מ"ג שמות כב טו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יְשַׁדֵּיל גְּבַר בְּתוּלְתָא דְּלָא מְאָרְסָא וְיִשְׁכּוֹב עִמַּהּ קַיָּימָא יְקַיְּימִנַּהּ לֵיהּ לְאִתּוּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלְתָּא דְלָא מְאַרְסָא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יַפְרִין יָתָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ: |
ירושלמי (קטעים): | אֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלָה דְלָא אַרְסַת וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יִפְרָן לֵיהּ לְאִתָּא: |
רש"י
"מהר ימהרנה" - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובתה וישאנה
ותימה על הרמב"ן ז"ל שיהיו התנאים חולקין לפי דבריו בפירוש המלה מהו לשון "מוהר", דהרי למאן דאמר כתובה דאורייתא יליף לה מהכא "כסף ישקול כמהר הבתולות" שיהיה זה ככתובה (כתובות דף י.), ואם כן מפרש לשון "מהר" כתובה, ומאן דסבירא ליה כתובה דרבנן יהיה מפרש "מוהר" סבלונות, ויהיו חולקין בלשון הכתוב, ואין הדעת סובל זה:
אבל כאשר ראינו כי מי שסובר כתובה דאורייתא מפרש "מהר" כתובה, הכי נמי מי שסובר כתובה דרבנן סובר "מהר" כתובה, ולא יקשה מידי כלל, דהא הוא מפרש "כסף ישקול כמהר הבתולות" שדרך בני אדם ליתן לבתולות, כך מחויב ליתן המפתה, ובשביל זה אין כתובה מן התורה אם יאמר הכתוב "כסף ישקול כמהר הבתולות" מה שדרך בני אדם לעשות. וכן פירשנו למעלה אצל "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (לעיל כא, י) שאין הכתוב מחייב מן התורה, רק שיאמר שהיא אשתו, עיין למעלה (שם אות לו). וזה הפירוש הוא פירוש אמיתי כאשר תדקדק בפירוש דבר זה. ומפני דלא הוי ליה למתלי הכתוב במידי דלאו דאורייתא, לכך דרשו בפרק נערה (כתובות דף כט:) לדרשה הא דכתיב "כסף ישקול כמהר הבתולות", שיהא זה כמהר הבתולות של אנס, ומהר הבתולות של אנס כזה, כדאיתא התם. ולפיכך רש"י פירש הכתוב כפשוטו. ולפי זה הא דקאמר 'כמשפט איש לאשה', לא משפט מן התורה, אלא כדרך ומשפט העולם שכותבין כתובה, וזהו פירושו לפי פשוטו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מָהֹר יִמְהָרֶנָּה – יִפְסֹק לָהּ מֹהַר כְּמִשְׁפַּט אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁכּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה וְיִשָּׂאֶנָּה.
רשב"ם
מהר ימהרנה: כמוהר הבתולות חמשים כסף, באונס את הבתולה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, והוא הדין למפתה:
רמב"ן
ואיננו נכון.
אבל ענין "הפתוי" - הטיית רצון בשקר:
- פן יפתה לבבכם (דברים יא טז)
- ויפת בסתר לבי (איוב לא כז)
- אם נפתה לבי על אשה (איוב לא ט)
ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר:
- פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו)
והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר, ונקרא מפתה.
ואונקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי:
- כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל.
- ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) - ואשדלינך.
- ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) - ולאן אשתדלת למעבד.
- שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) - דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות.
- ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.
- ובגמרא (ברכות נח) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל.
- ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות.
- ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש:
- מזלות (מלכים ב כג ה) ומזרות (איוב לח לב)
- נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה)
- מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט)
- וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז)
- שרשרת (להלן כח יד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת.
- ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש.
ולכן אמר אונקלוס: כי יפתה - ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה.
ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים, פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון, ועשאו השתדלות. אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו "דלמא יטעו".
ומה שפירש הרב ב"מהר ימהרנה לו", שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.
אבל פירוש "מהר" - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים "סבלונות" בלשון חכמים. וכך אמרו (בבא בתרא קמה.): "מוהרי הדרי".
ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) - אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי.
ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ לח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים (פסחים מט.): "סעודת סבלונות".
ופירוש "מהר ימהרנה לו לאשה" - שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב.
ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע.
ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה.
ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה. אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר (דברים כב כט): "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם:
- כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו, ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה.
- וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה על כרחו.
ועל דעת רבותינו (כתובות לט), גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.
והנה, הדין הזה איננו רק בנערה, כדין האונס. אבל שם פירש הכתוב (דברים כב כח): "כי ימצא איש נערה בתולה", וכאן לא הזכיר נערה. והטעם:
- כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ);
- וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום, כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו", לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו (קידושין ג.): "כל שבח נעורים לאביה".
- אבל באונס הוצרך לכתוב נערה, להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס.
ור"א אמר: "מהר" לשון קישור, וכן (תהלים טז ד): "ירבו עצבותם אחר מהרו". ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל.
ועל דעתי, "אחר מהרו" שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת.
ובדברי המדקדקים, שנתנו מהר לאל אחר, והטעם, שנתנו לו זבח ומנחה.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קסט. אשר לא אורשה להוציא את שנתארמלה ואת שנתגרשה מן (הנשואין) [האירוסין]. דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר, (מנין) אפילו נתגרשה ונתארמלה, והדין נותן. הואיל ורשאי בהפרת נדרים ורשאי בכסף קנסה. מה בהפרת נדרים אפילו נתארמלה או נתגרשה, אף בכסף קנסה אפילו נתארמלה או נתגרשה. אם כן, מה תלמוד לומר אשר לא אורשה. אלא מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה. נאמר כאן אשר לא אורשה, ונאמר להלן אשר לא אורשה (דברים כב) מה להלן' חמשים, אף כאן חמשים. מה (להלן בכסף) [כאן שקלים] אף (כאן בכסף) [להלן שקלים].
קע. מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר. לפי שנאמר ונתן האיש השוכב עמה. (דברים כב) יכול כשם שבתפוסה נותן מיד, כך במפותה נותן מיד. תלמוד לומר מהר ימהרנה לו (לאשה), מגיד שהוא עושה עליו מהר. ואין מהר אלא כתובה, שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה (בראשית לד).
קעא. מהר ימהרנה לו לאשה בראויה לו לאשה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר.
קעב. מהר ימהרנה לו לאשה שומע אני, בין שהאב רוצה ובין שאינו רוצה. תלמוד לומר ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות. מגיד הכתוב שאם רצה האב יקיים ואם רצה יוציא. ואין לי אלא מפותה, תפוסה מנין- הריני דן. הואיל ותפוסה ברשות אביה ומפותה ברשות אביה, אם למדת על מפותה שאם רצה האב יקים אם רצה יוציא, אף תפוסה כן. ועוד קל וחומר, ומה מפותה שלש עבר [אלא] על דעת אביה רצה האב יוציא רצה האב יקיים. תפוסה, שעבר על דעתה ועל דעת אביה, דין הוא שאם (לא) רצה האב יוציא רצה האב יקים
מלבי"ם - התורה והמצוה
קסח. וכי יפתה איש הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה היא מדעתה. ולשון פתוי פרש"י שמדבר על לבה, והרמב"ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי"ש בארך. אולם למה שאמרו בקדושין (דף מו) שמדבר בפתוי לשם קדושין. אם כן אם היה בשקר, הוה קדושי טעות. רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה. ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר, ואינו שם לב להבחין הדברים. כמו שאמרנו בהבדל בין לשונות פתה משיא, מסית.
ובאונס אמר נערה בתולה ופה לא אמר נערה. שאם למעוטי קטנה, פתוי קטנה אונס הוא. ואם למעוטי בוגרת, בלא זה ידעינן שפטור מקנס, אחר שהקנס לעצמה, הרי מחלה. וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה. ופירשו מפרשי דבריו [שלא יסתור את עצמו ממה שאמר בפ”א מה' אישות אל מה שאמר בה' נערה בתולה,] שאם היא ברשות אביה, ואביה מוסר להזנותה, לא נעשית קדשה בפעם אחת. ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה, שאם הוא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם.
קסט. אשר לא אורשה . רבי יוסי הגלילי מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה. שהפעל הבינוני, מאורשה מציין שהיא עדין מאורשה. ופעל העבר אורשה, מציין שאורשה עובר אף שעתה היא פנויה. ורבי עקיבא לא רצה לפרש כן, דאם נתאלמנה או נתגרשה, הרי היא ככתולה דעלמא. דהא כתובתה מאתיים. ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה.
ואמר זה באונס, מגביל נגד מה שאמר שם תחלה, כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש . שאז חייב סקילה. נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס, אף על גב דמיקטל, משלם. לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה, כי בארוסה אין לה קנס. אבל נתארשה ונתגרשה, דומה כלא אורשה.
ומה שאמרו זה גם במפותה הוא ללמד גזירה שווה שהם חמשים שקלים. וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח). ולדעת ר”ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב), שגורס לרבי עקיבא כיון שבגד בה אינו יכול למכרה., יש לומר רבי יוסי הגלילי אזיל לשטתו שאמר במכילתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה . שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ואם כן, אם נתארסה פעם אחת, נגרע כח האב לענין מכירה, והוא הדין לענין קנס. ורבי עקיבא לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות, לכן סבירא ליה שעל ידי שנתארשה מכבר, לא נגרע כח האב כלל. אמנם על מה שאמרו תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין, יש לה חמשים שקל. וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צריך עיון דהא היא יצאה מרשות מאב לענין נדרים, ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה. ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נערה בתולה) שלא חשש לדברי הירושלמי.
קע. מהר ימהרנה . פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו. שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס, ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום. דכתובת אשה דרבנן. אבל פי' מהר השלוחים, שאדם משלם לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים. והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. ודבריו פלואים, הלא הסבלונות הם בודאי אינם מן התורה. גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן, כמו שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית לד). שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה.
ומה שאמרו שכתובה היא דרבנן, כבר האריך בזה המ”ל (פ"א מה' נערה בתולה ה"ג) שסבירא ליה לרש”י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אף על פי שהיא בעולה. שכן הוא גזירת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות. ועיין בשו"ת נוב"י מהדורה תנינא (סי' לג) מה שאמר בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל. שאין מהר אלא כתובה. רצונו לומר שהוא גזירת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף, כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה.
קעא. לו לאשה מלת לו מיותר ומציין הראוים לה. ויש לומר דאתיא ככולי עלמא, ואינו מדבר לענין קנס, רק שלא ישא אותה. וכמו שאמר הרמב"ם פ"א ה"א. אך אם כן מאי קא משמע לן, וצריך לומר דאתיא כרבי שמעון בן מנסיא (דף כט ע”ב) שפטור מן הקנס.
קעב. מהר ימהרנה כו' ת”ל ואם מאן ימאן אביה ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה. ולפי זה יש לומר שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף, שוב אינו יכול לעכב הנשואין. על זה למד קל וחומר, ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש.