מלאכת שלמה על ברכות ז
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ז · >>
שלשה שאכלו: הכריח ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא. ובא להשמיענו שכיון שהם שלשה והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן. וההכרח האחד הביא מדקתני סיפא והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי אצטריך למתני שהשמש מצטרף, אלא ודאי בא להשמיענו שאף על פי ששאר בני אדם אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע לאכול עמהם דיינינן ליה ע"כ.
ופירש הר"ש שירלי"ו ז"ל דמשום דאחד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן ע"כ.
ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה ברש"י ז"ל שלשה שאכלו שהסבו ודעתן לאכול זה עם זה ולהמתין לו עד שיאכל חייבין לזמן ולהכין איש לחבירו, כלומר שכולן מזומנין ומכוונין לברכה אחת. ולשון תלמוד הוא כן כדאמרינן במסכת שבת מזמנין עובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביום טוב, כשמתאספים בני אדם לדבר אחד קרי להו התלמוד זמון, שמזמן אחד מהם חביריו לברכת המזון ואומר לכולן נברך וכו' ע"כ. ומפיק לה רב אסי בגמרא מקרא דכתיב 'גדלו לה' אתי', דמשמע אחד אומר לשנים. ור' אבוה מפיק לה מקרא דכתיב 'כי שם ה' אקרא', היחיד אומר לשנים 'הבו גודל לאלהינו':
ומע"ש והקדש שנפדו: כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל התם בגמרא בבלית מפרש שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקא משמע לן דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפרשי ההיא פלוגתא דפרק הזהב דלעולם לכולי עלמא כו' כדאיתא התם, אבל בני מערבא דגמרא ירושלמית סברי דבהכי פליגי, דמר סבר מעכב ומר סבר לא מעכב. ור"י ס"ל בירושלמי דמסכת מעשר שני דקיימא לן כמאן דאמר דחומש מעכב, ולדידהו טובא קא משמע לן דאף על גב דמעכב הוי זימון. ע"כ:
שאכל כזית: הכא סתים לן כמאן דאית ליה בסמוך דלא בעינן כביצה:
והכותי: בירושלמי פריך והדין כותי לאו סתם עובד כוכבים סתם ישראל הוא. ותירץ ר' אבא דפלוגתא דרבי ורשב"ג היא דרבי אומר כותי כעובד כוכבים ורשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבריו, ומתניתין כרשב"ג. וכתב בתוי"ט דאף על גב דבקרא כתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו', קראום בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל ע"כ. ואפשר עוד לומר שמה שהביא מכותא היו יותר מרובין משאר הארצות ונקראו על שם הרוב:
אבל אכל טבל כו': פירש משום דאכילת טבל לאו שמה אכילה דהא לא חזיא אף לכהן, אבל תרומה דלכל הפחות חזיא לכהן האוכלה מצטרף כהן עם ישראל כיון שהכהן יכול לאכול חולין שאוכל הישראל:
נטלה: מצאתי שהר"מ די לונזאנו ז"ל נקד נטלה הטי"ת בשו"א בכל מקום שהוא מוזכר במשנה:
בפירוש ר"ע ז"ל 'וצרת הכסף' דבר שיש בו צורה, מדלא כתיב ונתת הכסף בכיסך, והקדש שפדאו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף כדכתיב 'ונתן הכסף וקם לו'. ויש סבורים דכתיב ונתן כסף ערכך וגו':
אין מזמנין: עיין במה שכתוב בסוף פרק קמא דדמאי אי מברכין ברכת המזון או אין מברכין כמו שאין מזמנין, ועיין גם כן במתניתין דבסמוך:
נשים ועבדים כו': עבדים השנויים בכל מקום עם הנשים הם עבדים כנעניים. ומפני שראיתי מי שנסתפק בזה הוצרכתי לכותבו אף על פי שדבר פשוט הוא וברור כשמש וגם ידוע למתחילים.
וגרסינן בגמרא אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, הוא דאמר כריב"ל דאמר ריב"ל אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה, וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר:
עד כמה מזמנין: הוא הדין ברכת המזון בלא זימון, אלא רבותא אשמעיין דאפילו על כזית מזמנין, תוספות ז"ל. וכן ברמב"ם רפ"א דהלכות ברכות, וכן דעת כל הפוסקים. וכן בשבלי הלקט סימן מ' עד כמה מזמנין, פירוש עד כמה יאכל ויברכו עליה ברכת המזון ויזמנו עליה, עד כזית ע"כ, עוד כתב שם.
ובעל יראים כתב נראה לי דכזית לר"מ וכביצה לר"י שביעת גרון דאורייתא נינהו, והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס ידי חובה. וז"ל רש"י ז"ל עד כמה מזמנין כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאם ידי חובה אם יתנו לו הכוס לברך ע"כ. ובגמרא רמי דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י, ושם בפסחים סוף פרק אלו עוברין כתבתיו תדרשנו משם:
בשלשה אומר נברך: סברה אחרת בשלשה אומרים נברך, בשלשה והוא אומרים וכו' וכן בכולה מתניתין. גם ברוב ספרים כתיבת יד נמצא להחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בשלשה והוא אומרים ברוך הוא וכו', בעשרה והוא אומרים ברוך הוא וכו', במאה והוא אומרים ברוך הוא וכו', באלף והוא אומרים ברוך הוא וכו', ברבוא והוא אומרים ברוך הוא וכו':
אומר ברכו: בגמרא אמרינן דאף על פי שהוא רשאי לומר כשהן ארבעה ברכו אף על פי כן נברך עדיף ליה כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ותנינא לה במתניתין דבסמוך ששה נחלקים, אי אמרת בשלמא נברך עדיף משום הכי נחלקין, אלא אם אומרים ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא הוו יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי, אלא לאו שמע מינה דמתניתין דקתני הכא בשלשה והוא אומר ברכו אף ברכו קאמר, שמע מינה.
וגרסינן תו בגמרא מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכמים הוא אם לאו, ובטובו הרי זה תלמיד חכמים ומטובו הרי זה בור, ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכמים ובטובו חיים הרי זה בור, נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכמים למי שאכלנו משלו הרי זה בור:
אחד עשרה: ואחד עשר רבוא גרסינן, דרבוא לשון נקבה כדכתיב משתים עשרה רבוא:
ברבוא אומר: נברך לה' אלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא וכו' כצ"ל:
על המזון שאכלנו: ולא קתני על המזון שאכלנו משלו.
ומפרש בגמרא דדוקא בעשרה הוא דיכול לומר הכי דכיון דאדכר שם שמים שאמר אלהינו מוכחא מלתא, אבל בתלתא דלא אדכר שם שמים נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכמים, על המזון שאכלנו הרי זה בור דמתחזי כמאן דמברך לעשרה למזון, והדין הוא פסק ההלכה דבעשרה אם רצה לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אומר. ומשמע דזה שאנו נוהגין לומר בין בזמון שלשה בין בזמון עשרה נברך שאכלנו משלו, ואין אנו אומרים נברך שאכלנו ובטובו חיינו אלא אחר שאמרוהו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר ואומר גם הוא ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
נראה לעניות דעתי שאם ירצה המברך לומר מתחלה גם כן ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הרשות בידו, והראיה מדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ובהא משמע דאפילו ר"ע מודה דעד כאן לא פליגי אלא אי מוסיף למאה לאלף ולרבוא אבל מלות על המזון שאכלנו דקאמר ריה"ג קאי גם כן אשלשה ואעשרה דמודה בהו ר"ע, אלא דבשלשה צריך שיאמר גם כן מלת משלו ובעשרה אין צריך מהטעם שכתבנו, אבל מלות ובטובו חיינו בין ריה"ג בין ר"ע מודים שנאמרים שהם במקום מלות על המזון שאכלנו הנזכרים במשנה לענין עשרה, כך נראה לעניות דעתי.
וכן מצאתי אחר כך בספר לבוש התכלת שם סימן קצ"ב שכתב בין בברכת זימון של שלשה בין בברכת זימון של עשרה אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו, ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם וכו' ע"כ:
בבית הכנסת: שהעולה לספר תורה משהגיעו לעשרה אין חלוק בין רבים למועטים הכא נמי.
והתוספות ז"ל כתבו משמע דריה"ג מודה בבית הכנסת מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי כו' דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתא דשליח צבור כו'. ומשמע דמה מצינו בבית הכנסת דקאמר ר"ע קאי בין אברכו דספר תורה בין אברכו דבברכות קרית שמע דשחרית ודערבית.
וכתב בספר תוי"ט שהטעם שבברכת המזון תקנו נברך אלהינו ובברכת התורה ה' משום כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו כו' ע"ש. וקרא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו הוי תיובתיה. ועוד הקשה עליו החכם הר"א ארחא נר"ו מקרא דכתיב וברכת את ה' אלהיך ולא כתיב וברכת את אלהיך. ועוד קשה במה שאמר והרי לא עשה כן לכל גוי כו', דאדרבא הם הם שלא רצו לקבל התורה וכדדרשו ז"ל אקרא דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלא שמאחר שלא רצו לקבלה בתחלה כתיב בהו לא עשה כן לכל גוי, וכדדרשו רז"ל.
ולעניות דעתי נראה לומר דגבי ברכת המזון נכון תקנו לומר בשם אלהות כלומר אף על פי שאכלנו חס וחלילה לא שמננו ובעטנו אלא אלהותו ומורא שכינתו על ראשינו, אבל גבי ברכת התורה מסתמא במורא הוא קורא ואם כן אף על פי שיאמר בשם ההויה לא נפיק מיניה חורבא. ועוד שראוי להזכיר שם רחמים כלומר אפילו אם חס וחלילה נחטא לפניו לעבור על מה שאנו מוציאים מפינו ממה שאנו קוראים בתורתו אפילו הכי ה' הטוב יכפר בעד, כך נראה לעניות דעתי. ובירושלמי קרי ר"י לר"ע חכמים:
המבורך: דהשתא מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ונהגו עלמא כר' ישמעאל אף על גב דהלכה כר"ע, דר"ע מודה לר"י דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:
אינם רשאין ליחלק: בגמרא פריך מאי קא משמע לן תנינא חדא זימנא וכו' (כמו שכתב בתוי"ט), וגם בירושלמי בריש פרקין פריך ומשני עיין שם, והובא בבית יוסף סימן קצ"ג.
וזה לשון תוספות ז"ל בריש פרקין הכא את אמרת אין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתם יחד אינם רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חבירו, והכא את אמרת חייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואין רשאין לגמור סעודתם זה בלא זה. ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף, איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי, חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף, וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף, והכי פרשינן נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם, אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חבירו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך ע"כ. ועיין בה"ר יונה ז"ל:
ששה נחלקים: ומיהו בכל מקום דאמרינן רשאין ליחלק עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך, כן כתב בספר לבוש תכלת סימן קצ"ג:
שתי חבורות וכו': גמרא תני אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן לזימון, וכתבו תוספות ז"ל והוא הדין בשני בתים ושני בני אדם עומדין ומשמשין מזו לזו מצרפן, והכי איתא בירושלמי ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך. והאי דנקט במתניתין בית אחד משום חידוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין, וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בשני בתים ושני בני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך עכ"ל ז"ל.
וגם בתשובת הרשב"א ז"ל סימן צ"ו כתב ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת וכמו שאמרו דקרו לבית בירה ולבירה בית וכן מבית לבית האמור בפסחים ע"כ בקיצור:
עד שיתן לתוכו מים כו': פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל לדעתו דר"א טעמו כשהוא חי לא חשיב פגימה דלאו יין מקרי, ולרבנן חשיב פגימה. ע"כ:
וחכ"א מברכין: ומודים חכמים לר"א בכוס של ברכת המזון שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים דבעינן מצוה מן המובחר, ואיתא בתוספות פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז), והתם אשתמיטתיה להרשב"ם ז"ל האי ומודים חכמים לר"א אהיכא איתמר. ובברייתא פליגי נמי דר"א אומר נוטלין לידים מן היין בזמן שהוא חי דהוי כמי פירות דשם מים עליו וחכמים אומרים אפילו כשהוא חי אין נוטלין ממנו לידים.
וברש"י בלשון שני גרסא אחרת בשם הכי גרסינן איפכא דלרבי אליעזר כשהוא מזוג נוטלין ממנו לידים וחכמים אומרים אפילו כשהוא מזוג אין נוטלין ממנו לידים אף על גב דרובו מים משום הפסד אוכלין: