הפת והא תנייה בהדיא שלפעמים שהוא טפל. וכ' בס' לבוש תכלת הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפלה היינו כשאוכלן ביחד וכן כשאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע והרי הוא נהנה כבר בלא ברכה וכשהוא מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל מ"מ גורם לו טפלותו שאין מברכין עליו ברכתו הקבוע לאותו מאכל אלא שהכל. וכתב ע"ז הב"י וז"ל ונ"ל דלפי מה שאמר רבינו בסוף סי' ר"י בשם הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ"ל ול"נ דל"ד זה לחסרון השיעור דהתם אין כאן שום חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת ע"ז קאמר הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא דעכ"פ הוא צריך לברך אלא שמן הדין היה יכול לפטרו עם ברכת העיקר ורק מטעמא דאיך יהנה מן העולם בלא ברכה והוא כבר נתהנה קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך עליו תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא אפילו הרא"ש מודה דמחמת טפלותו תשתנה ברכתו נ"ל עכ"ל ז"ל:
יכין
הביאו לפניו מליח: דג מליח:
בתחלה: ר"ל לאכלו קודם פת:
ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת: מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל (שו"ע או"ח, ריב) ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואי"להק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל:
שהפת טפלה לו: ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח:
מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
קיצור שנות אליהו
מליח בתחילה - דווקא אם אוכל המליח בתחילה. אבל אם אוכל הפת תחילה, אף על פי שאינו אוכל אותו אלא בשביל המליח, צריך לברך על הפת.