ביאור:מדרש תנאים לדברים/כב
פרק כב[עריכה]
פסוק א[עריכה]
ראו ספרי רכב. הדרשה על 'נידחים – חוץ לתחום' מחקה בדרך לא מוצלחת את הדרשה על "תועה" מהמכילתא כספא כ פס' ד. |
"לא תראה את שור אחיך", למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כג, ד) "כי תפגע", שומע אני כמשמעו? תלמוד לומר "כי תראה"
או "כי תראה", שומע אני אפלו רחוק ממנו מלוא עיניו? תלמוד לומר "כי תפגע"; הרי זה ששיערו חכמים אחד משבעה ומחצה למיל וזה הוא רוס!
"לא תראה את שור אחיך" - מצות לא תעשה; ולהלן הוא אומר "כי תפגע" - מצות עשה!
"את שור אחיך או שיו" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
"נדחים" אין נדחים אלא שיצאו חוץ לתחום, כענין שנאמר (בראשית לז, טו) "וימצאהו איש והנה תעה"
"נדחים" - כדרך הדחתן; מיכן אמרו איזו היא אבדה? מצא חמור ופרה רועים בדרך - אין זו אבדה
חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבדה
"והתעלמת מהם" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
כיצד? היה כהן והיה בבית הקברות, או זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה שלו מרובה כשל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם!
"השב תשיבם לאחיך" מניין החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים - שחייב להחזירה?
תלמוד לומר השב תשיבם לאחיך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלה, למקום המשתמר!
פסוק ב[עריכה]
ראו ספרי רכג-רכד. הוצאות האחזקה מושתות על המאבד, ולכן אם המציאה אינה עובדת – יש להזהר שלא להפסיד את המאבד ויש למכרה ולהחזיר את דמיה. |
"ואם לא קרוב אחיך" אין לי אלא קרוב, רחוק מנין? תלמוד לומר "ולא ידעתו"!
"ואספתו אל תוך ביתך" - ולא לבית אחיך! "והיה עמך" – ברשותך!
"עד דרוש אחיך אתו", וכי עלת על דעתך שאת נותן לו עד שלא יתבעוהו? אם כן למה נאמר "עד דרוש אחיך אתו"?
עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או אינו רמאי! ובמה? בסימנין!
בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימניה ונוטלה. משרבו הרמאים התקינו שאומר לו הבא עדים שאין את רמאי - וטול
"והשבתו לו" - ראה היאך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסייח לסייחים ותרנגול לתרנגול ואווז לאוזין
מיכן אמרו כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל כגון פרה וחמור - מיטפל בהן שנים עשר חדש. מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן
עגלים וסייחים של רעי - מיטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה - שלשים יום. מיכן ואילך - שם דמיהן ומניחן
אוזין ותורנגלין גדולים - מיטפל בהן שלשים יום
קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו - מטפל בהן שלשה ימים. מיכן ואילך - שם דמיהן ומניחן!
מצא דבר שאין עושה ואוכל – ימכר, שנאמר "והשבתו לו" ראה היאך תשיבנו לו!
מצא ספרים - קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללו, אבל לא ילמד בהן לכתחילה ולא יקרא אחר עמו!
מצא כסות - מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה, אבל לא לצרכו ולא לכבודו! כלי עץ - משתמש בהן שלא ירקבו
כלי כסף וכלי נחשת - משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן; כלי זהב וכלי זכוכית - לא יגע בהן עד שיבוא אליהו
לכך נאמר "והשבתו לו"!
דבר אחר: והשבתו לו - לרבות אבדת גופו; כגון שראהו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו - שחייב להצילו!
פסוק ג[עריכה]
הדרשה הראשונה מרחיבה את גבולות האבידה שיש להחזיר וכוללת גם אבידות בלי סימנים, בניגוד לדרשה על "שמלתו" שבהמשך (וראו דרשה זו בספרי רכד.) יתכן שמדובר באבידה של מה ששייך למאבד בוודאות, ויש להחזירה לו לפנים משורת הדין. |
"וכן תעשה לחמורו" למה נאמר? לפי שהוא אומר (כב א) "לא תראה את שור אחיך או שיו"
אין לי אלא בהמה טהורה; בהמה טמאה מנין? תלמוד לומר "וכן תעשה לחמורו"
אין לי אלא דבר שיש בו רוח חיים, דבר שאין בו רוח חיים מנין? תלמוד לומר "וכן תעשה לשמלתו"
אין לי אלא דבר שיש בו סימנין, דבר שאין בו סימנין מנין? תלמוד לומר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך"!
אני אקרא "לכל אבדת אחיך", ומה תלמוד לומר שורו וחמורו?
אלא, מה שורו וחמורו, שאין בו דעת; יצאו עבדו ואמתו, שיש בהן דעת!
מה שמלתו, שיש בו סימנין - אף אין לי אלא דבר שיש בו סימנין!
"וכן תעשה לשמלתו" אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה
מה שמלה מיוחדת, שיש בה סימנין ויש לה תובעין - אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז!
ישראל משומד - מותר להכותו, לשנאו ולקללו, אבל יש להשיב את אבידתו ולשמוט את חובו בשביעית. וראו דברי ר' יצחק במכילתא כספא כ פס' ד. למרות שהאבידה אינה ברשות המאבד, בניגוד לכסף ההלוואה שנמצא ברשותו. ר' פנחס בן יאיר מחמיר בהשבת אבידה ודורש להחזיר אותה גם לגוי משום חילול השם, וראו שם דעת ר' יאשיה. |
"וכן תעשה לכל אבדת אחיך" להביא את המשומד! או כשם שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו - לא תהא מוזהר על אבדתו?
הרי השמיטו יוכיח, שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו - והרי את מוזהר על השמיטו!
הוא יוכיח לאבדתו, שאף על פי שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו - את מוזהר על אבדתו!
לא, אם אמרת בהשמיטו, שהוא שלו - תאמר באבידתו, שאינה שלו? הואיל ואינה שלו, לא תהא מוזהר עליה?
תלמוד לומר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" - להביא את המשומד!
דבר אחר: "לכל אבדת אחיך" - להוציא את הגוי! ר' פנחס בן יאיר אומר: כל מקום שיש חלול השם - אבידתו אסורה!
דבר אחר: לכל אבדת אחיך - לרבות קרקעו, שאם ראה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו - חייב לגדור בפניה ולמנען!
דבר אחר: "לכל אבדת אחיך" - אבידת גופו, שחייב לרפאותו אם חלה!
"אשר תאבד ממנו" כשתתכסה ממנו, לא שתהא מונחת על אבן מסמא!
דבר אחר: "אשר תאבד ממנו" - פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה!
דבר אחר: "אשר תאבד ממנו" - פרט למאבד ממונו לדעתו, שאין נזקקין לו!
"לא תוכל להתעלם" - ליתן עליו בלא תעשה!
דבר אחר: "לא תוכל להתעלם"- להביא את הגר!
פסוק ד[עריכה]
ראו מכילתא כספא לפס' ה, שם תולים את חובת העזרה בבעלות על החמור בלבד. כאן מעירים שגם אם בעל החמור הוא גוי אבל אינו נוכח במקום יש לפרוק ולטעון משם צער המחמר למעשה, שהוא ישראל; וראו גם תוספתא ב"מ ב יא, התולה את הפטור מעזרה בכך שבעל החמור הוא גוי שונא דווקא. |
"לא תראה את חמור אחיך או שורו" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כג, ה) "עזב תעזב עמו" - זו פריקה
או אינה אלא טעינה? וכשהוא אומר "הקים תקים עמו" - הרי טעינה אמור!
"לא תראה את חמור אחיך או שורו" הרי זו מצות לא תעשה! מצות עשה מנין? תלמוד לומר (שמות כג, ה) "כי תראה"
"חמור אחיך" - פרט לגוי, ואם היה המשא של ישראל ואין הגוי מחמר אחר בהמתו - הרי זה חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל!
"נפלים" - שיהיו נפלים ולא עומדים!
"בדרך" - ולא ברפת ברשות הרבים, שהוא חייב!
"והתעלמת מהם" - פעמים שאתה מתעלם, כגון כהן והבהמה בבית הקברות, או זקן ואינה לפי כבודו.
ואם היה חסיד ועשה לפנים משורת הדין - הרי זה משובח!
"הקם תקים" - פריקה בחנם וטעינה בשכר, ור' שמעון אומר: זה וזה בחנם!
כאן נוסף הביטוי "בעליו עמו" מלשון הפסוק בשמות כב יד, אבל אין לעניין זה משמעות הלכתית, שהרי הממד הקובע הוא זהות המחמר והבעלות על המשא. |
"הקם תקים עמו" אין לי אלא בעליו עמו; אין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר "הקים תקים", מכל מקום!
"הקם תקים" - אפלו מאה פעמים! לפיכך צריך להדדה עמו עד פרסה אלא אם כן אמר לו בעל המשא 'איני צריך לך'
"הקם תקים עמו", "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה), אין לי אלא פריקה וטעינה; בהמה עצמה מנין?
תלמוד לומר "עזב תעזוב עמו" "הקם תקים עמו" - כל דבר שהוא שווה לו!
פסוק ה[עריכה]
ראו ספרי רכו. לפתגם "הרחק מן הכיעור" וכו' ראו תוספתא יבמות ד ז, בענייני כשרות, וכאן בענייני פריצות. |
"לא יהיה כלי גבר על אשה", ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שלא יחשדוך אחרים בעבירה
הא כאיזה צד? האיש לבוש בגדי אשה, והאשה סבורה לאיש שהוא אשה, ונמצאו באין לידי עבירה!
לפיכך לא יתקשט האיש כתכשיטי אשה ולא אשה כתכשיטי איש, ולא ילבש חלוק של צורות ולא טלית של שלטים!
דבר אחר: "לא יהיה כלי גבר על אשה", וכי מה בא הכתוב ללמדינו, שלא תלביש אשה כלי לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין?
תלמוד לומר "כי תועבת ה' אלהיך" דבר הבא לידי עבירה. זה הוא כללו של דבר:
שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים; והאיש לא יתכסה ולא יתקשט בתכשיט נשים, וילך לבין הנשים!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה? תלמוד לומר "לא יהיה כלי גבר על אשה"
ומנין לאיש שלא יתקשט בתכשיטי נשים? תלמוד לומר "ולא ילבש גבר שמלת אשה"
או לא יעשה כן מפני גוים ומפני לסטים? תלמוד לומר "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה"!
פסוק ו[עריכה]
החיוב בשילוח הקן הוא טנטטיבי: אם נתקלת בקן וברצונך ליטול את הביצים – יש מצווה, ואם לא – היא אינה חלה; וראו ספרי רכז-רכח. |
"כי יקרא קן צפור" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "שלח תשלח את האם",
יכול יחזר אדם בהרים ובגבעות עד שימצא קן וישלחנו? תלמוד לומר "כי יקרא", במוקרא לפניך!
"קן" - קן, מכל מקום! "צפור" – טהורה, לא טמאה! "לפניך" - רשות היחיד, "בדרך" - רשות הרבים
באילנות מנין? תלמוד לומר "בכל עץ", לרבות; בורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "על הארץ"
וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר "לפניך בדרך" למה לי? מה דרך, שאין קנויה בידך - אף כל, שאין קנוי בידך
מיכן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה שקיננו בטפיחים ובבירה, ואוזין ותרנגלין שקיננו בפרדס - חייב לשלח
קיננו בתוך הבית, כגון יונים הורדסיות - פטור מלשלח! "אפרחים" - מיעוט אפרחים שנים; "או ביצים" - מיעוט ביצים שתים
מנין אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח? תלמוד לומר "קן" קן, מכל מקום!
"אפרוחים או ביצים" - מה אפרוחים, בני קיימה - אף ביצים, בני קיימה; יצאו מוזרות!
מה ביצים, צריכות לאימן - אף אפרוחים, צריכות לאימן; יצאו המפרחין, שאינן צריכין לאימן! והאם רבצת על האפרוחים" - פרט למעפעפת!
יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן? תלמוד לומר "והאם רבצת על האפרוחים או על הביצים" אף על פי שאינה עמהן
"והאם רבצת על האפרוחים" יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - יהא חייב לשלח?
תלמוד לומר והאם רבצת על האפרוחים", עד שיהיו כולן מין אחד!
"לא תקח האם על הבנים" - כשהיא על הבנים. אתה אומר כשהיא על הבנים,
או לא תקח האם על הבנים כשמועו? תלמוד לומר "שלח תשלח את האם"!
הא מה תלמוד לומר "לא תקח האם על הבנים", כשהיא על הבנים!
"לא תקח האם" - אפילו לטהר בה את המוצרע!
פסוק ז[עריכה]
ראו ספרי שם. לעניין החלפת האם בבנים ולעניין המחזיר את הבנים לקן ראו חולין יב ג. לעניין מוקדשים ראו שם משנה א. כאן מרחיבים את הדיון בין ר' אליעזר לתלמידיו, שר' אליעזר משווה את האיסור ליטול את הדוגרת לכיסוי הדם, ואילו תלמידיו משווים אותו ל"אותו ואת בנו", הנוהג דווקא בנקבות. לעניין ההשוואה בין קרבין למקריבין ראו ספרא אמור פרשה ח א. |
"שלח תשלח את האם", שילחה וחזרה, שילחה וחזרה, אפלו ארבעה וחמשה פעמים, מנין שחייב לשלח? תלמוד לומר "שלח תשלח"
אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים - חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח את האם"
נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן - פטור מלשלח!
דבר אחר: "שלח תשלח", שלוח הקן נוהג בחולין - אבל לא במוקדשין, שנאמר "שלח תשלח", מי שאתה מצווה לשלחו
יצא זה, שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר!
"שלח תשלח את האם" - בנקיבות הכתוב מדבר; או אחד זכרים ואחד נקיבות?
אמרת קל וחומר הוא: אם במקום שעשה את שאינו מזומן כמזומן, עשה את הזכרים כנקיבות
כאן, שלא עשה את שאינו מזומן כמזומן - דין הוא שעשה את הזכרים כנקיבות, דברי ר' אליעזר
אמרו לו תלמידיו: וכי דנין אפשר למי שאי אפשר? משיבין לאדם דבר שאינו שלו? אם לדין - הרי הוא אמור, ואם מן הדין - יש תשובה
והרי "אתו ואת בנו" יוכיח, שלא עשה בו את שאינו מזומן כמזומן, ולא עשה בו את הזכרים כנקיבות!
הוא יוכיח לשילוח הקן, שאף על פי שלא עשה בו את שאינו מזומן כמזומן - דין הוא שלא נעשה בו את הזכרים כנקיבות!
לא! אם אמרת באותו ואת בנו, שלא עשה בו את הקריבין כמקריבין; לפי כך לא עשה בו את הזכרים כנקיבות
תאמר כאן, שעשה הקריבין כמקריבין - לפיכך נעשה את הזכרים כנקיבות?
תלמוד לומר "שלח תשלח את האם"! מיכן אמרו קורא זכר - ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרין!
"למען ייטב לך והארכת ימים", והרי הדברים קל וחומר: ומה מצוה קלה שהיא באיסר
אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים" - קל וחומר למצות חמורות שבתורה!
ר' יעקב מסיק מהעובדה שבעולם הזה אין שכר למצוות, שכל ההבטחות לשכר על קיום המצוות יתקיימו רק בעולם הבא, ומכאן שתהיה תחיית המתים! |
ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה עמה, שאין תחיית המתים תלויה בה
בשילוח הקן הוא אומר "למען ייטב לך והארכת ימים", בכבוד אב ואם הוא אומר "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך"
הרי שאמר לו אביו "עלה לבירה והבא לי גוזלות", ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, בחזירתו נפל ומת
היכן טובתו של זה? היכן אריכות ימיו של זה? אלא "למען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב "והארכת ימים" - לעולם שכולו ארוך:
פסוק ח[עריכה]
ראו ספרי רכט. כאן מדגישים שהמעקה צריך להיות חזק. צמצום החובה לעשות מעקה לבית שניתן לדור בו ולא לבית שער וכו', וראו ירושלמי סוטה ח ד. לדברי ר' נתן ראו בבא קמא טו ב. |
"כי תבנה בית חדש" ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שאין את יודע כיצד את נידון
שנאמר (קהלת ט, יב) "כי גם לא ידע האדם את עתו"!
"כי תבנה" אין לי אלא בונה; ירש, לקח, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "בית", מכל מקום!
"חדש" - אין לי אלא חדש; ישן מנין? תלמוד לומר "ועשית מעקה לגגך" ועשית מעקה - הרי זו מצות עשה
וגובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא יפול ממנו הנופל; וצריך להיותה חזקה, כדי שישען עליה ולא תפול!
"לגגך" אין לי אלא גג; מנין לרבות שיחין ומערות ונעיצים? תלמוד לומר "ולא תשים דמים בביתך"; אם כן למה נאמר גג? - פרט לכבש
"בית" לרבות היכל! "גג" פרט לאולם! "ולא תשים דמים בביתך" הרי זו מצות לא תעשה!
"בביתך", יכול אף הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות
ובית שער אכסדרה ומרפסת, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות? תלמוד לומר "בית".
מה בית, שהוא מייחד לדירה - יצאו אלו, שאינן בית דירה!
דבר אחר: "ולא תשים דמים בביתך", ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
תלמוד לומר "ולא תשים דמים בביתך"!
"כי יפל הנופל ממנו" - ולא לתוכו; שאם היתה רשות הרבים גבוהה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנו לתוכו – פטור, שנאמר "ממנו" - ולא לתוכו.
דבר אחר "כי יפל הנופל" לא תלה הכתוב אלא בנופל! מיכן אמרו: בית של שני שותפין חייב במעקה!
אם כן למה נאמר "גגיך"? למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות, שאינן עשויין לדירה
או בתי דמסיות ובתי מרחצאות במשמע? תלמוד לומר "כי יפל הנופל ממנו" לא אמרתי אלא במקום שהרגל רגילה לעלות!
דבר אחר: "כי יפל הנופל", אמר הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שסוף זה עתיד ליפול ממנו
אלא שאני מבקש שלא תארע תקלה על ידיך, כמה שנאמר (יחזקאל ג, יז) "בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל".
פסוק ט[עריכה]
ראו ספרי רל. כאן נוספה הדרשה "פן תקדש – פן תוקד אש" המלמדת שכלאי הכרם אסורים בהנאה בלי גזירה שווה 'קדש' מויקרא ה טו, וכן דרשה המלמדת שהאיסור הוא על שני מינים (ולא על גפנים משני זנים בכרם). |
"לא תזרע כרמך כלאים" מה אני צריך? הלא כבר נאמר (ויקרא יט, יט) "שדך לא תזרע כלאים"?
מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין!
דבר אחר: אף הכרם בכלל שנאמר "שדך לא תזרע כלאים" היה, והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו
שלא בא אלא לאסרו בהנאה. לכך נאמרה הפרשה!
"כרמך", אין לי אלא כרם שלם; כרם יחידית ועושה פירות מנין? תלמוד לומר "כרם", מכל מקום!
"כלאים" - בשני מינין הכתוב מדבר. אתה אומר בשני מינין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במין אחד?
הרי אתה דן: נאמר כאן "כלאים" ונאמר להלן (ויקרא יט, יט) "כלאים".
מה כלאים שנאמר להלן, בשני מינין הכתוב מדבר - אף כלאים שנאמר כאן, בשני מינין הכתוב מדבר!
"פן תקדש המלאה" - פן תוקד אש! מלמד שהכל אסור בהנייה!
"המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", מאימתי תבואה או ירק מתקדשין? משישרישו, וענבים - משייעשו כפול הלבן
שנאמר "המלאה הזרע אשר תזרע" - עד שיזרענה ויהיה זה תבואה
אבל תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שיבשו כל צרכן אינן מתקדשות!
"הזרע אשר תזרע" אין לי אלא שזרע הוא; זרע חבירו ורצה לקיימו מנין? תלמוד לומר "זרע", מכל מקום!
או אפלו זרעו - ולקטו קודם שישריש יהא אסור? תלמוד לומר "ותבואת הכרם": מה כרם, משישריש - אף תבואה, משתשריש!
דבר אחר: "הזרע אשר תזרע" - פרט לזרע שנפל ממנו כשהוא עובר בכרם, ופרט לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים
ופרט לזורע או זורה בשדה לבן - וסיערתו הרוח לאחריו, ונפלו הזרעים בכרמים וצמחו
שנאמר "אשר תזרע" - וזה לא זרע! דבר אחר: "הזרע אשר תזרע" - פרט למקיים קוצים בכרם!
"ותבואת הכרם" להוציא כרם שאינו עושה פירות.
מיכן אמרו: גפן שיבש העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש בימי הקור אם זרע תבואה בצדה או ירק - לא קדש!
פסוק י[עריכה]
"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", אין לי אלא שור וחמור; מנין לעשות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור וחמור?
תלמוד לומר "לא תחרש", מכל מקום! אם כן למה נאמר בשור ובחמור?
ללמדך: בשור ובחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש באדם וחמור.
אין לי אלא חורש; מנין לרבות הזורע והמושך והמנהיג, אפלו בקול? תלמוד לומר "יחדו", מכל מקום!
בניגוד לכלאים ח ב, הדרשה מתירה מן התורה להנהיג בגמל וחמור או בשור ושה! – וראו בביאור שם, שנראה שהיו גם דעות שאסרו מן התורה להנהיג שור עם צבי. המשנה אוסרת את כולם, אבל ראו בכורים ב יא, שנראה שמסכים עם הדרשה שלפנינו. |
דבר אחר "בשור ובחמור", אינו חייב מן התורה עד שיעשה מלאכה בשני מינין, אחד טמא ואחד טהור - כעין שור וחמור,
ומדברי סופרים כל שני מינין אסורין!
איסי בן עקביה אומר: לא ירכב אדם על גבי פרדה
מקל וחומר: ומה אם במקום שהתירה לו התורה ללבוש חלוקין משני מינין, הריני אסור בפתוך
כאן, שאסרה לי תורה לחרוש בשני מינין - דין הוא שאהא אסור בפתוך! אמרו לו: והא כתיב (שמואל ב יג, כט) "וירכבו איש על פרדו וינוסו"!
אמר להם: אין לומדין מן המלכות!
אמרו לו: ומה אתה מקיים (מלכים א א, לג) "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי"? אמר להון: ברייה היא מששת ימי בראשית!
פסוק יא[עריכה]
ראו ספרא קדושים פרק ד יח, וכן ספרי רלב. נוספה כאן הדגמה נוספת לפטור משעטנז – באוהל; וראו תוספתא כלאים ה יד. |
"לא תלבש שעטנז" למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא יט, יט) "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" אבל לא שמענו, שעטנז מהוא?
הרי אתה דן: נאמר כאן "שעטנז" ונאמר להלן "שעטנז".
מה שעטנז שנאמר כאן, בצמר ופשתים הכתוב מדבר - אף שעטנז שנאמר להלן, בצמר ופשתים הכתוב מדבר!
"שעטנז" - דבר שהוא שווע טווי נווז, מיכן אמרו: הלבדים אסורים משום כלאים, שאף על פי שאין בהן משום אריג - יש בהן משום שווע!
"לא תלבש" אין לי אלא שלא ילבש; מנין שלא יתכסה? תלמוד לומר (שם) "לא יעלה עליך"!
יכול לא יפשילנו בקופה לאחוריו? תלמוד לומר "לא תלבש". לבישה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה
לומר לך: מה לבישה מיוחדת, שהיא הנאת הגוף - אף כל שהוא הנאת הגוף!
וכן אהל שהוא כלאים - מותר לישב תחתיו, שלא נאסר אלא העלייה, שהיא דרך לבישה!
"יחדו", יכול לא ילבש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן וחלוק של פשתן על גבי חלוק של צמר?
תלמוד לומר "יחדו": יחדו את אסור ללבוש, אבל מותר את ללבוש זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, זה על גב זה!
ר' חנניה בן גמליאל אומר: מנין שלא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לאגוד בו את מתניו, אף על פי שהרצוע באמצע?
תלמוד לומר "יחדו", מכל מקום. כשתמצא לומר: השק והקופה מצרפין את הכלאים:
פסוק יב[עריכה]
ראו ספרי רלג. |
"לא תלבש שעטנז" – "גדלים תעשה לך" - שניהם בדבור אחד!
"זכור" (שמות כ, ח) ו"שמור" (דברים ה, יב) - שניהם נאמרו בדבור אחד!
"מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט) - שניהם נאמרו בדבור אחד!
"וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל" – "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר" (במדבר ל"ו, ז'-ח') - שניהם נאמרו בדבור אחד!
"ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח, טז) "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) - שניהם נאמרו בדבור אחד!
מה שאין אפשר לבשר ודם, לומר שני דברים כאחד; כמו שנאמר (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים בקדשו שתים זו שמעתי"
ואומר (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'"!
"לא תלבש שעטנז" "גדלים תעשה לך" מיכן אמרו סדין בציצית - בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין
אמרו בית הלל לבית שמאי: תדחה מצוה בלא תעשה למצות עשה?
אמרו להם בית שמאי: מצינו בכל המצות שבתורה, שקדמה מצות עשה למצות בלא תעשה
אבל כאן - תקדום מצות לא תעשה למצות עשה!
"גדלים תעשה לך", למה נאמר? לפי שהוא אומר (במדבר טו, לח) "ועשו להם ציצית" שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו?
תלמוד לומר "גדילים תעשה לך" כמה גדילה נעשית? אין פחות משלשה חוטין, כדברי בית הלל
בית שמאי אומרים: ארבעה. כמה תהא משלשת? בית שמאי אומרים: ארבע, ובית הלל אומרים: שלשה ושליש
שבית הלל אומרים: אחת מארבע לטפח של כל אדם.
והלכה כבית שמאי. במה דברים אמורים? בתחלתה; אבל בשייריה ובגרדומיה - כל שהוא!
"גדלים תעשה לך" - זה לבן. מנין לרבות את התכלת? תלמוד לומר (שם) "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת
"תעשה לך" - ולא מן העשוי; שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה!
"תעשה לך" - לשם חובה. מלמד שצריכה טויה לשמה!
"על ארבע כנפות כסותך" לפי שהוא אומר (שם) "על כנפי בגדיהם",
יכול בעלי שלש ובעלי חמש, ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע? תלמוד לומר "על ארבע". יצאו אלו
משמע מוציא את אלו ומביא כרים וכסתות? תלמוד לומר "אשר תכסה בה", יצאו כרים וכסתות!
לפטור מציצית לכרים וכסתות ולחיוב הסומא בציצית מרות האמור "וראיתם אותו" (במדבר טו לט) ראו ספרי במדבר קטו. |
"אשר תכסה בה" - לרבות כסות סומה!
"אשר תכסה בה" פרט למקופלת ומונחת בקפסה!
"על ארבע כנפות כסותך" בעלת ארבע ולא בעלת שלש! או יכול בעלת ארבע ולא בעלת חמש?
תלמוד לומר "אשר תכסה בה" - אפלו בעלת חמש או יתר! ולמה אני מחייב בעלת חמש ופוטר בעלת שלש? לפי שיש בכלל חמש ארבע!
יכול יטיל חמש ציציות לבעלת חמש ושש ציציות לבעלת שש? תלמוד לומר "על ארבע"
הא כיצד? מטיל ארבע הציציות לארבע הכנפות המרוחקות זו מזו
"על ארבע כנפות כסותך" שומע אני אף על פי שאינה מכסה ראשו ורובו? תלמוד לומר "אשר תכסה בה"
כסות שהוא מכסה ראשו ורובו אמרתי!
מיכן אמרו מדתה - כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך בשוק לבדו ואינו צריך אחר לשמרו ולילך עמו.
פסוק יג[עריכה]
לפי ת"ק פרשת מוציא שם רע נאמרה כדי להחמיר את עונשה של הנערה המאורסה שזינתה, ולא כדי להציג את ענשו של המוציא שם רע! |
"כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה" למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא כ, י) "ואיש אשר ינאף את אשת איש"
הכל היו בכלל נואף ונואפת. הוציא הכתוב את בת ישראל שהיא נערה בתולה מאורשה בסקלה,
ושתהא נסקלת על פתח בית אביה אם באו לה עדים שזינת בבית אביה; לכך נאמרה הפרשה!
"ובא אליה" אם בא עליה לוקה, ואם לאו - אינה לוקה; מלמד שאין מוציא שם רע חייב עד שיבעול אותה כדרכה!
"ושנאה" ר' ישמעאל אומר: בוא וראה כמה שנאה גורמת, שהיא מביאה לידי לשון הרע!
פסוק יד[עריכה]
"ושם לה עלילות דברים" - התחיל מזדקף מעליל לה. יכול אפלו אמר לה הקדחת את התבשיל ולא הקדיחה?
תלמוד לומר "עלילות דברים" "עלילות דברים" (פס' יז) לגזרה שוה
מה "עלילות דברים" האמור להלן, טענת בתולים - אף עלילות דברים האמור כאן, טענת בתולים
"והוציא עליה שם רע" אבל לא שמענו לשון זה 'רע' מהוא?
תלמוד לומר "ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים"!
"ואמר את האשה הזאת" מלמד שאין אומר דברים אלו אלא בעמידתה
"ואקרב אליה" ר' יהודה אומר: לעולם אינו חייב אלא אם כן בעל!
"ולא מצאתי לה בתולים" הרי עדים שזינתה בבית אביה!
פסוק טו[עריכה]
"ולקח אבי הנערה ואמה" מגיד שאביה ואמה מטפלין בה!
דבר אחר: "ולקח אבי הנערה ואמה" אין לי אלא שיש לה אב ואם; יש לה אב ולא אם, אם ולא אב – מנין?
תלמוד לומר "נערה", מכל מקום! אם כן למה נאמר "אבי הנערה ואמה"? הם, שגידלו גידולים רעים יבאו ויתנוולו עם גידוליהן!
והוציאו את בתולי הנערה – כמשמעו! "אל זקני העיר השערה" מלמד שבית דין בגבוה של עיר!
פסוק טז[עריכה]
"ואמר אבי הנערה אל הזקנים" מגיד שהתובע פותח בדבריו תחלה!
"ואמר אבי הנערה אל הזקנים" מגיד שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש!
"את בתי נתתי לאיש הזה" מלמד שהרשות לאב לקדש את בתו קטנה!
פסוק יז[עריכה]
ראו ספרי רלו-רלז. דרשות ר' ישמעאל אינן 'שלושה אימים', שהרי אצלנו אין לשון 'אם', אלא הכוונה לשלוש דרשות על וודאות משפטית ברורה. |
"והנה הוא שם לה עלילות דברים... ואלה בתולי בתי"! הרי עדים להזים עדיו של בעל!
"ופרשו השמלה לפני זקני העיר" יחוורו הדברים בשמלה חדשה!
זה אחד משלשה אימים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה במשל:
(שמות כב, ב) "אם זרחה השמש עליו" אם ידוע שהוא שלום ממנו והרגו - הרי זה חייב!
כיוצא בו (שמות כא, יט) "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו" - על בריו!
וכאן הוא אומר "ופרשו השמלה" - יחוורו הדברים בשמלה!
דבר אחר: "ופרשו השמלה" - לשון כבוד; מלמד שנושאין ונותנין בסתרי הדבר.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: דברים ככתבן, שמלה ממש!
ר' עקיבא אומר "ופרשו השמלה לפני זקני העיר" נמצאו עדי הבעל זוממין!
פסוק יח[עריכה]
"ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אתו" במכות. אתה אומר במכות, או אינו אלא ממון?
וכשהוא אומר "וענשו אתו מאה כסף" הרי ממון אמור; הא מה אני מקיים "ויסרו אתו"? במכות!
פסוק יט[עריכה]
ראו תוספתא ערכין ב ו. |
"וענשו אתו מאה כסף" מאה סלעים צורי. החמירה תורה בדברים יתר מן המעשה,
שהאונס והמפתה נותן מאתים זוז, והמוציא שם רע - נותן ארבע מאות זוז! הא החמירה תורה בדברים יתר מן המעשה!
כיוצא בו אתה אומר (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו) "ומכה אביו ואמו מות יומת" –
זה בסקלה וזה בחנק! הא החמירה תורה בדברים יתר מן המעשה!
כיוצא בו אתה אומר (במדבר יד, כב) "וינסו אותי זה עשר פעמים"
והלא מעשה העגל היה ביניהם ומה תלמוד לומר "זה"? אלא זו עשירית - כנגד כולן ואיזו? זו לשון הרע שלמרגלים
שנאמר בם (במדבר יד, לז) "וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה"; והרי דברים קל וחומר:
ומה אלו, שאמרו לשון הרע על הארץ, שאינה לא שומעת ולא רואה ולא מדברת - כך הביא עליהן המקום פורענות
האומר לשון הרע על חברו, שהוא כדמותו של מי שאמר והיה העולם - על אחת כמה וכמה שתבואנו פורענות
והרי הוא אומר (משלי ו, טז) "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת לבו" הרי שלש עשרה; וכשאתה בא למנין אינן אלא שבע!
ומה תלמוד לומר "ושבע"? אלא זה שביעי שהוא שקול כנגד הכל, ואיזה? זה לשון הרע, שנאמר (שם פס' יט) "ומשלח מדנים בין אחים"!
קשה לשון הרע לפני מי שאמר והיה העולם, שהוא גורם גלות ועבודה זרה!
וכן דוד אומר (תהלים קכ, ה) "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר"; אמר דוד נדמיתי לערבי
מפני מה נדמיתי לערבי? מפני לשון הרע! שנאמר (שם פס' ו) "רבת שכנה לה נפשי עם שנאי שלום"!
והרי הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבד אלהים אחרים!
וכי עלת על דעת דוד המלך עבודה זרה? אלא כך דרש: קשה לשון הרע, שהוא גורם גלות ועבודה זרה
הפתגם ממשלי מתבאר בישעיה ג י-יא. |
והרי הוא אומר (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה"
אוהב טובה יאכל פירותיה "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י)
אוהב רעה אוכל פירותיה "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (שם פס' יא)!
נבוכדנצר - מעשים עשה, וסנחריב - דברים דבר, שנאמר (דברי הימים ב לב, יז) "וספרים כתב לחרף באל חי"
בנבוכדנצר מהוא אומר? (ירמיה נא, נז) "והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה וגבוריה וישנו שנת עולם ולא יקיצו"
ובסנחריב הוא אומר (דברי הימים ב לב, כא) "וישב בבשת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומוציאי מעיו שם הפילוהו בחרב!
הע-שמאל
פסוק כ[עריכה]
"ואם אמת היה הדבר הזה" - נמצאו עידי הבעל אמת; אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין? תלמוד לומר "היה"
"לא נמצאו בתולים לנערה" - אין עדים להזים עדיו של זה!
פסוק כא[עריכה]
"והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה" בגנות בית אביה הכתוב מדבר. יאמרו להם ראו גידולים שגידלתם!
אין לי אלא שיש לה אב ויש לה פתח בית אב; יש לה אב ואין לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב ואין לה אב מנין?
תלמוד לומר: "והוציאו את הנערה", מכל מקום! אם כן למה נאמר "אל פתח בית אביה"? למצוה!
נמצאת אומר שהיא נסקלת בבית הסקלה! "וסקלוה אנשי עירה" וכי כל אנשי עירה רוגמין אותה? אלא במעמד כל אנשי עירה!
"באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ, כז) "באבן"
או באבן, יכול באבן אחת? תלמוד לומר באבנים. אמור מעתה: אם לא מתה בראשונה - תמות בשנייה
ראו כתובות ד ה: אפילו אם עדיין לא הגיעה לבית בעלה, אלא היא בדרך לשם – אינה נסקלת. |
"לזנות בית אביה" אין נערה מאורסה נסקלת עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה
שנאמר "לזנות בית אביה" הא אם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך - הרי זו בחנק!
"בית אביה" נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן (ויקרא כא, ט) "אביה"
מה אביה האמור להלן, זנות עם זיקת הבעל - אף אביה האמור כאן, זנות עם זיקת הבעל!
"ובערת הרע" בערה בכל מיתה! "מקרבך" - אין את מצווה לצאת אחריה לחוץ לארץ!
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר (שמות כ, יג) "לא תנאף".
פסוק כב[עריכה]
ראו ספרי רמא. ר' ישמעאל דורש את הפסוק ואת הביטוי "בעולת בעל" על שומרת יבם שנבעלה לאחד מהיבמים, ואחר כך נאפה עם אחר, שהרי ענשיהן של הנערה המאורסה ושל האשה הנשואה שנאפו מפורשים במקומות אחרים, הוא לומד מכאן ששומרת יבם שעוד לא נבעלה לאחד האחים, ושכבה עם איש זר – אינה נענשת במוות. וראו ספרי רלו. |
"כי ימצא איש" בעדים; "שכב עם אשה בעולת בעל" להביא את שנבעלה בבית אביה עדיין היא ארוסה
ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא ללמד על היבמה לעולם, כל הבא עליה לא יהא במיתה עד שתיבעל
או אינו מדבר אלא בארוסה? וכשהוא אומר (פס' כג) "כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש" הרי ארוסה אמורה
או אינו מדבר אלא בנשואה? וכשהוא אומר (ויקרא כ, י) "ואיש אשר ינאף את אשת איש" הרי נשואה אמורה
הא מה תלמוד לומר "כי ימצא איש שכב עם אשה בעולת בעל"? לא בא הכתוב אלא ללמד על היבמה לעולם
כל הבא עליה לא יהא במיתה עד שתיבעל
או אפלו נבעלה מבן תשע שנים ויום אחד, בא אחר ובעלה, יכול יהא חייב? תלמוד לומר "בעולת בעל" ולא בעולת בעלים
"ומתו" בסתם מיתה האמורה בתורה, חנק "שניהם" - ולא העושים מעשה הרודוס.
וכשהוא אומר "גם שניהם" - לרבות הבא מאחריהם; "האיש" - להוציא את הקטן; "השכב עם האשה" - להוציא את הקטנה
דבר אחר "עם האשה" - ואף על פי שהיא קטנה, והוא שתהיה מבת שלש שנים ויום אחד
"והאשה" - לרבות שנבעלה מבן תשע שנים ויום אחד. "ובערת הרע" - בערה בכל מיתה.
"מישראל" - אין את מצווה לצאת אחריהן חוץ לארץ. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו
תלמוד לומר "לא תנאף", אחד האיש ואחד האשה!
פסוק כג[עריכה]
"כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש" - זו נערה בתולה מאורסה שזינת בבית חמיה, קודם שימסור אותה האב,
אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה - שתהא נסקלת על פתח שער העיר ההיא, לכך נאמרה הפרשה!
"ומצאה איש" - אין מציאה אלא בעדים; "בעיר" - אלו לא יצאת לעיר לא היה מסתקף לה מיכן הפירצה קורא לגנב:
"ושכב עמה" - בכל שכיבה!
פסוק כד[עריכה]
אם מדובר באורגיה רבת משתתפים לדעת ר' יאשיה כולם נסקלים ולדעת ר' יונתן לא ראו ספרי רמב. לעניין החרשת ראו תוספתא כתובות ג ה. |
"והוצאתם את שניהם" - אפלו עשרה אפלו מאה, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: עד שיהיו שנים
"אל שער העיר" - זו היא שאמרנו: שער שנמצאת בו; לא שער שנידונו בו.
ואם היתה העיר מרובה גוים - סוקלין אותה על פתח בית דין. "וסקלתם אתם ומתו" מגיד שסקילתן תהא מיתתן!
"את הנערה על דבר אשר לא צעקה" - להוציא את החרשת. "ואת האיש על דבר" - להוציא את החרש!
דבר אחר: "את הנערה על דבר" - להביא את המזידה בהתרייה. "ואת האיש על דבר" - להביא את המזיד בהתרייה! "ובערת הרע" – כראשון!
אין לי אלא בעיר; בשדה מנין? תלמוד לומר
פסוק כה[עריכה]
"ואם בשדה ימצא האיש" - בא הכתוב לפטור את האנוס;
והרי דברים קל וחומר: מה אם עבודה זרה, חמורה, פטר בה את האנוס - שאר המצות שבתורה אינו דין שיפטור בהן את האנוס?
"והחזיק בה האיש ושכב עמה" - פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב, דברי ר' יהודה
לדעת ת"ק החיוב הוא בגלל הבתולין הפיזיים. לדעת רבי (ראו גם בספרי שם) מדובר באנס העיקרי שהוא הראשון, ואין בודקים את הבתולין של הנערה המאורסה |
"ומת האיש אשר שכב עמה" – בסקלה! "לבדו" הרי שבאו עליה עשרה ועדיין היא בתולה - כולן בסקלה!
רבי אומר: הראשון בסקלה וכולן בחנק, שנאמר "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו"!
פסוק כו[עריכה]
ראו ספרי רמג. לעניין החלוקה בין יום ללילה השוו מכילתא נזיקין יג. הביטוי "יש לה מושיעים" מתפרש שהמושיע מונע את האונס בלי לפגוע בחיי האנס. |
"ולנערה לא תעשה דבר" יכול לא תהא בסקלה, אבל תהא בחנק? תלמוד לומר "אין לנערה חטא מוות"!
לא תהא בחנק, אבל תהא בקרבן? תלמוד לומר "אין לנערה חטא"! לא תהא בקרבן, אבל תהא במכות?
תלמוד לומר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"; מלמד שפטורה מכל עונשין שבתורה, ומצילין אותן בנפשן!
אין לי אלא זה בלבד, מנין אף הרודף אחר חבירו? תלמוד לומר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש"
וכי מה למדנו מרוצח? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה מאורסה:
מה נערה מאורסה, ניתן להצילה בנפשה - אף רוצח, ניתן להצילו בנפשו!
"כן הדבר הזה" – לרוצח! וכי מה למדנו לענין הרצח? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד
מה להלן, לא חלק בין היום ללילה - אף כאן, לא חלק בין יום ללילה!
מה להלן, אם קדמו והרגו פטור - אף כאן, אם קדמה והרגה פטורה
ומה כאן, אם יש לה מושיעים ממנו והרגתו חייבת - אף זה, אם היה יודע שהוא שלום ממנו והרגו הרי זה חייב!
פסוק כז[עריכה]
"כי בשדה מצאה" יכול בעיר חייבת ובשדה תהא פטורה? תלמוד לומר "צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה"
הא, אם יש לה מושיע, בין בעיר ובין בשדה חייבת; ואם אין לה מושיע, בין בעיר ובין בשדה פטורה!
אם כן למה נאמר "בשדה"? דבר הכתוב בהווה!
פסוק כח[עריכה]
ראו מכילתא נזיקין יז. הדרשן מגביל את החיוב של האנס דווקא למקרה שבא עליה כדרכה, בניגוד לספרי רמד. |
"כי ימצא איש נער בתולה" בא הכתוב ולימד על התפושה, נאנסת שישלם עליה קנס!
"נערה" - פרט לבוגרת! "בתולה" - פרט לבעולה! "אשר לא ארשה" - להוציא את שנתאלמנה ונתגרשה, שהתארסה, והחתן מת או גירש אותה מהאירוסין דברי ר' יוסי:
ר' עקיבה אומר: אפלו נתאלמנה, אפלו נתגרשה!
שהיא בדין: הואיל והוא אביה רשאי בהפר נדריה ורשאי בכסף קנסה
מה הפר נדריה, אפלו נתאלמנה ואפלו נתגרשה - אף כסף קנסה, אפלו נתאלמנה ואפלו נתגרשה
ומה תלמוד לומר "אשר לא ארשה"? אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה
נאמר כאן "אשר לא ארשה", ונאמר להלן במפותה (שמות כב, טו) "אשר לא ארשה".
מה לא ארשה האמור כאן, חמשים כסף - אף לא ארשה האמור להלן, חמשים כסף!
"ותפשה" - שבא עליה בעל כרחה, "ושכב עמה" – כדרכה; "ונמצאו" - בעדים
ולמה נאמר? שהיה בדין: הואיל והוא משלם ממון על פיו - ישלם קנס על פיו!
תלמוד לומר "ונמצאו"; ממון הוא משלם על פיו, אינו משלם קנס על פיו!
פסוק כט[עריכה]
"ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה" - מגיד שקנסה לאביה.
אין לי אלא בזמן שיש לה אב; בזמן שאין לה אב מנין? תלמוד לומר "ולו תהיה לאשה", מכל מקום, וקנסה לעצמה
"לאבי הנערה" ולא לאבי המתה! מיכן אמרו: בא עליה ומתה - פטור מן הקנס, והוא שתמות קודם עמידה בדין
"חמשים כסף" – צורי; "ולו תהיה לאשה" - מצות עשה. מלמד ששותה בעציצו, ואפלו חגרת ואפלו סומה ואפלו מוכת שחין!
נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבוא בקהל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר "ולו תהיה לאשה" - באשה הראויה לו!
"תחת אשר ענה" - לרבות את היתומה! "לא יוכל לשלחה כל ימיו" - ואפילו לאחר זמן, אבל משלחה הוא ליבם!