משנה ברכות ט ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ט · משנה ה | >>
חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע י.
ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך.
ובכל מאדך, בכל ממונך.
דבר אחר בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד.
לא יקל יא אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים.
לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר.
כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם.
משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם.
והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יי עמכם, ויאמרו לו, יברכך יי.
ואומר (שופטים ו) יי עמך גבור החיל.
ואומר (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך.
ואומר (תהלים קיט) עת לעשות ליי הפרו תורתך.
רבי נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות ליי.
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו, ה) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
- בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע.
- וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ.
- וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ.
דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפֶּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר.
כָּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.
וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רוּת ב) וְהִנֵּה בֹּעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שׁוֹפְטִים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (מִשְׁלֵי כג) אַל תָּבֹז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תְּהִלִּים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ.
חייב לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה -
- שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו ה).
- "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע;
- "ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך;
- "ובכל מאודך" - בכל ממונך.
- דבר אחר -
- "ובכל מאודך" - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו בכל מאוד מאוד.
- שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו ה).
(ו) לא יקל אדם את ראשו, כנגד שער המזרח - שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים.
- לא ייכנס להר הבית - במקלו, ובמנעלו, ובאפונדתו, ובאבק שעל רגליו.
- ולא יעשנו קפנדריא. ורקיקה מקל וחומר.
(ז) כל חותם הברכות שהיו במקדש - היו "מן העולם".
- משקלקלו המינים ואמרו, אין עולם אלא אחד - התקינו שיהו אומרין: "מן העולם ועד העולם".
- התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם,
- שנאמר: "והנה בועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים, ה' עימכם, ויאמרו לו, יברכך ה'" (רות ב ד).
- ואומר: "ה' עימך גיבור החיל" (שופטים ו יב).
- ואומר: "אל תבוז כי זקנה אימך" (משלי כג כב).
- ואומר: "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו).
- רבי נתן אומר: הפרו תורתך, עת לעשות לה'.
מה שאמרו: כשם שהוא מברך על הטובה - רוצה לומר, לקבל אותה בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך בה "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרין החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעבדין מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראים בתחילתם טובים, ותהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה, מפני שאינו יודע סופה. וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתביאהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה.
וכמו כן אסרו חכמים עליהם השלום להרבות בשמחה ובשחוק, אלא אם תהיה השמחה במעשים עליונים, רוצה לומר, לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה, כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו.
וזה שלא היה הכבוד ההוא, שהוא מצטער עליו, לטובתו בעולם מתחילתו ועד סופו, ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמיתית, והיה הכבוד ההוא סיבה לטרדו מחיי העולם הבא. ועל כן נאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות"(משלי יד, יב). ולפיכך יכוון אדם מחשבתו ויתפלל לאל, להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב, סיבה להשיג ההצלחה האמיתית.
ומה שאמר: ביצר טוב וביצר רע - רוצה לומר, להשיב אל ליבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העברה והכעס והאף, שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר: "בכל דרכיך דעהו" – אפילו בדבר עברה (ברכות סג א).
ופירוש מדה - עניין. רוצה לומר, בכל עניין שיבואך, שבחהו והודהו.
קלות ראש - הפך "כובד ראש" שהקדמנו (ברכות ה, א), ועניינו, שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים.
ושער המזרח - רוצה לומר, הפתח המזרחי מפתחי העזרה, והוא הנקרא שער ניקנור. וקודש הקודשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר.
ופירוש מכוון - מקביל.
ופירוש מקלו - המטה אשר בידו.
ואפונדתו - בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו, ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה. ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו, עד שילבש עליו בגד אחר.
ופירוש קפנדריא - שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו, וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו, כדי שיגיע למקום ידוע. כי אין ראוי להיכנס במקום הנכבד ההוא תחלה, אלא לעניין מענייני תפילה ועבודה.
ומה שאמר ורקיקה מקל וחומר, פירוש שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך קל וחומר. כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים אסור להיכנס בו במקום ההוא, יותר ויותר הוא אסור הרוק שם, מפני שהוא דבר מטונף:
מינים - הם הכופרים בתורה שלא יאמינו בחיי העולם הבא. ועוד נבאר עניין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין.
ופירוש קלקלו - השחיתו הדעות והאמונות.
וכשאמר בכלל התקנות שתיקנו, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל, מפני שמילת שלום הוא שם משמות הקדוש ברוך הוא. והביאו ראיה לדבר זה מעניין בועז, שאמר: "ה' עמכם", והשיבוהו: "יברכך ה'".
ומה שאמר אחר כן, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אינו ראיה על מה שהקדים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם. אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים, אף על פי שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל.
ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבא זמן להיפרע מהם ולענוש אותם, כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר: "הפרו תורתך עת לעשות לה'"(תהילים קיט, קכו).
אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", יאמר כי כשיבוא העת להיפרע מהם ולהינקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבוא עליהם העונש במשפט.
וזה העניין ארוך ורחוק, עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לעניין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם. ועל כן אל תבקש ממני עתה בעניין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בעניין ההוא. וכן דברי החכמים.
אבל היסוד הוא, כי הקב"ה יגמול לטובים ויענוש הרעים, והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי שפטיו ישרים, שנאמר: "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו, באשר אין בכוח שֵׂכֶל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיוננו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר: "כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם"(ישעיהו נה, ט).
ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר העניין הזה, כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתנו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו עליהם השלום: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו". ואם תראה בדברי המדבר בזה העניין דמות עניינים אמיתיים ומילים דומים טענה, אינם כן, אך בעת תיטיב להסתכל – יסור הציפוי ההוא, שהוא כסף סיגים מצופה על חרס, ויש עליו קושיות וטענות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך, ונאבד רוב הדברים וחיבור הספרים.
אבל דברי הפילוסופים בעניין ההוא, והם הבקיאים בפילוסופיה, הוא דבר מופלא מאד ועמוק, וצריך להקדמות רבות והרגל בחכמות. והאיש המשכיל הנבוב ישים אל ליבו הדברים ההם, ויקשור דבריהם עם דברי הכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"(דברים ל, טו) וגו', אות באות, ויכוון מדבריהם עניין קרוב ממה שזכרתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדוייק ממנו ומבורר.
ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים. ואין זה מקום להביא הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה – לבאר בו מעט, לפי שיקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו:
חייב אדם לברך על הרעה - כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב ט כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה:
דבר אחר בכל מאדך - בכל מדות המדודות לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות:
לא יקל אדם ראשו - לא ינהג קלות ראש:
כנגד שער המזרח - חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה, כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון יב:
באפונדתו - אזור חלול שנותנים בו מעות. פירוש אחר בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:
קפנדריא - ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם. ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:
ורקיקה - אסורה בהר הבית:
מקל וחומר - ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון יג אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן:
כל חותמי ברכות שבמקדש - המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת וכן בכולם, והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר אח"כ ויברכו שם כבודך, כלומר שעונים ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך אלהי ישראל מן העולם ולא יותר ולא היו אומרים ועד העולם:
משקלקלו המינים - שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים:
שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז יג שאמר לקוצרים ה' עמכם, וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל, וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך:
רבי נתן אומר הפרו תורתך - פעמים שמבטלים טו דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:
חייב לברך וכו'. פירש הר"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע"כ. והר"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו:
וביצר רע. לשון הרמב"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:
לא יקל וכו'. נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא יט) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו':
בית קדש הקדשים. כתב הר"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח. ) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון:
[ובמנעלו. וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש"י]:
בפונדתו. פי' הר"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים:
מקל וחומר. כתב הר"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב"ם שנעשה לשמירת הרגלים:
ואומר אל תבוז וגו'. פי' הר"ב אלא למוד מבעז. [גמ' דהכא] וכי תימא א"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל:
רבי נתן אומר וכו'. כ' הר"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נה) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ"ד:
(יב) (על הברטנורא) רש"י, ומסיים שהיא אמה טרקסין. שפירושו ל' טרוקי גלי כלומר שסוגר. הלוחות שניתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ"ה דיומא והלכך אסברו לה אבית ראשון:
(יג) (על הברטנורא) גמרא ופירש הר"מ שנעשה לשמירת הרגלים:
(יד) (על המשנה) שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות וע"ז הזהיר שלמה בזה המשל. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) והר"מ כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה (אבל כפשוטו הפירוש כשיבא העת להפרע מהם יזדמן להם סבות להפר התורה כדי שיחול עליהם העונש וזה ענין עמוק וכבר העיר הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט):
כשם שהוא מברך על הטובה: ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמ' וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה:
שנא' ואהבת כו': בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא:
בשני יצריך: מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ע"כ:
ביצ"ט וביצר רע: ר"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ"ז הוא יצה"ר כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצ"ט וביצ"ר עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט היא מדת הרחמנות וכיו"ב ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה"ר. עכ"ל ז"ל:
אפי' הוא נוטל את נפשך: כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפ' ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל:
בכל ממונך: גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע"ד דר"א ס"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע"ד דר"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ"ש ולקרא ק"ש וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת"ה א"כ ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתני' כר"ע. א"נ אפי' כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא:
שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו וכו': כצ"ל:
לא יקל אדם את ראשו כו': מפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג
מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר: ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ"ה לא כ"ש. ובגמ' א"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס"ל לר"י דבזמן שבהמ"ק קיים אסור להפנות בכ"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר:
כל חותְמי הברכות: בנקודת שוא תחת התי"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה"פ ליתני בכל חותָמי. כך נלע"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ"ל ז"ל. ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ:
ואומר אל תבוז כו': אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפי' שפי' ר"ע ז"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פי' אותו שמותר להפר ד"ת משום עת לעשות ש"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה"ז ועד העוה"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. ר"ל דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה. וה"נ הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה:
ר' נתן אומר כו': ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים ה"ז מפר ברית. מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה':
יכין
חייב אדם לברך על הרעה: בשמחה. דהתכלית טוב. וזה נ"ל פי' הכתוב מאתו לא תצא הרעות [בל' רבים] והטוב [בל' יחיד]. דבכל רע מתגלגל ע"י מדת טובה מרובה על מדת פורענות:
בכל לבבך: מדכתיב ב' ביתין:
בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע: ר"ל גם בתאוות תענוגים הגופניים שמסוגלים שיחטא האדם בהן. יהי כונתך בהשתמשך בהם לצורך קיום הגוף לשם שמים לחזק גופך לעבודתו ית'. א"נ ביצה"ט למצות עשה וביצה"ר למצות ל"ת שיהיה לו גבול לומר עד כאן תבוא:
דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד: הרי מוכח שחייב לברך הרעה בשמחה כמו על הטובה:
לא יקל אדם את ראשו: מדהזכיר אהבתו ית' הזכיר נמי היראה:
כנגד שער המזרח: של בהמ"ק:
לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו: אזור חליל:
ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא: דורכגאנג. לקצר דרכו נכנס בפתח זה ויוצא בפתח אחר:
ורקיקה מקל וחומר: מקל וחומר ממנעל שאינו דרך בזיון. ואסור בהר הבית:
כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם: נוסח כל ברכה היה. בא"י אמ"ה אלהי ישראל מן העולם מגן אברהם. וכן כולם. ואמרו כן רק במקדש משום דשם לא ענו אמן על כל ברכה וברכה. רק שם ענו השומעים על כל ברכה תהלה שלימה בשכמל"ו. שהיא תהלה להקב"ה על ההשגחה שלו ית' על עולמו. לכן אמר המברך מן העולם דר"ל שאומר לבני עולם השומעים ברכתו שיברכו גם הם [כך נ"ל פי' הש"ס]:
והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם: ואין בו משום זלזול כבודו ית':
והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה': וא"ת מדעתיה דנפשיה הוא דעביד ת"ש ואומר ה' עמך וכו' הרי שגם המלאך אמר כן:
ה' עמך גבור החיל: וא"ת לא שאל המלאך בשלומו. רק הודיעו כי הקב"ה עמו ושיצליח במלחמה. ת"ש ואומר וכו':
אל תבוז כי זקנה אמך: ר"ל לא תבזה התקנות הישנות. באמרך בועז מדעתי' דנפשי' הוא דעביד. כי זה גורם להפר ח"ו התורה. ונאמר עת לעשות לה' לענוש. כשהפרו תורתך. שבכתב ושבע"פ:
ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה': נ"ל דנ"מ בין ת"ק לר"נ אם שאלת שלום חובה או רשות. כב' פירושים שהביא רש"י (מכות כג, ב) דלת"ק שלא הזכיר מלת "משום" בדבריו. ע"כ ה"ק עת לעשות לה' לענוש אם הפרו תורתיך לבטל השאילת שלום בשם. א"כ חובה היא. ולר"נ הוא כעין התנצלות לבועז. דלהכי הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. וכוונתם לטובה. ועכ"פ אינה חובה. דגם אחר רשאי שלא להזכיר השם אם כוונתו לעשות לה'. א"כ רשות היא. ועי' ברכות (דף סג.):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת