משנה ברכות ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ו · משנה ו | >>
היו יושבין לאכול – כל אחד ואחד מברך לעצמו.
הסיבו – אחד מברך לכולן.
בא להם יין בתוך המזון – כל אחד ואחד מברך לעצמו;
לאחר המזון – אחד מברך לכולם.
והוא אומר על המוגמר,
אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה.
הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל - כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
הֵסַבּוּ - אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן - כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
לְאַחַר הַמָּזוֹן - אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר - אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה:
היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו;
- הסבו - אחד מברך לכולם.
- בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו.
- לאחר המזון - אחד מברך לכולם,
- ואומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאין את המוגמר, אלא לאחר הסעודה.
הסבו - היטו. ועניינו שהיתה אכילתם על דרך קיבוץ וחברה.
הטעם בהיות כל אחד ואחד מברך לעצמו כשבא היין בתוך סעודה, מפני שבני הסעודה מתעסקים באכילה, ואם יענה אמן יש לחוש שמא יחנק. ולפיכך נותנין לו כוסו ויברך עליו כשיבלע מה שיש בתוך פיו.
ומוגמר - הוא הקטר בשמים. יאמר שמי שיברך ברכת המזון הוא יברך על המוגמר, ואף על פי שהמוגמר לא יביאוהו אלא לאחר ברכת המזון. וכך היה מנהגם, להביא המוגמר לפני בני הסעודה לאחר הסעודה:
היו יושבים - בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתוועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתוועדים חבורות אנשים לאכול, שהיו מסובים על המטות, ואוכלים ושותים בהסבת שמאל:
כל אחד מברך לעצמו - שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו: ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אף על פי שלא הסיבו - כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם, ומצטרפין נמי לזימון:
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו - הואיל ואין בית הבליעה פנוי, ואין לב המסובים פונה אל המברך, אלא לבלוע מה שבפיהם. אי נמי, חיישינן שמא יחנק כשבא לענות "אמן":
והוא אומר על המוגמר - המברך ברכת המזון ז הוא מברך על המוגמר "בורא עצי בשמים". ואף על גב דאיכא דעדיף מיניה, אפילו הכי, כיוון דאתחיל בחדא - עביד לאידך:
לאחר הסעודה - לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפילו הכי, כיוון שהתחיל בברכות אחרונות - גומרן:
מוגמר - רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש ח לריח טוב:
והוא אומר על המוגמר. פירש הר"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש"י. וכתב הר"י בשם רש"י אע"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע"כ. ויש לתמוה על הב"י שכתב בא"ח סימן קע"ד שדעת הרמב"ם כדעת רש"י שהרי מבואר שחלוקים הם [כמו שחלוקים הם הרמב"ם עם הרר"י שבשם הגאונים]:
המוגמר. פי' הר"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש"י. ובמשנה ז' פ"ב דביצה כתבו לבונה ע"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכתבו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין:
(ז) (על הברטנורא) והוא אומר על המוגמר – פירש הר"ב: המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר, וכן פירש הרמב"ם. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו, דהא משמע כפירוש רש"י דאדסליק מיניה קאי, שהוא המברך על היין שלאחר המזון. ועיין תוספות יום טוב.
(ח) (על הברטנורא) המוגמר – בביצה פרק ב משנה ז כתב הר"ב, לבונה על גבי גחלים, וזה עיקר. שהרי על האש אין הבל תימרתן עולה יפה, לפי שמתאכלין מיד, אלא על גבי גחלים מיתמרין ועולין. ולכך נקרא מוגמר, שתרגום "גחלים" – "גומרין". תוספות יום טוב.
היו יושבין לאכול: בתוספות מוכח דל"ג לאכול וכן בהרי"ף וה"ר יונה והרא"ש ז"ל ליתה. וכן בתוס' ר"פ כל הבשר (חולין דף ק"ו.) וכן בחדושי הרשב"א ז"ל. וז"ל היו יושבין כל או"א מברך לעצמו אין לפ' היו יושבין דוקא כשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הוי קביעות לחבורה אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה וא' מברך לכולן. דא"כ הו"ל למיתני הסבו או שישבו לאכול א' מברך לכולן והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא ורמינהי היו מהלכין בדרך וכו' ישבו לאכול א' מברך לכולן. אלמא מתני' דקתני היו יושבין ה"ה לישבו והיינו נמי דפריך מדוקיא דהסבו הסבו אין ישבו לא ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נידתי דלמא כשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא כשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב ולאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע"פ שלא הסבו אלא שישבו הוי קבע לחבורה וכדפי' ר"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול בדוך פלן. וניזיל וניכול בדוך פלן לאו דוקא אלא כ"ז שהסכימו ונתוועדו בעצה לאכול יחד. עכ"ל ז"ל:
הסבו: הר"מ דילונזאנו ז"ל נקד הֵסָבּוּ הסמ"ך קמוצה. י"מ הסבו מלשון הסבה שהיו רגילין לאכול בהסבה על צדיהן השמאלית. ור"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין וא' מברך לכולן. ורבינו האי ז"ל פי' הסבו מלשון סבוב ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל לחמא. ואומר רבינו יצחק דבין בברכת המוציא בין בבהמ"ז מיירי ומביא ראיות וכו' ונכון הוא לפרש כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה. ועוד אומר ר"י כי בימים ההם שהיה השלחן והמפות לפני כאו"א היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגינו לאכול כולנו בשלחן א' ומפה א' א"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואע"פ שכאו"א אוכל מככרו א' מברך לכולם בין במוציא בין בבהמ"ז. ובירושל' אמר ריב"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים שדרך לתת לכאו"א בפ"ע ואינם יודעים קביעותם אז אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם בעה"ב. ור' חייא ס"ל התם שאפי' בני הבית אינם מצטרפין עם בעה"ב אלא כשהסבו. ונראה דהל' כריב"ל דהוא בתראה טפי. ה"ר יונה ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובהסבה נמי דמהניא היינו היכא דהסבו בכוונה לכך ומש"ה תנא הסבו ולא תני היו מסובין ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון ב"י בטור א"ח סי' קס"ז. היו יושבין וכו' פירש"י ז"ל היו יושבין בלא הסבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותין בהסבה כ"א מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. וכתב הרא"ה ז"ל כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כ"א מסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשלחן א' או בלא שלחן במפה א'. וכתב הרא"ש ז"ל ר"ח פי' היו יושבין לעסק א' ונזדמן להם לאכול מברך כ"א לעצמו אבל הסבו לאכול ולא לעסק א' מברך לכולם. וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכל לחם דמתרגמינן ואסתחרו. ופי' רש"י ז"ל עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל ז"ל. וכן נראה שהוא דעת התוס'. וכתבו התוס' דמתני' מיירי בין לברכת המוציא בין לבהמ"ז וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א וגם הרא"ש ז"ל כתב מתני' איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. בברכה ראשונה אפילו בשנים א' מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו אע"ג דשומע כעונה אפילו אמר אמן לא יצא. ובשלשה א' מברך בהמ"ז לכולם אם הסבו על המטות עכ"ל ז"ל:
כל אחר מברך כו': אע"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך. תוס' ז"ל. אלא שהדבור קאי אברייתא דכיצד סדר הסבה דאיתא בגמרא ונלע"ד דאפשר דשייך נמי אמתני' ולכן העתקתיו הנה. וכתב סמ"ג בעשין סי' כ"ז דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתייה ע"כ וכ"ה בהרי"ף ז"ל סמוך למתני' וכ"ה דעת כל תלמידי רב ורב כהנא ורב ששת ורבא. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות כתבו תוס' ז"ל שהוא פוטר יין שבתוך הסעודה כיון שאינו אלא לשרות העיקר שהוא אותו שלפני המזון פוטרו שפיר. ע"כ:
לאחר המזון כו': כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן א' מברך וכולן יוצאין. וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה בפ"ע. אבל אנו שאין מנהגינו לסלק את השלחן כיון שברך על היין שבתוך המזון א"צ לחזור ולברך אח"כ כלל אלא אם סלק דעתו שלא לשתות כלל דכ"ז שלא סלק השלחן בתוך הסעודה מקרי. הר"י ז"ל:
והוא אומר על המוגמר: מדקתני והוא משמע דבדאיכא דעדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמעי' שאע"פ שהיה מה"ד שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו מעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר. גמ' עם פי' ה"ר יונה ז"ל. ואזיל הוא ז"ל לטעמיה ולפירושו שאכתוב בסמוך בס"ד. ומתני' מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו תחלה למים אחרונים הוא מזומן לבה"מ שמאחר שנתנו לו מעלה א' ליטול תחלה נתן לו ג"כ מעלת הברכה ונראה לע"ד דהכי הוי סייעתיה דרב דכמו שבמתני' קתני דבעבור שנתנו לו מעלת ברכה א' יתנו לו ג"כ מעלת ברכה אחרת. ה"נ לענין בהמ"ז אם נתנו לו מעלה ליטול ידיו למים אחרונים ראשונה יתנו לו ג"כ מעלה לברך בהמ"ז וה"נ אמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) בוצע מברך בהמ"ז ואפי' מ"ד דאורח מברך היינו טעמא כדי שיברך לבעה"ב הא לאו הכי כגון שכולם בעלי הבית ודרים יחד מודה דבוצע מברך כך נלע"ד. ור"ע ז"ל פי' בו פי' הרמב"ם ז"ל וכ"נ קצת שפי' רש"י ז"ל וז"ל והוא אומר על המוגמר אותו שבירך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר וכו' ע"כ. אבל בס' תוי"ט מצאתי שכתב דיש לתמוה על הבית יוסף וכו' ע"ש מ"מ לא קשה כ"כ אבית יוסף דמ"ל שהוא לא בא אלא למעט דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת הגאוני ז"ל שפרשו דכשהביאו אותו באמצע סעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו א' מברך לכולם ור"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אע"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו בהמ"ז ואם היו מביאין אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בהתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו כבוד ג"כ לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים. והכי משמע בירושל' בהדיא דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומש"ה בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאים בתוך הסעודה כאו"א מברך לעצמו ובמוגמר א' פוטר לכולן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנים ולפיכך צריך שיברך כאו"א לעצמו. וה"פ דהאי ירוש' לדעת הגאונים ז"ל. מה בין מוגמר ליין שביין צריך לברך כאו"א מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם כלו' המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו ולפיכך אתד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כאו"א היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור לאחרים בשמיעה בלבד ואע"פ שלא יענו אמן משיהנה מן העוה"ז בלא ברכה שעה גדולה כ"כ אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כאו"א מברך לעצמו. ולפי סברת הגאונים ז"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פי' אחד להם שהכל ר"ל אחר סיום המאכל קודם בהמ"ז ואע"פ ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון. אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר הל"ל והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע"כ כשאמר על המוגמר. על המוגמר שמביאין בתוך הסעודה קאמר עכ"ל הר"י ז"ל וגם הרש"ש ז"ל כתב שמצא בתשובת שאלה להרי"ף ז"ל שהשיב כפי' ר"ח ז"ל שהוא פי' הגאונים ז"ל. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל והוא אומר על המוגמר. וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושל' פריך לה ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתייה אינה באה אלא לזה אחר זה ע"כ. ובערוך ערך גמר נראה דגורס והוא אומר על המגמר אע"פ שאין מביאין את המגמר אלא וכו' בלתי וא"ו וה"ר יהוסף הגיה ס"א המיגמר:
יכין
היו יושבין לאכול: בלא הסיבה:
כל אחד ואחד מברך לעצמו: המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו:
הסיבו אחד מברך לכולן: ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]:
בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו: שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב' ]. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [ מ"א קע"ד סקט"ז ]:
והוא אומר על המוגמר: המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז:
אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה: אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת