רמב"ם על ברכות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ברכות · ט

ברכות פרק ט[עריכה]

משנה א[עריכה]

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל וכו' – מקום שנעשו ניסים לישראל, כגון ים [סוף], ונחל ארנון, ואבן שישב עליה משה במלחמת עמלק, וכדומה לזה.

וכבר אמרנו באשר הקדמנו (לעיל פרק ו משנה א), כי בכל מקום שיאמר ברוך, רוצה לומר: "ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם".

ופירוש נעקרה – ידוע:

משנה ב[עריכה]

על הזיקים ועל הזועות [בנוסחנו: ועל הברקים] ועל הרעמים ועל הרוחות כו' – זיקים הם ניצוצים, והם התבניות הנראין בשמים כדמות כוכבים יש להם זנבות.

וזועות – קול שאון נשמע באוויר, כקול רחיים סובבים לאיטם.

ופירוש רעמים – ידוע, וכן פירוש הברקים.

ורוחות – רוצה לומר, הסערות הגדולות הנושבות, שאינן מצויות תמיד.

ומה שאמר על ההרים ועל הגבעות ומה שאחריו, שיברך: ברוך עושה בראשית – אינו מברך ברכה אחרת; אבל בדברים המוקדמים, כמו הזיקים והרוחות ומה שזכר ביניהם, יברך "עושה בראשית" או "שכוחו מלא עולם".

ודברי רבי יהודה לפרקים – רוצה לומר, כשיראהו אחר זמן, וזה משלושים יום לשלושים יום ולמעלה. ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים כו' —

מה שאמר: על הרעה מעין הטובה – רוצה לומר, כשיבוא עליו מקרה רע, ואף על פי שאפשר שסופו לטוב, יברך "דיין האמת". וכן כשתבוא לו טובה, ואף על פי שאפשר להיות סופה לרע, יברך "הטוב והמטיב".

ודמיון העניין הראשון, כגון שיעבור גשם שוטף על ארצו, זה מקרה רע, אף על פי שסופו לטוב, מפני שהוא מרווה הארץ, ואפשר שהגשם ההוא יביא תועלת לשדהו.

ודמיון העניין השני, כגון שימצא מטמון, ויראה איש בשעת מציאתו. וזה טוב, ואף על פי שאפשר שסופו לרע, כי זה האיש שראהו בשעת מציאת הממון ילשין בו לשופט, וִיעַנֵּהו [השופט] ויבקש ממנו יותר ממה שמצא.

והטעם, שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק, יברך על מה שנמצא מהם תחילה, ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם, לפי שהעתידות ההם – אפשר שיהיו או שלא יהיו.

ופירוש לשעבר – הוא על דבר שחלף ועבר זמנו, שלא יתפלל על דבר שכבר נגזר; אבל יש לו להתפלל על העתידות:

משנה ד[עריכה]

הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו כו' —

כרך – שם למדינה.

ומה שאמר בכאן מתפלל – אינו רוצה לומר תפילה בכוונה ולפאת מזרח, ולא גם כן ברכה, אבל היא בקשה. בשעת כניסתו הוא מתפלל להקב"ה שישמרהו במדינה, ובשעת צאתו יודה לאל שהוציאו ממנה לשלום. ובן עזאי מוסיף שתים: בשעת כניסתו הוא נותן שבח והודאה למקום, על אשר הצילו בדרך עד שהגיעו לשלום למדינה; ובשעת צאתו, מתפלל להצילו כמו כן בדרך שילך בה.

וכבר אמר כלל זה העניין, והוא שיתן שבח למקום על הטובה שגמלהו במה שעבר, ויבקש מלפניו לגמול אותו כמו כן בעתיד. והלכה כבן עזאי:

משנה ה[עריכה]

[ה.] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כו' – מה שאמר: כשם שהוא מברך על הטובה – רוצה לומר, לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעביד מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים, נראים [שתחילתם רעה, ויהיה אחריתם טובה רבה, ויש דברים, נראין] בתחילתם טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה גדולה, מפני שאינו יודע סופה; [וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתבואהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה].

וכמו כן אסרו עליהם השלום להרבות בשמחה ובשחוק, אבל תהיה השמחה במעשים עליונים, רוצה לומר, לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה, כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו. וזה – שלא היה הכבוד ההוא, שהוא מצטער עליו, לטובתו בעולם מתחילתו ועד סופו, ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמיתית, והיה הכבוד ההוא סיבה לטורדו מחיי העולם הבא; ועל כן נאמר (משלי יד): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". ולפיכך יכוון אדם מחשבתו ויתפלל לאל, להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב, סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית.

ומה שאמר: ביצר טוב וביצר רע – רוצה לומר, להשיב אל ליבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העבירה והכעס והאף, שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר: "בכל דרכיך דעהו" – אפילו בדבר עבירה (ברכות סג א).

ופירוש מדה – עניין, רוצה לומר, בכל עניין שיבואך, שבחהו והודהו.

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח כו' – קלות ראש – היפך "כובד ראש" שהקדמנו (משנה ברכות ה א), ועניינו, שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים.

ושער המזרח – רוצה לומר, הפתח המזרחי מפתחי העזרה, והוא נקרא שער ניקנור. וקדש הקדשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר.

ופירוש מכוון – מקביל.

ופירוש מקלו – המטה אשר בידו. ואפונדתו – בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו, ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה. ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו, עד שילבש עליו בגד אחר.

ופירוש קפנדריא – שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו, וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו, כדי שיגיע למקום ידוע. כי אין ראוי להיכנס במקום הנכבד ההוא תחילה, אלא לעניין מענייני תפילה ועבודה.

ומה שאמר ורקיקה מקל וחומר – פירוש, שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך קל וחומר; כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים – אסור להיכנס בו במקום ההוא, יותר ויותר הוא אסור הרוק שם, מפני שהוא דבר מטונף.

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' – מינים – הם הכופרים בתורה, שלא יאמינו בחיי העולם הבא. ועוד נבאר עניין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין.

ופירוש קלקלו – השחיתו הדעות והאמונות.

וכשאמר בכלל התקנות שתיקנו, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל – מפני שמילת שלום הוא שם משמות הקדוש ברוך הוא. והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר, מעניין בועז, שאמר: "ה' עמכם", והשיבוהו: "יברכך ה'".

ומה שאמר אחר כן, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך – אינו ראיה על מה שהקדים, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם; אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים, אף על פי שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל.

ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבוא זמן להיפרע מהם ולענוש אותם, כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר: "הפרו תורתך עת לעשות לה'".

אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו, ויפרשהו ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", יאמר, כי כשיבוא העת להיפרע מהם ולהינקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבוא עליהם העונש במשפט.

וזה העניין ארוך ורחוק, עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לעניין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם. ועל כן אל תבקש ממני עתה בעניין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בעניין ההוא, וכן דברי החכמים.

אבל היסוד הוא, כי הקב"ה יגמול לטובים ויענוש הרעים, והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר: "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ודרך הצדק בהם – אין ביכולת אדם להשיגו, כאשר אין בכוח שֵׂכֶל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה ט).

ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר העניין הזה, כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו עליהם השלום: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו". ואם תראה בדברי המדבר בזה העניין דמות עניינים אמיתיים ומילים דומים טענה, אינה כן, אך בעת תיטיב להסתכל – יסור הציפוי ההוא, שהוא כסף סיגים מצופה על חרס, ויש עליו קושיות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך, ונאבד רוב הדברים וחיבור הספרים.

אבל דברי הפילוסופים בעניין ההוא, והם הבקיאים בפילוסופיה, הוא דבר מופלא מאד ועמוק, וצריך להקדמות רבות והרגל בחכמות. והאיש המשכיל הלבוב – ישים אל ליבו הדברים ההם, ויקשור דבריהם עם דברי הכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" וגו', אות באות, ויכוון מדבריהם עניין קרוב ממה שזכרתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדוייק ממנו ומבורר.

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים. ואין זה מקום להביא הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה – לבאר בו מעט, כי יקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו.

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ברכות.