שבת דף י"ד
נתחיל מהדף הקודם, מתחילת המשנה, פרק א' הלכה י"א. מהמשנה: משלשלין את הפסח לתנורים חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. כלומר בבית המוקד מותר להדליק טיפה, מאחר שהאור אחז בעצים זה מספיק. הגמרא אומרת שהכוהנים זריזים, ובגבולים כדי שיצא את האור ברובן. כלומר בשער המדינה לא מספיק שהאש רק תתפס בעצים, אלא צריך שרוב העץ כבר יידלק. רבי יהודה אומר בפחמים כלשהם, כיוון שבפחמים האש נדלקת בהם במהירות, אז ברגע שהוא תפס בפחם אחד אז הכל מותר.
ואת הגמרא תמן, לגבי קורבן פסח שנשרף בשבת למדנו: והוציא אימוריו בהניתה במגיס והקטירן על גבי המזבח. כן, בפסח ששוחטים בשבת מוקטרים את האימורים בשבת. אבל לאחר מכן לא התירו להם להוציא את הקורבן לחבורה, אלא יצא כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. הרי הפסח נעשה בשלוש כתות, אז הכת הראשונה יוצאת ויושבת בהר הבית. הכת השנייה כשיוצאת היא תשב בחיל - כן, שסביב העזרה היה עוד שטח שנקרא חיל. והשלישית במקומה עומדת, כלומר נשארת בעזרה עד צאת השבת. חשכה, כלומר צאת שבת, יצאו וצלו את פסחיהן. רואים מכאן שלא התירו להם להוציא בשבת, למרות שבעצם כל האיסור זה רק דרבנן. ואף על פי כן, דבר זה לא התירו להם. אז איך אתה אומר שבפסח לא גזרו? ואת אמר הכין? אמר רבי יוסי: חבורות זריזין הן - שחיטה והוצאה שזה יחיד עושה אותם, הרי רק נציג אחד של החבורה הוא הולך לשחוט את הפסח והוא לאחר מכן מוציא, אז שמה גזרו. אבל צלית הפסח שנעשית בחבורה - בני חבורה זריזין הן ובעצם שמה לא גזרו כיוון שלא יבואו לחטוא, כי אחד יתקן את השני.
ואתה מציע: פסח את שלם ואין את חתיכות - כלומר מותר להחזיר אותו לאש, אם אנחנו רואים שהוא לא התבשל כל צורכו וכדומה או להתחמם, אבל אסור להחזיר אותו חתיכות. אלו דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, ביום טוב בין כך ובין כך מותר, כלומר בין שלם בין חתיכות מותר. אבל בשבת בין כך ובין כך אסור, כלומר אסור להחזיר בין שלם בין חתיכות.
בשם רבי זעירא אמר שמואל: אסור להחזיר חתיכות מפני פסולו, כי הסיבה שגזרו שאסור להחזיר חתיכות אפילו ביום טוב, מפני פסולו - כי אם תתיר לו אז שמא ישכח חתיכות ואז יבוא לידי איסור. אמר רבי יוסי: ויאות, האם זה תירוץ נכון? הרי אם אתה אוסר עליו להחזיר חתיכות שלא נצלו כל צורכן, אז הרי יותר יבואו לידי פסול, כי הרי לאוכלו אין את יכול, דכתיב לא תאכלו ממנו נא - אסור לאכול לא מבושל, לא צלוי. לצלותו אין את יכול מפני הגזירה שלא יהא כצולה בשבת. אז אם תתיר לו, לכאורה ככה יותר גרוע.
אומרת הגמרא לא, הפוך: מתוך שאת אומר שהוא מותר, אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבעוד יום, וכשיחזירם חלקם ישכח ויבואו לידי פסול. כלומר אם תתיר לו להחזיר, בעצם הוא יעשה צלייה ראשונית לא לגמרי, כי הוא רוצה שזה יתחמם צמוד לאוכל, ואז הוא יחזיר את זה יותר מאוחר וחלק מהחתיכות תישכחו ויבואו לידי פסול. אבל מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא צולה אותו כל צרכו מבעוד יום.
רבי אליעזר ברבי יוסי שאיל: צלייו שלם וחותכו, מהו מיחזרתיה ומשחנתיה - כלומר אם הוא צלה אותו כל צורכו ולאחר מכן חתך אותו, ועכשיו הוא רוצה רק לחמם את החתיכות, האם גם בזה גזרו או לא? זה נשאר בשאלה.
רבי זעירא ורב יהודה בשם רב: ארבע מדורות כל שהן, כלומר לא צריך שהאש תאחז ברובן, אלא מספיק שטיפה מהם יידלק: מדורות הגפת, מדורות הזבל - גפת זה הפסולת של הזיתים או השומשומים - מדורות החלב, מדורות גלעינים.
רבי אבא בשם רבי חייא: חותל שהוא מלא גלעינים כל שהן. רבי אבא בשם רבי חייה בר אשי: חותל שהוא מלא גלעינים, אם מכונסות ברובן, אם מפוזרות ברוב כל פרידה ופרידה. שואלת הגמרא מה ופליג? הרי לפני כן ראינו שאבא אמר בשם רבי חייא שמספיק כלשהו. אלא לא חולק, כאן בבריאות, וכאן בתשות - תלוי בסוג של הגרעינים.
רבי יוסי בשם רבי ירמיה, רבי חנניה מטו בה בשם רב: חריות מלמטה ועציו מלמעלה. כלומר, אם יש חריות - ענפים של דקל שנדלקים מהר - אז אם הוא יניח עליהם עצים, כיון שעלה האור בנתיים מותר. כלומר, אם טיפה נתפסו העצים כבר, זה מותר, כיוון שהחריות האש שלהם מאוד חזקה.
ורבי חלבו בשם רב הונא: קורה ברוב הקיפה. שואלת הגמרא מהו ברוב הקיפה - האם ברוב הקיפה ממקום אחד או ברוב הקיף כולה? אשכח תני, עד שתפסול מלעשות מלאכה - כלומר, אם העץ נפסל מעשיית מלאכה אין מספיק.
תנן: מאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ובגבולין עד שתעלה שלהבת ברובן. רבי יהודה אומר בפחמים כל שהן. אומרת הגמרא: כיני מתניתא, אף כל שהן - אל תחשוב שהכוונה בפחמים בבית המוקד כל שהן, אלא לא בבית המוקד אפילו בעצים, ובגבולין אפילו בפחמים כל שהן.
מתני': במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין ב_אלא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, לא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ב_בלא בזפת ולא בשעוה, לא בשמן קיק, ולא בשמן שרפה, לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.
ולא בכלך - אנבון פסולת משי הבא מקיסריי. אמר°רבן שמעון בן גמליאלרבן שמעון בן גמליאל תנא · דור ד׳רבן שמעון בן גמליאל: חיזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי כולכא שמו.
ולא בפתילת האידן - עורניתא סיב בין הגזע לקליפה בעץ ערבה.
ולא בפתילת המדבר - כשמועה כשמו עשב ארוך שגדל במדבר.
ולא בירוקה שעל פני המים - כיתן דמוי.
ולא בזפת ולא בשעוה - עד כאן לפתילות, מיכן ואילך לשמנים. ולמה נאסרו כל אלה? אמר רבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה°בשםרבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: מפני שהאור נמשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה לתקנה. ועוד שצריך שיוצת האור ברובו, וכאן לא הוצת האור ברוב הדלק שהשמן לא נמשך אחר הפתילה.
רבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא°בעי: מעתה פתילה צריכה הצתה ברוב הדלק? החלק בולט?
אמר רבי שמירבי שמאי אמורא א״י · בירושלמי: רבי שמירבי שמאי°: לא כן אמררבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא° דרב יהודהרב יהודה אמורא בבל · דור ב׳רב יהודהרבשמואלרבי זירארבי אבארבה בר נחמנירב יוסף+1° נשיאה אמר בשםרברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7°: ארבע מדורות די שיאחז האור בכל שהן - מדורות הגפת, מדורות הזבל, מדורות החלב, מדורות גלעינים? רואים שיש דברים שדי שתאחז האש במקצתו ויש שצריך שתאחז בכולו.
ועוד ראיה שעיקר הטעם משום שלא הוצת האור ברובן מן הדא דרבי תחליפארבי תחליפא אמורא א״י · דור ג׳רבי תחליפא° שאל לרב חסדארב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב°: ולא כן אלפן רבי שבת שחלה להיות בחנוכה אסור לראות מטבע לאור החנוכה? ואף על פי כן אסור להדליק בפתילות ושמנים שאסור להדליק בהם בשבת. וכיוון שאסור להשתמש לאורה, הרי אינו שכיח שיוציא את הפתילה. אז למה אסרו את הפתילות והשמנים הללו בחנוכה? הוי לית טעמא דא אלא משום
📖 באר משה — דף יד עמוד ב
אנחנו בפרק ב' הלכה א'. מהמשנה: במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש, ולא בכלך, לא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. לא בזפת ולא בשעוה, לא בשמן קיק, ולא בשמן שרפה, לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.
אומרת הגמרא: לא בלכש - רבי חייא בר אבא אמר הלכש זה סיב שנמצא בין הגזע לקליפה של עץ ארז. רבי אחא אמר בשם רבי אלייא "דדינון". ואמרין: אי "דינון" אי "עדן" זה אותו דבר, רק שמות אחרים - כל אחד קרא לזה אחרת.
כתוב במשנה "ולא בכלך". אמר רבי חנינא בשם רבי פנחס: פשתן שלא ננער - כלומר לא סירקו אותו מהקשין. מה הראיה? שנאמר "והיה החסן לנעורת", כלומר הפשתן עצמו הקשה יהיה לנעורת, שבעצם עף ברוח. אחרי שמסרקים אותו, חתיכות קלות מזה עפות - זה הנעורת.
"ולא בפתילת האידן" - אומרת הגמרא זה "אורי ניתק", כלומר סיב שנמצא בגזע בין הגזע לקליפה של עץ הערבה.
"ולא בפתילת המדבר" - אומרת הגמרא זה כשמו, עשב ארוך שגדל במדבר.
"ולא בירוקה שעל פני המים" - אומרת הגמרא זה "קיטן דמויה", כן, כמעין סיבים ירוקים שגדלים בבצעי המים.
"ולא בזפת ולא בשעוה" - אומרת הגמרא: עד כאן לפתילות, מכאן ואילך לשמנים. כלומר עד עכשיו דיברנו על פסולי פתילות, עכשיו כשמדברים על זפת ושעווה זה כבר פסולי שמנים.
עכשיו למה כל אלה נאסרו? אמר רבי אבא בשם רבי יוחנן: מפני שהאור נמשך לאחוריו. כלומר האש לא נדלקת טוב, האור נהיה חלש והוא שוכח ומוציא את הפתילה כדי לתקן שהאור יהיה יותר חזק. ועוד שצריך שיאחז האור ברובו, וכאן הרי לא הותת האור ברוב הדלק, כי השמן לא נמשך אחר הפתילה.
רבי זעירא בעי: מעתה פתילה צריכה שתתלה ברוב הדלק? כלומר האם אני צריך שרוב הפתיל שיוצא מהנר יהיה דלוק? אומרת הגמרא: שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן, באמת כך הדין, פתילה צריכה לצאת לה ברוב הדלק. איתיבון: והא כירה - הרי גם שעווה לא הותת האור ברוב הדלק, כל פעם רק מעט מהשעווה נמס. איתיב רבי אבהו: והא שישית - הרי חלב גם כן לא הותת האור ברוב הדלק, גם שמה החלב נמס לאט לאט.
אמר רבי שמי, לוכד אמר רבי זעירא דרב יהודה אמר בשם רב: ארבע מדורות די שיאחז האור בכל שהן - מדורות הגפת, מדורות הזבל, מדורות החלב, מדורות גלעינים? רואים שיש דברים שדי שתאחז האש במקצתו, ויש שצריך שתאחז בכולו. כן, מה שרבי יוחנן אמר שצריך שיאחז בכולו - זה לא בהם, לא בחלב ולא בשעווה, לא בדברים האלה.
ועוד ראיה שעיקר הטעם משום שלא הוצת האור ברובן מן הדא דרבי תחליפא שאל לרב חסדא: ולאו כן אמר, פעם שבת שחלה להיות בחנוכה אסור לראות מצבע לאור החנוכה, וכיוון שאסור להשתמש לאורה אז בעצם אין מקום לגזור שמא יטה - אסור להשתמש לאורו, הוא לא יבוא להטות. אז למה חכמים אסרו להדליק בפתילות ושמנים אלו כמו בשבת? להלן לומר שהטעם הוא שצריך שידליק את האש ברוב הדלק, כי אם הוא לא עושה את זה, נחשב כאילו כביכול שהוא לא הדליק כשיעור - לא הותת האור ברובן, ולכן בחנוכה זה גם נאסר.
ולא בשמן שריפה שמן תרומה טמאה - אמר רב חסדארב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב°: זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן: ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן! דמכיוון שכהנים זרזים לא חוששים שמא יטו, ולמה בשמן שריפה גזרנו על הכהנים?
אמר רבי יוסהרבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° אסי: בשבת כתיב (שמות יתרו כ י) לא תעשה כל מלאכה, וכיוון שהאחיז את האור נעשית היא מאיליה. וחכמים גזרו בגבולין וכיוון שהכהנים זריזים לא גזרו עליהם. ברם הכא ב_דהתורה אמרה: אין שורפין את הקדשים ביום טוב - אסור שיהיו נשרפים ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. מה חמית לומר כן? דכתיב מה חמית לומר כן (שמות בא יב י) לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו אחר שני בקרים - אחד בוקרו של ט"ו שעושה נותר ואחד בוקרו של ט"ז שבו ישרוף, שאין שורפים בבקר ט"ו שהואיו וכתיביום טוב. אם משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב שישרוף בערב במוצאי יום טוב, תלמוד לומר (ויקרא צו ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה.
מהו להצית את האור במדורת חמץ בערב שבת בי"ד שחל בשבת? מאן דיליף להלביעור חמץ בשרפה מנותר אסור דאף כאן גזרה שמא מתוך שהוא מצווה לשורפו, יבא לחתות בגחלים. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר.
רב אחארב אחא אמורא א״י · דור ד׳רב אחא°אמר בשם רב חסדארב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב°מהא דתני: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, ולא תנין אין מדליקין בשמן שרפה בערב יום טוב: זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן ולא אין מדליקין בשמן שריפהשרפהגזרה ביום טוב מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת! אי גמרינן מקדשים מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שםכשםב_השאין שורפין את הקדשים בלילה.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ט"ו. אומרת הגמרא למדנו במשנה ולא בשמן קיק. שואלת הגמרא מה זה שמן קיק? אמר רבי יוסי בשם רבי לייא כי סוסא, כלומר שמן קוטנה. רבי יונה ורבי זעירא אמרו בשם רב יהודה עוף הוא ושמו קיק. כלומר זה שמן שמפיקים מהשומן של איזה עוף שנקרא קיק. תני רבי ישמעאל ואת הקאת זה קיק. ולא בשמן שריפה - זה שמן טומאה שנטמא.
אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. כלומר אם אנחנו אוסרים להדליק ביום שישי למרות שבעצם מדליקים ביום חול, רק מה זה יידלק בשבת? זה יבער בשבת. אז מכאן שאסור להדליק את האור במדורת קודשים אם היא דלקה והולכת בשבת.
והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן. כי אנחנו רואים שכיוון שהכוהנים זריזים אז לא חוששים שמא יחטאו, ומספיק שהאש אחזה מקצת בעצים כבר מותר להם להשתמש בה. כלומר מותר להם, כלומר לא צריכים להדליק את האש מוקדם אלא סמוך לשבת, רק בכדי שיוצאת האש במקצת. אז למה בשמן שריפה גזרנו על הכוהנים?
אמר רבי יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה, וכיוון שהאחיז את האור נעשית היא מאיליה, וחכמים גזרו בגבולים כן שמא יחטא בגחלים. אבל כיוון שהכוהנים זריזים לא גזרו עליהם. כלומר כל העניין של העברת האש זה עניין של גזירה. אז חכמים גזרו בגבולים שמא יחטא בגחלים כי אם הוא יראה שהאש עוד דליקות. אבל במקדש כיוון שהכוהנים זריזים לא גזרו עליהם.
ברם הכא לגבי שמן שריפה - התורה אמרה: אין שורפין את הקדשים ביום טוב. זה דאורייתא, זה לא גזירת חכמים. כי התורה אמרה שאסור שיהיו נשרפים ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת.
אמרה הגמרא מה חמית לומר כן? כלומר מה, מאיפה לך בעצם שזה דאורייתא? לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו - אחר שני בקרים - אחד בוקרו של ט"ו שעושה אותו נותר, ואחד בוקרו של ט"ז שבו ישרוף.
כן, שורפים בבוקר של ט"ו שהוא יום טוב. שואלת הגמרא אם משום שאסור לשרוף קודשים ביום טוב אז ישרוף בהם במוצאי יום טוב, למה אתה צריך לחכות למחרת? תלמוד לומר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. כלומר גזירת הכתוב ששורפים רק ביום ולא בלילה.
שואלת הגמרא מהו להצית את האור במדורת חמץ בערב שבת ביום, בי"ד שחל בשבת? אמרה הגמרא מאן דיליף מנותר אסור. כן, כמו שבנותר גזרנו כן, יש שם מצווה לשרוף, אז גזרנו שמא יבוא לחתות כדי לזרז את השריפה. אז גם כאן שייך לגזור, כי יש מצווה לשרוף את החמץ. אבל מאן דלא יליף לה מנותר מותר. כי אם הוא לא לומד מנותר אז אין מצווה דווקא בשריפה, אז יהיה מותר לשרוף את זה בערב שבת וזה יבער בשבת.
רב אחא בשם רב חסדא - "לא תנינן אין מדליקים שמן שריפה ביום טוב", ולא תנינן "מדליקים שמן שריפה בערב יום טוב", כן כתוב לא מדליקים ביום טוב, אבל לא כתוב בערב יום טוב. זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. כן, אין איסור להדליק את זה מערב שבת או מערב יום טוב.
שואלת הגמרא והא תנינן - ולא בשמן שריפה. הרי פה כתוב שהכל מדובר על הדלקה בערב שבת וכתוב שלא מדליקים את שמן שריפה. אז רואים מכאן שזה אסור גם בערב שבת. לא, זה מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. כלומר כיוון שאם יחול יום טוב בערב שבת יהא אסור להדליק, לכן חכמים גזרו ואסרו בכל ערב שבת.
שואלת הגמרא אי גמרינן בקודשין אז מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה. הרי כשם שאין שורפים קודשים בלילה, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו - ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. אז גם שמן שריפה יהיה אסור להדליק בלילה, רק ביום.
אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל. כי מדה'רבי ישמעאל אמר שלמרות שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום, תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. אז כך, נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה.
אומרת הגמרא, מילא בנותר שייך לדבר על עבר זמנו, אבל אית לך שמן שרפה שעבר זמנה? מה שייך לומר לגבי שריפה שהוא כמו שעבר זמנה? ענה רבי יודה בר פזי מכיון שניטמאה כמי שעבר זמנה. עבר זמנו זה בעצם פסול, אז שמן שריפה כיוון שהיא נפסלה אז זה כמו שמן שעבר זמנו.
תני רבי יוסי קומי רבי יוחנן: מניין לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום? תלמוד לומר וביום. אמר לו רבי יוחנן ויש זו? אולי מדובר פה בזמנה בכלל, בזמנה מצוותה ביום, אך לא בזמנה יכול להיות שבלילה כמו שלמדנו. כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. אז גם לגבי מילה אותו דבר, אולי בזמנה זה דווקא ביום, לא בזמנה בין ביום ובלילה.
אומרת הגמרא דרשה רבי חייא בר אבא לצוראי: נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. אומרת הגמרא תמן אמרין, כלומר בבבל אמרו שאפילו עבר זמנה אינה טובלת אלא ביום מפני חמותה ומפני כלתה. כלומר שהם לא יודעות שעבר זמנה והם יגידו שהיא טבלה ביום, כלומר שיצאו עליה לעז שהיא טובלת בזמן. כלומר היא טובלת כל זמנה, שלא תחשוב שטובלים ביום ותבוא לטבול גם בזמן ביום.
תמן אמרין: אפילו עבר זמנה אינה טובלת אלא ביוםב_חמפני חמותה ומפני כלתה שלא יודעות שעברה זמנה ויגידו שטבלה בזמנה ביום.
אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. נאמרמכאןמעוברתשמותרלטבול ביום? איןזמןמכאןהיתהראיה, שיתכן שכבר טבלה בזמן לנדתה וכאן טובלת טבילה נוספת לאכול בטהרות.
רב נחמןרב נחמן אמורא בבל · דור ג׳רב נחמןשמואל°אמר בשם רבי מנארבי מנא אמורא א״י · דור ה׳רבי מנארבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי יוסי ברבי בון° בן יונה: נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, דמצוה להקדים כדי לזרז במצות. ואף אם יש חשש מפני כלתה וחמותה וכן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה שהיו מתאספים לעיבור החדש. אף שיהיו כמה אנשים שיחשבו שהם כבר קדשו את החדש יום קדם.
בת ישראל שבאת להדליק מכהנת ב_יאטובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. אמררבי הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3° בשם רבי ינאירבי ינאי אמורא א״י · דור א׳רבי ינאירבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יוחנן° הכהן: מה שהתירו שתהה ישראלית מדלקת בשמן תרומה שעת משלחת זאבים היתה ומפני הסכנה שלא תלך בחושך התירו ולא עמד בית דין וביטל. תמן תנינן: שדה שנטייבה בזמן הזה בשביעית תזרע בשמינית, דאף שלא התירו חכמים אלא בזמן שהיו חייבין ליתן מס למלך, ועכשיו שנתבטל הגזירה ראוי שיחזור לאיסורו. מכל מקום כמה דתימהדתימרהכא לא עמד בית דין וביטל, אף תמן לא עמד בית דין וביטל וכה לא עמד בד וביטל.
בקרו של כהן שהיה עובד אצל ישראל, וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל ישראל, ב_יבהרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש שהכהן נהנה בעקיפין.
ב_יגישראל וכהן שהיו שותפין בחנות — ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה, ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן, אבל לא צרכיו של ישראל.
כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה, אף על פי שעמד הכהן והלך לו ב_ידאין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו.
רבי חנניה בר עכברירבי חנניה בר עכברי° הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי רבי חייא ציפורייארבי חייא ציפורייא° שהיה כהן. מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי ליהרבי חייא ציפורייארבי חייא ציפורייא° בוצינא שמן שריפה. ולא כן סברינן מימר שלא התירו אלא לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל?
📖 באר משה — דף טו עמוד ב
אומרת הגמרא אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. אז מכאן רואים שמותר לטבול ביום. ואומרים לו מכאן אין ראיה, למה? כי ייתכן שכבר טבלה בזמן לנידתה, ופה היא טובלת טבילה נוספת לטהרות, בכלל לא קשור לנידות.
נידה שנאנסה וטבלה, כגון שהיא נפלה מגשר או משהו כזה, אמר שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות. כלומר מותרת לשמש עם בעלה, אבל טמאה לטהרות, כי לטהרות צריך כוונה. רבי אלעזר בשם רבי חנינא טמאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא - דכתיב וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת. ומנין שהראשונה לדעת - וצוה הכהן וכבסו לדעת. אם הכהן מצווה, אז האדם עושה על פי הציווי של הכהן, אז זה לדעת ודאי. אז גם השנייה היא לדעת, והשנייה בעצם זה רק עניין של טהרה.
רב נחמן בשם רבי מנא מצוה להקדים כדי לזרז במצות. אין, למה? כי מצווה להקדים כדי לזרז במצוות. ואפילו אם יש חשש מפני כלתה וחמותה, בכל זאת יותר מצווה להקדים. וכן חכמי רבנן היו מקדימים לעיבורה, כלומר שהיו מתעסקים בעיבור החודש אז היו מקדימים. למרות שיהיו כמה אנשים שיחשבו שהם כבר קצרו את החודש, שיבוא תקלה, אבל לא חוששים מזה כי יותר חשוב להקדים למצוות.
בת ישראל שבאת להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. מותר להשתמש בשמן שריפה, כלומר בשמן תרומה טמאה. רבי הונא בשם רבי ינאי - מה שהתירו שבת ישראל מדלקת בשמן תרומה זה שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד בית דין וביטל. ומפני הסכנה שלא תלך בחושך התירו, וכיוון שבית דין לא ביטל את זה מעולם, אז זה עד היום מותר לישראליות להשתמש בשמן תרומה כדי להדליק וללכת בלילה, למרות שכבר אין זאבים.
ואומרת הגמרא כמה תמן לא עמד בית דין וביטל. תלמד תנינן מסכת שביעית שדה שנטייבה בזמן הזה, בשביעית, תיזרע בשמינית. חכמים התירו לישראל לחרוש את השדה בשביעית, את החרישה הראשונה. היו נוהגים לחרוש שתי חרישות. החרישה הראשונה התירו להם לחרוש בשביעית, כיוון שהגויים חייבו אותם לשלם מיסים מאוד גבוהים, ואם לא יחרשו שני חרישות אז התבואה תהיה פחות טובה. אז לכן התירו להם את החרישה הראשונה לחרוש בשביעית ואת השנייה היו עושים בשמינית. אז למרות שבעצם התירו רק בזמן שהיו חייבים לתת מס למלך, ועכשיו הרי כבר התבטלה הגזירה, והיה ראוי שיחזור האיסור, מכל מקום כיוון שלא עמד בית דין וביטל, אז גם כאן אם אדם חרש בשביעית אז התירו לו לזרוע בשמינית, לא גזרו עליו.
אומרת הגמרא בקרו של כהן שהיה עובד אצל ישראל, וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל ישראל, הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש. כלומר מותר לו להדליק, להשתמש בשמן תרומה, כי הכהן נהנה בעקיפין. ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות - ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה, ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן, אבל לא צרכיו של ישראל. כל הדברים שגם הכהן נהנה מהם אז מותר לו לעשות עם הנר הזה, אבל דברים שרק הישראל עצמו נהנה מהם, אז אסור.
כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה, אף על פי שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו. כי מותר לו להשתמש בשמן שריפה, לישראל לא חייבים לכבות את הנר.
רבי חנניה בר עכברי הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי רבי חייא ציפורייא, מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי רבי חייא ציפורייא בוצינא שמן שריפה. שואלת הגמרא ולא כן סברינן מימר לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל? והרי כאן הוא הולך לביתו, הוא בעצם עושה צרכים שלו. אמרין דאילולא ואכבת כן לא הוה אתי - לכן גם הכהן נהנה בעקיפין. כלומר אם הוא לא ייתן לו את הנר שיוכל להגיע לבית שלו, אז פעם הבאה הוא גם לא יבוא.
סברינן מימר חזרו חכמים לומר שכי מטא לביתיה מצלי הוא חייב לכבות את הנר. אמר רבי חייא לא חייב לכבות, דעל ידי כן הוה שחר, ועל ידי כן הוה קרץ. כלומר בזכות שהיה לו אור אז הוא היה יכול להתארגן מהר ולישון מוקדם, ולאחר מכן לקום מוקדם כדי לחזור ולבוא לעבוד אצל הכהן.
אמרין: דלאדאי לא הוה עבד כן לא הוה אתי לכן. גם הכהן נהנה בעקיפין. סברין מימר טמאכי מטאלביתיה מטפי ליה.
אמר רבי חנינארבי חנינא בר חמא אמורא א״י · דור א׳רבי חנינא בר חמארבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יהודה נשיאהרבי יוחנןרבי חמא בר חנינארבי שמעון בר אבא° בר חמא: לא חייב לכבות דעל ידי כן הוה שחר ועל ידי כן הוה קרץ שבזכות האור יכול היה להתארגן לשון מקדם, ולקום מקדם לעבוד אצל הכהן.
אדא שמשא שאל לרבי אמירבי אמי אמורא א״י · דור ג׳רבי אמירבי יוחנןרבי אושעיא רבהרבי זריקא° בן נתן שהיה כהן: בגיןמאחר ומותר להדליק בערב שבת שמן שרפה אם הוסיף מעט שמן חולין, אםדאנאאנא צבע טובל פתילתא מן חולאחוליןואני מוסיף שמן תרומה, האם מותר? אמר לו: בטיל הוא על גב פתילות.
גמליאל זוגא שאל לרבי אסירבי אסי אמורא א״י · דור ג׳רבי אסירבי יוחנןשמואל°: נשאר לו מעט שמן שרפה בנר מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק בערב שבת? אמר לו: לא תני רבי הושעיה° אלא אין מחייבין אותו למצותו אבל אם נשאר בנר שמן גלוי אסור.
ולא בחלב - אמררב ברונארב ברונא אמורא בבל · דור ב׳רב ברונא°: ב_טואמר חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק.
רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא בעי: מה אנן קיימין? אם במחוי מהותך אפילו לא נתן לתוכו שמן מותר, שהרי נמשך מעצמו. ותני שמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° בר אבא בר אבא: כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא ומדליק בו. ואם בשאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן אסור.
רבי חייא בר אשירב חייא בר אשי אמורא בבל · דור ב׳רב חייא בר אשירב° עני איחר מייתיה קומי רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7°. אמר ליה: הןאין הויתא? אמר ליה: בעיי משח דזית להדלקה. אמר ליה: ולא הוי לך קירבי דגים?
אית תניי תני: מדליקין בנפט. אית תניי תני: אין מדליקין בנפט. אמר רב חסדארב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב°: מה דאמר מדליקין בההן איכומאאוכמא, ומה דאמר אין מדליקין ב_טזבההן חיורא דהוא סכנה.
אנחנו לומדים דוגמה ממסכת שבת, דף ט"ז. אנחנו מתחילים מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: עד השמש שאל לרבי אמי, רבי אמי היה כהן, ועד השמש שלו שאל אותו, "מאחר ומותר להדליק בערב שבת שמן שריפה, אם מוסיפים לזה מעט שמן חולין", כלומר, בערב שבת שהוא לא יום טוב, כן? אז מותר להוסיף מעט שמן חולין ולהדליק. אז שאל אותו אם הנצבה, אם אני טובל את הפתילה מן חולין, אם אני רק מרטיב את הפתילה בחולין זה מספיק, ואז בעצם אני יכול להדליק עם שמן שריפה? אמר לו: בטיל הוא על גב פתילות. הוא אומר לא, צריך שבשמן עצמו להוסיף מעט שמן חולין, ולא די שהפתילה עצמה רטובה בשמן חולין.
רבי יודה בן פזי הורה לאילין דבר נחמיה כן. עד השמש דרבי אמי נסב פתילא, כלומר היה משתמש בעצמו אם היה נשאר שמן שריפה, היה לוקח לעצמו ומשתמש לצרכיו, ורבי לייא לא נסב פתילה. שואלת הגמרא: ולא מודי רבי לייא לרבי אמי שמותר? אז אמרה לא, חשש משום גזל. כלומר, אמנם נכון, אה, רבי אמי מרשה וכדומה, אבל יהיו אחרים שייקחו בלי רשות. אם אנחנו נתיר לישראל להשתמש בשמן שריפה, אז הוא ייקח בלי רשות, אז זה יהיה גזל.
אומרת הגמרא: אף בלא מן הדין חשש היה עושה, גם אם לא היה את החשש הזה, גם אם ודאי הכהן היה נותן לו, גם כן היה חשש אחר שהוא חשש שמא שמש בביתיה בזבזא בהקדישא. מה הוא חשש? שאם יתירו לישראל להשתמש בשמן שריפה גם באישור של הכהן, אולי השמשים, כן? המשרתים בבית של ישראל, יזלזלו בהקדש, בשמן שריפה.
אומרת הגמרא: גמליאל זוגא שאל לרבי אסי: מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק? נשאר לו מעט שמן שריפה בנר, האם מותר בערב שבת להוסיף מעט חולין ולהדליק? אמר לו: לא תני רבי הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו. כלומר, לא מחייבים אותו ממש לייבש את הנר שלא יישאר בכלל שמן שריפה. אבל אם נשאר בנר שמן גלוי בכמות, אז ודאי שאסור וצריך לרוקן את זה.
אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יונתן בן עכמאי: בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה — הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. שלא בערב יום טוב, כן? ערב שבת רגילה. אמר לו רבי זעירא: ומה הוה? כן, הוא אמר את זה בשם רבי יונתן בן עכמאי. אז מה הוה, האם אפשר לסמוך עליו? אמר לו: אדם גדול היה ובקי במשנתינו היה ופירשה רבי חייא דכפר תחמין קומי רבי ומניתיה חכים. כלומר, שהוא אמר את הדברים בפני רבי, ורבי מינה אותו חכם.
אומרת הגמרא: ולא בחלב, ככה למדנו במשנה. אמר רב ברונא: חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. רבי יוסי בעי: מה אנן קיימין? אם במחוי, כלומר אם השמן הזה נמשך מעצמו, אז אפילו לא נתן לתוכו שמן מותר, כי הרי הוא נמשך מעצמו. ותני שמואל: כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא. ואם בשאינו מחוי, אפילו נתן לתוכו שמן יהיה אסור, כי מה יעזור השמן הזה?
רב חנניה ורב ברונה ואמרו בשם רב: חלב מהותך וקירבי דגים מדליקין בהן, אף בלא שנתן לתוכם שמן. רבי חייא בר אשי עני מייתיה קומי רב. הוא איחר לשיעור של רב. אמר ליה: הויתא? למה איחרת? אמר ליה: בעיי משח דזית להדלקה, כן, חיפשתי שמן זית, לא מצאתי. אמר ליה: ולא הוי לך קירבי דגים? לא יכולת למצוא קרבי דגים? כלומר, רואים מכאן שמותר להדליק בזה.
אית תניי תני: מדליקין בנפט. אית תניי תני: אין מדליקין בנפט. אמר רב חסדא: מה דמר מדליקין בההן, בשמן מנפט שהוא לא מזוקק, שמן שחור. ומה דמר אין מדליקין בההן, חיורא דהוא סכנה.
מתני': אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים: שמן שומשמין, שמן אגוזים, שמן צנונות, שמן דגים, שמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.
אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים ב_יחמתירין בכל השמנים: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. °רבי טרפוןרבי טרפון תנא · דור ב׳רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.
גמ':אין מדלקין בשמן שרפה ביום טוב הא בכל אילין קדמאי מדליקין ביום טוב, אף שפסולים להדלקה לשבת מלבד שמן שרפה לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב.
°רבי ישמעאלרבי ישמעאל תנא · דור ג׳רבי ישמעאלרבי יהושע בן חנניהרבי מאיר בן אלישע אומר: אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. מה בין עיטרן מה בין קירבי דגים? קירבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע, כבו ריחן רע. עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע. תנן: מפני כבוד השבת: שלא תאמר שכל האיסור מפני שאינו יכול לברך לידו הואיל וריחו רע יהאומותר להדליק אלאשטעון הרחק ארבע אמות, לפום כן צריך מימר: אין מדליקין בו כלל מפני כבוד השבת.
וחכמים מתירין בכל השמנים. °רבי טרפוןרבי טרפון תנא · דור ב׳רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד לו °רבי יוחנן בן נורירבי יוחנן בן נורי תנא · דור ג׳רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: אם כן מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שומשמין? מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד? מה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להן אלא שמן צנונות? מה יעשו אנשי קפודקיא שאין להן לא כך ולא כך אלא נפט? אלאב_יטאין לך לאסור אלא מה שהתירושאסרו ראשונים בלבד.
גמ':תנן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן. אמר רבי שמעון בר רב יצחקרבי שמעון בר רב יצחק°: כתיב (שמות תצוה כז כ) להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה. שיערו לומרחכמים שאין לך עושה שלהבת שעולה מאליה אלא פשתן בלבד.
תני °רבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן אלעזר תנא · דור ה׳רבי שמעון בן אלעזר אומר: ב_כגכל היוצא מן העץ — אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מן הפשתן. אבל אם היה בו שלושה טפחים, אף בשאר מינים מקבל טומאה ואין מסככים בהם.
אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: עשו אותואתהיוצא מן העץ חוץ מפשתן כבדי פשתןכעביםעביםשאינם מקבלים טומאה בשלוש אצבעות דתנינן: ב_כדהעבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש.
תנן: וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. אמר רבי אלעזררבי אלעזר בן פדת אמורא א״י · דור ב׳רבי אלעזר בן פדתרבשמואלרבי יוחנןרבי זירא° בן פדת: מן המשכן למדו שרק אהל העשוי פשתן נקרא אהל דכתיב (שמות תרומה כו א) את המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב ואת פארי המגבעות שש, וכתיב(יחזקאל מ"ד, י"ח) פארי פשתים יהיו על ראשם. את למד שש משש, ושש מפארי, ופארי מפארי. פשיטה שאהל מעור בהמה טהורה מקבל טומאה, שהרי היה אהל מועד מכוסה יריעות אילים מאדמים.
אומרת הגמרא: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, משמע מכאן הא בכל אילין קדמאי מדליקין. כן, אם אתה אומר שלא מדליקין בשמן שריפה, סימן שלגבי כל האחרים הוא סובר שמדליקים. גם אלה שפסולים להדלקה בשבת, אנחנו מדברים ביום טוב, כן? אז אם אתה אומר לא מדליקים בשמן שריפה ביום טוב, משמע שבכל השאר שהם פסולים להדלקה בשבת מותר להדליק בהם ביום טוב, חוץ משמן שריפה, כמו שאמרנו שאין שורפין קודשין ביום טוב.
רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. שואלת הגמרא: מה בין עיטרן מה בין קירבי דגים? הרי לכאורה שתיהם מסריחים, אז מה ההבדל? עונה הגמרא: קירבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע, כבו ריחן רע. עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע, אז לכן לא מדליקים בו, כיוון שאדם לא ישב לאכול, יעזוב את החדר שבו נמצא הנר בגלל הריח הרע ולא יוכל לאכול, ואז הוא בעצם מתבטל מעונג שבת.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה מפני כבוד השבת. שלא תאמר כל האיסור זה משום הברכה, ואז יהיה מותר להדליק אלא שלא תאמר הואיל וריחו רע טעון הרחק ארבע אמות. כלומר, הייתי אומר כל האיסור זה משום הברכה, אז שידליק ויתרחק ואז הוא יוכל לברך. לפום כן צריך מימר: אין מדליקין בו.
וחכמים מתירין בכל השמנים. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. כלומר רק בשמן זית מותר. עמד לו רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: אם כן מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שומשמין? מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד? מה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להן אלא שמן צנונות? מה יעשו אנשי קפודקיא שאין להן לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך לאסור אלא מה שעשו הראשונים בלבד.
תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין צורי מפני שהוא שרף. שרף הכוונה שהוא לא נמשך אחרי הפתילה.
אנחנו עוברים לפרק ב'. המשנה: כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן, וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. הבגד שקיפלה ולא היבהבה רבי אליעזר אומר: טמאה ואין מדליקין בה. רבי עקיבא אומר: טהורה ומדליקין בה.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן. אמר רבי שמעון בר רב יצחק: כתיב להעלות נר תמיד. צריך שתהא השלהבת עולה מאליה, ושיערו חכמים שאין לך עושה שלהבת שעולה מאליה אלא פשתן בלבד. כלומר פשתן מושך את השמן טוב, וכשמדליקים השמן האש עולה מאליה. אז במנורה מדליקים רק עם הפתילות שמפשתן.
תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ — אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מן הפשתן. כלומר הוא לא מקבל טומאה בשלוש על שלוש אצבעות ומסככים בו, כיוון שהוא לא מקבל טומאה מותר לסכך בו, חוץ מפשתן. אין צריך פשתן גם בשלוש על שלוש אצבעות הוא מקבל טומאה ואסור לסכך בו. אבל אם היה בשלושה טפחים, אז זה גם שאר מינים מקבל טומאה ולא מסככים בהן.
אמר רבי יוסי: עשו את היוצא מן העץ חוץ מפשתן כבדי פשתן עבים שאינם מקבלים טומאה בשלוש אצבעות. כלומר, כיוון שהם לא ראויים לשימוש כל כך, אלא רק בשלושה טפחים, אז לכן בשאר המינים זה נחשב כמו בד פשתן עבה שהוא לא מקבל טומאה בשלוש אצבעות אלא בשלושה טפחים. דתנינן: העבים הרכים אין בהם משום שלש על שלש.
תנן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. כלומר, אם עשו אוהל מכל דבר, האוהל עצמו לא מקבל טומאה. האוהל כמובן מסכך והוא מעביר טומאה, אבל הוא עצמו לא נטמא. אבל אם עשו את האוהל מפשתן, האוהל עצמו נטמא.
אמר רבי אלעזר: מן המשכן למדו שרק אוהל שעשוי פשתן נקרא אוהל, דכתיב את המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם. את למד שש משש, ושש מפארי, ופארי מפארי. רואים מכאן שמה שנאמר "פארי פשתים יהיו על ראשם" סימן שהבגדים של הכוהנים היו פשתים, וכתוב מקבעות שש. משמע מכאן שש זה פשתן, וכתוב באוהל שהיריעות הם שש משזר. מכאן שהיריעות היו מפשתים.
אומרת הגמרא, פשיטא שאוהל מעור בהמה טהורה מקבל טומאה, כי הרי אוהל מועד היה מכוסה ביריעות עורות אילים. אבל רבי אלעזר שאל: מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה? כלומר, האם גם זה נקרא אוהל ומקבל טומאה או לא? והכתיב ועורות תחשים. הרי תחש לכאורה זה בעל חיים טמא. אומרת הגמרא: פליגי בה רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן אם מן טמא או מן טהור הוא. רבי יהודה אומר טמא היה ושמו תיינין, בגלל צבעו של תכלת שעל שם צבעו נקרא. ורבי נחמיה אמר גלקתינין היה נקרא. ורבנן אומרים מן חיה טהורה ונגזלה במדבר. ותיה, ואמר רבי אלעזר ורבי יוסי בשם רבי שמעון בן מנקיש, שאמר בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר, וכיוון שעשה בה מלאכה במלאכת המשכן נגזלה. כלומר זה היה חיה טהורה שנבראה רק לצורך המשכן ונגזלה.
רבי אבון אמר: קרש היה שמה. תניא רבי שילא אמר חד קרן היה לה, דכתיב "וציווה לה' משור פר מקרין מפריס", בקרן מלשון יחיד כתוב, כלומר יש לו קרן אחת רק. אז בעצם התחש היה חיה טהורה שנבראה רק פעם אחת לצורך המשכן. יש פרשנים שאומרים שבעצם מדובר בג'ירפה, שבעצם יש לה רק קרן אחת באמצע. ומה הכוונה שהיא נבראה? לא הכוונה שהיא נבראה, כי היא קיימת גם היום, אלא הכוונה שהיא הזדמנה למדבר פעם אחת. כי הרי היא לא גדלה במדבר, היא הגיעה למדבר במיוחד לצורך עבודת המשכן.
תמן תנינן: ב_כהכל הפחות מג' על ג' טפחים עד שלוש אצבעות שהתקינו לפוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים, בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא דרבידברי°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס. °רבי יהושערבי יהושע בן חנניה תנא · דור ב׳רבי יהושע בן חנניהרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבארבי ישמעאל בן חנניה אומר: בין אף מטלית חדשה מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור. °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתאה בן יוסף אומר: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור. מה בין המוכן מה בין שאינו מן המוכן? בין שהכינהשהצניעהלתוךבתוך הבית בין שהשליכו לאשפה. והתנן ג' על ג' אצבעות שהשליכה לאשפה אינה מקבלת טמאה, חזר ונטלה מקבלת טמאה, חוץ משל ארגמן ושל זהורית.
הדא המשנה שלנו ילפא מן ההיא דתנינן תמן וההיא דתנינן תמן ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא כמו ששם אומר°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אם לא הכינה לטלאי טהורה, אבל אם הכינה לטלאי — אפילו התקינה לפוק בו את המרחץ,רליעזרולנערבו את הקדירה, ולקנח בו את הריחים — אינה בטלה מדין בגד, וטמאהוהואהיא. אף כאן מה שאמר°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף שקיפלהשקיפולמבטל מדין בגד, זה דווקא בלא הכינה לטלאי. אבל הכינה לטלאי קיפול אינו מבטלה מדין בגד ומקבלת טומאה.
וההיא דתנינן תמן ילפא מן הדא: כמו שבמשנה אומר°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס בשלאפתילת הבגד שקפלה ולאהבהבה, משמע שאם הבהבה גם°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס מודה שבטלה. אף במשנה שם דווקא אם יחדה לפוק בו את המרחץ, ולנער בו אתהכינההקדירה, ולקנח בו את הריחים לאלטלותהבטלהמדין בגד. אבל אם כבר השתמש בה לפוק בו את המרחץ, ולנער בו אתהכינההקדירה, ולקנח בו את הריחים — לטלותהבטלה.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף יז. אנחנו מתחילים את השיעור הרביעי.
אומרת הגמרא: תמן תנינן, כל הפחות מג' על ג'. כלומר אם זה בגד או בד שיש לו משלוש אצבעות עד שלושה טפחים, אז שהתקינו לפוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים, בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא — כן, זה דברי רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שנשאר עליו שם בגד ועדיין מקבל טומאה.
רבי יהושע אומר: מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור. הוא אומר לא, ברגע שהוא מוציא את זה לשימוש משני, אז גמרנו, בטל ממנו שם בגד והוא טהור.
רבי עקיבא אומר: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור. שואלת הגמרא מה בין המוכן מה בין שאינו מן המוכן? מה כוונת מוכן? אומרת הגמרא בין הבית בין שהשליכה לאשפה. כלומר מוכן, הכוונה שהוא הצניע אותו בתוך הבית, ושאינו מוכן, הכוונה שהשליך לאשפה.
רבי אליעזר אומר: אף מטלית חדשה כיוצא בהן. עכשיו, ברגע שרבי אליעזר אומר "אף מטלית חדשה כיוצא בה", סימן שהוא מודה לראשונות, כי הרי ולית בר נש אמר אף אלא מודי על קדמייתא. משמע שרבי אליעזר מודה שמטלית ישנה שזרק אותה לאשפה היא טהורה.
אז למה פה אמרנו שלפי רבי אליעזר בין מוכן ובין שאינו מוכן מקבל טומאה, כלומר נשאר בגד? הרי לפי הברייתא רבי אליעזר מודה שאם יש שלוש אצבעות שזרק אותה לאשפה, אז בטל ממנה שם בגד והיא לא מקבלת טומאה. אלא אומרת הגמרא הסבר אחר: בין שהכינה בין שלא הכינה — כלומר מה שכתוב בין אם מוכן בין אם אינו מוכן, הכוונה בין שאת הבד הזה הוא השאיר כדי להשתמש בו לטלאי לבגד ובין אם הוא לא השאיר אותו לטלאי.
אומרת הגמרא, אם זה ככה: הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר המשנה שלנו תלמד מהברייתא ההיא, והברייתא ההיא תלמד מהמשנה שלנו. כלומר הן לא חולקות אחת על השנייה, אלא משלימות אחת את השנייה.
הדא ילפא מן ההיא — כמו ששם אומר רבי עקיבא שאם לא הכינה לטלאי אז היא טהורה, אבל אם הכינה לטלאי אז אפילו אם התקינה לפוק בה את המרחץ או לנער בה את הקדירה או לקנח בה את הריחיים, לא בטל ממנה דין בגד והיא טמאה. אז גם כאן, מה שאמר רבי עקיבא שקיפול מבטל מדין בגד, זה דווקא אם הוא לא הכין אותה לטלאי. אבל אם הכין אותה לטלאי, אז קיפול לא מבטל מדין בגד והיא מקבלת טומאה.
וההיא ילפא מן הדא — כמו שם במשנה אומר רבי אליעזר, שפטיעת הבגד שקיבלה ולא הוועה, כלומר לא השתמש בה אלא קיפל אותה. משמע שאם הוועה, אז גם רבי אליעזר מודה שהיא בטלה. אז גם במשנה שם, כל מה שרבי אליעזר אמר שהיא טמאה זה דווקא אם הכין אותה לפוק בה את המרחץ וכו' ולא בטלה מדין בגד, אבל אם הוא כבר השתמש בה בטלה.
כלומר, מה שהוא מדבר שם, שרק הכין את זה לזה, אבל אם הוא השתמש - זה בטל. כמו כאן, אם הוא קיפל לצורך הדלקה אז זה עדיין נקרא בגד ועדיין מקבל טומאה ועדיין מטמא. אבל אם הוא כבר הדליק את זה, כבר הוועה את זה, אז גם רבי אליעזר מודה שזה בטל מדין בגד, לא מקבל טומאה.
רבי אליעזר טמאה היא ואין מדליקים בה. שואלת הגמרא מה הקשר? אפילו היא טמאה - מה טעמו של רבי אליעזר? למה לא מדליקים בה? מה זה קשור טומאה לעניין הדלקה? מה עשו, הדליק בדבר טמא? אומרת הגמרא לא, זה כשהיא נשרפת פוחתת מכשיעור והיא טהורה, ונעשה כמטהר כלים בשבת. כלומר, כיוון שהשיעור שלה פוחת ברגע שמדליקים אותה, ואז יש פחות משלוש אצבעות ואז היא טהורה - אז בעצם יוצא שהוא טיהר אותה בשבת.
שואלת הגמרא ואמאי לרבי אליעזר? כיוון שהיא קיפלה לא טהרה - כן? לכאורה, הרי אם הוא קיפל זה כבר צריך להיטהר. אומרת הגמרא לא, שכן שמשים אומנים רוצים בקיפולה. אומר השמש, משרתים שהם מומחים, אז גם בגד כזה קטן הם רגילים לקפל, להחזיק אותו שיתפוס, שיראה יפה. אז לכן זה לא מבטל אותו מדין בגד.
שואלת הגמרא ולא מבעוד יום שהיא טהורה? אז מה בכלל שנעשה טהורה? הרי הוא מדליק את זה בערב שבת. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. כן, מדובר כאן, זה גזירה. כיוון שפעמים שחל יום טוב בערב שבת, ואז כשהוא מדליק את הפתילה הזאת - הוא מדליק את זה ביום טוב, ואז נמצא שהוא בעצם מטהר כלים ביום טוב.
שואלת הגמרא ולא מאיליה היא טהורה? אז מה אכפת לי שהוא טיהר אותה? הרי זה נעשה לבד, הוא הדליק ולאט לאט זה מתכלה הבגד ונהיה טהור. אז זה קרה מאליו, אז מה הבעיה? אמר רבי יוסי ברבי בון: תיפתר שהיו בה שלש על שלש מצומצמות, שאם ההדלקה היא ניתערת - הוא אומר שאז זה בעצם הוא עושה את זה בידיים.
אומרת הגמרא רבי אחא ורבי סימון בשם רבי שמעון: נזירא עשאה מזור. כלומר אם הוא לקח את הבד, השלוש אצבעות הזה, ועשה אותו בתור תחבושת - עכשיו למה זה, אז בעצם ביטל אותה, כיוון שהיא נמסת. אז בזה גם רבי אליעזר מודה טהורה.
תנן°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אומר טהורה היא ומדליקים בה: לא סוף דבר טהורה אלא אפילו אם היא טמאה מדליקים בה. במאי פליגי? בגין רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° דרברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אמר: ב_כזמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. ובערב שבת שחל ביום טוב עסקינן. ולדעת כולם מדליקים בכלים ואין מדליקים בכלים שנשברו ביום טובמשנהמשוםנולד. °רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס סבר שקיפול אינו מבטל וכאשר מדליק מעט נעשה שבר כלי, וכשממשיך להדליק הרי מדליק בשברי כלים ביום טוב. ו°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף סובר שכשקיפלה מערב יום טוב כבר נעשת שבר כלי ויכול להדליק ביום טוב.
מתני':ב_כחלא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, אפילו היא של חרס. ו°רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא בר עילאי מתיר. אם חיברה היוצר מתחילה מותר. ב_כטלא ימלא אדם את הקערה שמן, ויתננה בצד הנר, ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת. ו°רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא בר עילאי מתיר.
גמ':תנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת: למה לרבנן אסור? משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה ונראה כמבעיר בשבת, או שמא ישכח ויערה ויסתפק ממנו.
מה נפיק מן ביניהן? ההן זקוקה נוד דיקלוןקשור מעל הנר שנוטף שמן. אין תימר משום שלא הותחל בכל טיפה הרי לא הותחל בכל טיפה וטיפה. אין תימר שמא ישכח ויערה הרי אינה שוכח ומערה.
תנן: אם חיברה היוצר מתחילה מותר - שנייה היא שכולה אחד אלאוהוי כהתחיל בכל טיפה וטיפה, וגם אין חשש שמא יסתפק ממנו. ולאו דווקא חיברה יוצר, דתני אפילוב_לאם חברה בעל הבית בסיד או בגיפסוס. יאות שהמחלוקת היא האם התחיל בכל טיפה וטיפה או לא. ד°רבי יודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא כדעתיה כדתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא. °רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא בר עילאי אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור ד°רבי יודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא אמר: משקה טופח חיבור. אף כאן כיוון שהשמן נוטף כאילו התחיל בכל השמן.
שואלת הגמרא שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור - אז למה רבי אליעזר מטמא בפתילה? לכאורה את הפתילה הזאתי, את הבד הזה טובלים בשמן, כן? לא מדליקים סתם, טובלים בשמן קודם. אז למה עצם הטבילה בשמן לא הפכה, טיהרה את זה כבר? כמו שאם הוא עושה את הבד בתור תחבושת אז זה בטל, אז גם כאן צריך לבטל. נשארת השאלה.
רבי עקיבא: מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור. רבי זעירא, רבי ינאי ורבי ירמיה בשם רבי יהושע בן לוי: נראין דברים שתהא הלכה כרבי עקיבא, שהוא אומר מעין שניהן - כמו רבי עקיבא הוא עושה פשרה, כן, הוא אומר מעין שניהם, לכן תהיה הלכה כדעת המחמיר.
אומרת הגמרא, לא כן - ההלכה היא כרבי יהושע מקולי שלש על שלש, שמקל מכולם. למה? כיוון שפה מדובר במטליות של שלוש על שלוש אצבעות, וזה מכל שלוש ושלוש מטליות, כן? כיוון שזה רק עניים משתמשים בהם, זה לא בגד באמת שמשתמשים בו כמעט, רק מעט עניים משתמשים בו, אז לכן מקילים בו כמה שאפשר.
רבי עקיבא: לא סוף דבר טהורה אלא אפילו טמאה - ומדליקים בה. אומרת הגמרא לא...
מתני':ב_לאהמכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים ומזלות, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, אםאו בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב. ב_לב°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם.
תנן°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. והרי זה וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא: מה בין המצילהמכבה את הפתילה כדי להצילממהמה שבנר פתילה מה בין המצילהמכבה את הפתילה כדי להצילממהמה שבזית השמן שבכלי.
רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי שילא דינוהרבי שילא דנוה אמורא ארץ ישראלרבי שילא דנוה°: לא דומה המצילהמכבה את הפתילה כדי להצילאת מגופה שלהפתילה שמציל את הפתילה על ידי מעשה בגופה למציל את השמן על ידי שמכבה את הפתילה שמציל את השמן על ידי מעשה חוץ מגופו ה של פתילה.
מה אית לך צורףצורך בגופו של כיבוי בפתילה? רבנן דקיסרין ורבי אלעזררבי אלעזר בן פדת אמורא א״י · דור ב׳רבי אלעזר בן פדתרבשמואלרבי יוחנןרבי זירא° בן פדת אמרו בשם רבי חנינארבי חנינא בר חמא אמורא א״י · דור א׳רבי חנינא בר חמארבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יהודה נשיאהרבי יוחנןרבי חמא בר חנינארבי שמעון בר אבא° בר חמא: שכן שמשי אומנין מחרכין לןליה כדי שיהיה נדלק בנקל כשיצטרכו. מנין שמחרכים? פירושו מהבהבים באור כמה דתימאדתימר(דניאל ג', כ"ז) ושיער רישיהון לא התחרך. מהו מחרכון לון? מפספין מהבהבים לון.
מתניתין פליגא על רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא דתנןב_לגשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב ב_לדוהוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור דכיוון שמתחיב בנפשו קים ליה בדרבא מיניה. והא הוא דומיא דשורו. מה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב בשהדליק שלא לצורך דאיזה צורך יכול להיות לשור. אףוהכאהכא הוא שהדליק אתהאתהגדיש בשבת פטור אפילו שלא לצורך משום דקים ליה בדרבא מיני. משמע שמצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. וקשה לרבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא מה שאמר.
וקשיא על דבר קפרא°דתנן כתיב לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה: הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה בכולהן אינו חייב עד שיהיה לצורך והיא
📖 באר משה — דף יח עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף י"ח. אנחנו מתחילים בתחילת המשנה, פרק ב', הלכה א'. אומרת המשנה: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה. בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב. ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מהפתילה מפני שהיא עושה פחם.
ואומרת הגמרא: אמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני עובד כוכבים של סכנה. כלומר, שכתוב שהמכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובד כוכבים אז פטור, מדובר בעובד כוכבים שהוא מפחד שהוא יהרוג אותו. מה שכתוב מפני ליסטים גם כן, הוא מפחד שיהרגו אותו, של סכנה. רבי יוסי בעי, אם מפני ליסטים של סכנה אז נמי מותר, לך צריך מותר לתיקון נפש. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסי בן חנינא, באמת צריך לגרוס מותר. כלומר, זה צריך לתקן את הגרסה ולהגיד שמותר.
תנן, רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם. שואלת הגמרא, והרי זה וזה מלאכה שהיא נצרכת לגופה היא. כן. אז מה בין שבנר מה בין שבזית - מה ההבדל בין המכבה את הפתילה כדי להציל מה שבנר, כמו להציל את הפתילה, לבין המכבה את הפתילה כדי להציל מה שבזית, כלומר את השמן, כיוון שזה בכלי? הרי בכל מקרה זה מלאכה שהיא נצרכת לגופה.
רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי שילא דינוה: לא דומה פתילה למציל חוץ מגופ. הוא מכבה את הפתילה כדי להציל אותה, על ידי מעשה בגופה. וזה לא דומה למי שמציל את השמן על ידי שמכבה את הפתילה, שפה הוא מציל את השמן על ידי מעשה חוץ לגופה.
אמר רבי יוחנן: רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד. כמה דרבי יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה, כן, כלומר עד שיהיה לו צורך בגופה של מלאכה, כגון בכיבוי הפתילה. אז כך גם רבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, כן, כלומר מלאכה שצריך לגופה פטור עליה.
עכשיו שואלת הגמרא, מה אית לך בגופו של פתילה? כלומר, בכיבוי פתילה מה יש צורך בגופה? רבנן דקיסרין ורבי אלעזר אמרו בשם רבי חנינא: שכן שמשי אומנין מחרכין - כדי שידלק בנקל כשיצטרכו. כן, כלומר מדליקים ומכבים כדי שזה יהיה קל אחרי זה להדליק. שואלת הגמרא, אז בעצם הפתילה מתוקנת יותר. וכמה ושיער רישיהון לא התחרך - כלומר, אם היינו מודדים כמה ושיער ראשם לא נתחרך. שואלת הגמרא, מהו מחרכון לון? מפספין לון - מפספסים את זה, כן, באש.
תמן תנינן: כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה. אמר רבי יוחנן, והוא שיהיה צריך לדם והוא שיהיה צריך לאפר. כן, כלומר מבעיר צריך שיהיה צריך לאפר ועושה חבורה צריך שיהיה צריך לדם. כלומר, אין דבר כזה שלא צריך לגמרי, צריך שיהיה איזה צורך.
בר קפרא אמר: אפילו אינו צריך לדם, אפילו אינו צריך לאפר. כן, כי מקלקל בחבורה חייב וגם כן בהבערה. כלומר, גם למרות שבעצם אין פה שום תיקון.
מתניתין פליגא על רבי יוחנן, דתנן: שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. כן, למה הוא פטור? כיוון שהוא מתחייב בנפשו, משום דקים ליה בדרבא מיניה. עכשיו רגע, הוא דומה לשור. כלומר, אם המשנה כללה אותם ביחד, מדובר באותו מצב. כן? באותו מצב שהשור חייב, הוא פטור. כן. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב - מדובר כשהדליק שלא לצורך, כי הרי איזה צורך יכול להיות לשור? אז מדובר בלא צורך. אז גם הוא שהדליק את הגדיש בשבת יהיה פטור אפילו שלא לצורך, משום דקים ליה בדרבא מיניה. כן, משמע שמצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. פטרו אותו בגלל שקים ליה בדרבא מיניה, אבל מצד הדין היה צריך להיות חייב אפילו שלא לצורך. אז קשה לרבי יוחנן - הרי רבי יוחנן אמר שרק אם יש צורך רק אז הוא חייב.
ואיתא גמרא, לא - מה שאמר רבי יוחנן שכדי להתחייב בחובל ומבעיר צריך שיהיה צריך לדם או לאפר, זה כדי להתחייב קרבן בשוגג. אבל להתחייב מיתה במזיד, אמרינן לרבי יוחנן שחייב מיתה אפילו ללא כל צורך.
רבי יוחנן תני: כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת. ואם לרבי יוחנן חובל ומבעיר שלא לצורך במזיד חייבים מיתה, אז איך ייתכן שבשוגג יהיה פטור מקרבן? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל לרבי יוחנן: שלא לצורך היה מתחייב בנפשו, אפילו שלא לצורך פטור מן התשלומין. למה? כיוון שמאחר שלצורך במזיד היה מתחייב בנפשו, אז אפילו שלא לצורך פטור מתשלומים. מה המקור לרבי יוחנן לדבר הזה? מן הדא: מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. כלומר, התורה השוותה מכה בהמה למכה אדם. מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון - מכה בהמה תמיד חייב, בין אם זה שוגג או מזיד. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון - כיוון ששם במזיד הוא פטור אז גם בשוגג הוא פטור.
וקשיא על דבר קפרא. כתיב לא תבערו אש - אין הבערה בכלל היתה ואינה בכלל אלא צריכה לעשות כל מלאכה. ולאן מה הצעת? להקיש עליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא מלאכה חייבים עליה בפני עצמו. אז הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה כולהן לצורך והיא שלא לצורך. היא בעצם הבסיס לכל המלאכות. ובכולן אתה אומר שלא חייב עד שיהיה צורך, והיא שלימדה על כולם אפילו שלא צריך תהיה חייבת? זה קשה לקבל את זה.
ניחא הבערה כדאמרינן שיהיה חייב אף שלא לצורך, אבל חבורה איך יתכן שיהיה חייב אף שלא לצורך? והרי שחיטה שהוא האב שלה אינו חייב אלא לצורך והיא חייבת אף שלא לצורך.
הבעיר וכיבה בנפיחה אחת ב_לזחייב שתים. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסירבי אבדימי אחוי דרבי יוסי°: מזה שחיב לענין שבת על נפיחה הדא אמרה שנפיחה נחשבת כאילו עשה בידים. ולכן אם נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם.
החותה הפך גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב אחת משום שכיבה את העליונות, אבל משום שהבעיר את התחתונות אינו חייב דהבערה ללאו יצאת. °רבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן אלעזר תנא · דור ה׳רבי שמעון בן אלעזראמר בשם °רבי אלעזר בי רבי צדוקרבי אלעזר ברבי צדוק תנא · דור ג׳רבי אלעזר ברבי צדוק: ב_לחחייב שתים - אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות וחותהדהבערה לחלק יצאת.
החותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור על ההבערה - פטור דהבערה ללאו יצאת. ועל הכיבוי פטור דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאינו צריך לפחמים. רבי יעקב בר אחארבי יעקב בר אחא אמורא א״י · מסר בשם רבי יוחנן ותלמידיורבי יעקב בר אחא° אמר: במחלוקת - מאן דאמר הכא פטור כמאן דאמר התם אינו חייב אלא אחת על הכיבוי, וכאן כיוון שאינו צריך לפחמים פטור. ברם כמאן דאמר חייב שתים הכא חייב דמראחת על ההבערה.
אמר רבי יודןרבי יודן אמורא א״י · דור ד׳רבי יודן°: אפילו למאן דאמר הבערה לחלק יצאת פטור. תמן בחותה על מנת להתחמם דאינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו. ברם הכא בחותה תחת הקדרה רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו.
הבעיר ובישל כגון מניח שומן על הגחלים שהאש בוערת והשומן מתבשל. אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת. מאן דאמר חייב שתים - אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דאמר אחת
📖 באר משה — דף יח עמוד ב
אמר רבי יוסי: אין יסבור בר קפרא כרבי יוחנן דאמר הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה - אתה צודק, באמת קשה. אבל בר קפרא כרבי אלעזר, הבערה לימדה על עצמה - שהיא רק בלאו, שהיא לא אסורה כשאר המלאכות אלא יותר קלה מהם. אז באמת כיוון שהוא סובר שהיא רק לימדה על עצמה לא לימדה על הכל, אז אין שום בעיה שהוא יסבור שהבערה תהיה חייבת אפילו שלא לצורך.
שואלת הגמרא, ולית ל°רבי אלעזר חילוק מלאכות? הרי מפה למדנו חילוק מלאכות. אמרנו שהבערה הייתה בכלל יצא למד על הכלל. מה הבערה שהיא אב מלאכה אחת אם עשה אותה חייב, אז זה גם על כל המלאכות אם עשה יהיה חייב. אז בעצם מכאן למדו חילוק מלאכות. אז אם הוא לא סובר את זה, לפי שיטתו, אם אדם עשה את כל אלו יצא חייב רק על מלאכה, רק איסור אחד.
אמרה - לא, אית ליה. בטח הוא גם סובר חילוק מלאכות, אבל הוא למד ממקום אחר. אשכח תני בשם רבי אלעזר: הנה לחייב על אחת - כתיב ועשה מאחת מאלה, שהיא אחת, לחייב על כל אחת ואחת. כלומר, מכאן שמחלל שבת בכמה מלאכות חייב על כל אחת ואחת, כמה חטאות. רואים מכאן שהוא למד את זה. הוא כן סובר את העניין של חילוק מלאכות, רק הוא למד את זה ממקור אחר.
ואשכח - ניחא הבערה, תרצנו הבערה, שהוא סובר שהבערה ללאו יצאת. אבל חבורה, אב שלה לצורך והיא שלא לצורך - הרי איך ייתכן שיהיה חייב גם שלא לצורך? הרי שחיטה שזה אב מלאכה של חבורה לא חייב אלא לצורך, ואילו היא, התולדה, תהיה חייבת אפילו שלא לצורך.
רבי יוסי ברבי בון: איתפלגון רבי אלעזר ורבי יוחנן - חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה, ולפי זה קשה. וחורנה מחליף - השני מחליף, הוא אומר שחבורה זה האב ושחיטה זה התולדה. אז איך ייתכן שהחבורה שהיא האב תהיה חייבת בין לצורך ובין שלא לצורך, והשחיטה שהיא התולדה תהיה חייבת רק לצורך?
ובר קפרא: הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי: מזה שאנחנו רואים שהוא חייב על נפיחה, למרות שבעצם הוא לא עושה מעשה בידיים, אמרה שנפיחה זה כאילו עושה בידיים, ולכן הדא אמרה נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם - כמו אדם שמזיק בידיים.
החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב - אחת, משום שכיבה את העליונות, אבל משום שהבעיר את התחתונות הוא לא יהיה חייב, כי אותו תנא סובר שהבערה ללאו יצאת - שהוא רק לאו, אז לא חייב חטאת על ההבערה.
רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי אלעזר בי רבי צדוק: חייב שתים - אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות, כי הוא סובר שהבערה לחלק יצאת ולכן הוא חייב גם על ההבערה וגם על הכיבוי.
גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור - מצאנו ברייתא כזאתי. על ההבערה הוא פטור כי הוא סובר הבערה ללאו יצאת. על הכיבוי פטור כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי הוא לא צריך את הפחמים.
רבי יעקב בר אחא אמר: במחלוקת - כלומר אותה מחלוקת שראינו קודם. האם אדם שמחמם בגחלים חייב אחת או שתיים - זה בדיוק אותה מחלוקת. כמאן ד מר אינו חייב אלא אחת - מי שאומר כאן שמחמם בגחלים להתחמם כנגדן פטור, הוא סובר כמאן דאמר שם שלא חייב אלא אחת, שחייב רק על הכיבוי. אז כאן כיוון שהרי את הכיבוי הוא לא צריך, הוא לא צריך את הגחלים, אז לכן יהיה פטור לגמרי. על ההבערה הוא לא חייב כיוון שהבערה ללאו יצאת, ועל הכיבוי הוא פטור כיוון שהוא לא צריך את הפחמים.
ברם כמאן ד מר חייב שתים חייב - מי שאמר שם שחייב שתים, אחת על ההבערה ואחת על הכיבוי, אז פה יהיה חייב לפחות אחת על ההבערה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים. לא באמת חייב שתים, אלא רק מעלין עליו כאילו שהוא חייב שתים. מה נפקא מינה? הגמרא אומרת נפקא מינה כמו בנרשעים - אדם שעושה כמה עבירות אז הוא יותר חמור מאשר אדם שעושה רק עבירה אחת.
אמר רבי יודן: אפילו למאן דאמר הבערה לחלק יצאת הוא פטור אם חותה גחלים על מנת להתחמם. למה? תמן אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו - הוא נוח לו שהם יהיו ככה, כי כשהם נבערים אז הם נגמרים לו יותר מדי מהר, או שיהיה חם מדי, וכשהם כבים אז קר. אז הוא לא רוצה לא את זה ולא את זה. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו - מי שחותה תחת הקדירה, הוא רוצה את שתיהן. פעמים שהוא צריך שיהיה חם יותר כדי שהתבשיל יתבשל, פעמים הוא צריך שיכבו קצת כדי שלא ישרף.
הבעיר ובישל - כגון המניח שומן על הגחלים שהאש בוערת והשומן מתבשל. אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת. מאן ד מר חייב שתים - אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן ד מר אחת - על מה באמת יהיה חייב? רבי יודן אמר משום מבעיר, כי את ההבערה הרי עושה בידיים, הבישול נעשה ממילא. רבי יוסי אומר לא, משום מבשל, כי זה העיקר כוונתו - מה המטרה שלו בסוף? הוא הניח את השומן על הגחלים כדי שיבשל אותם.
אמרה הגמרא וקשה על רבי יוסי - למאן דאמר הבערה לחלק יצאת, אז בעצם ההבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה, ואינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל? נשארה בשאלה.
וקשיא על ד°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא למאן דאמר הבערה לחלק יצאת: הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה ואינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל.
ב_לטזר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בקרבן ציבור בטומאה - רבי חייא רובא° אמר: חייב שתים משום שבת ומשום טומאה, אף שלכהן כשר מותר לעבוד בטמאה שהותרה בציבור. בר קפרא° אמר: אחת.
מתיב בר קפרא° לרבי חייא רובא°: עבודה בשבת שהכהן מותר בה זר מחייבחייב עליה! הואומותיבמותיב לה והוא מתייב ליה: והרי קמיצה - עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה, משנקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים אף שבת הייתה אל שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש והרי מליקה עד שלא נמלקה אסורה לכולם, כשהותרה במקדש רק לזה ולזה משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים הותרה. אמר לו: שנייא היא דכתיב (ויקרא אמור כב י) וכל זר לא יאכל קדש.
והרי מליקה - עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. אמר לו: שנייא היא דכתיב (ויקרא אמור כב י) וכל זר לא יאכל קדש.
הרי טבל - עד שלא נתקן אסור לזה ולזה, משניתקן אסור לזרים ומותר לכהנים. אמר לו: שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש.
אמרין: נצא לחוץ ונלמד! נפקון ושמעון: °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא אומר: חייב שתים. °רבי שמעוןרבי שמעון בר יוחאי תנא · דור ד׳רבי שמעון בר יוחאירבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן יוחאי אומר: אחת. מאן דאמר אחת משום זרות. ומאן דאמר שתים - אחת משום זרות, חורנייתה למה? אי משום שחיטה בשבת והרי שחיטה בזר כשירה. אלא משום הילוך, זריקה וקבלה אינהאינם אלא שבות.
הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה ד°רבי יודארבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא דו אמר הבעיר ובישל חייב משום מבשל ומשום מבעיר, ניחא, שכאן חייב משום מבעיר שהאברים נשרפים. על דעתיה ד°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא דו אמר רק משום מבשל - מה בישול יש כאן? הרי אינו רוצה בבשר! מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא.
📖 באר משה — דף יט עמוד א
זר ששימש במקדש בשבת או בעל מום ששימש בקורבן ציבור בטומאה - אז רבי חייא רובא אמר: שתים. כלומר הזר יהיה חייב משום שבת וגם משום זרות, והבעל מום משום מום ומשום טומאה. כלומר, למרות שבעצם כהן כשר מותר לו לעבוד בטומאה ומותר בציבור. בר קפרא אמר: אחת.
אומרת הגמרא מתיב בר קפרא לרבי חייא רובא: עבודה שהכהן מותר בה זר עליה - כלומר עבודה בשבת שהכהן איננו מותר בה, מותר לכתחילה, הזר יהיה חייב עליה - יהיה חייב רק בשביל זרות ולא בשביל שבת.
אומרת הגמרא והוא מתייב ליה - הוא שאל והוא גם ענה. אבל והרי קמיצה - עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה. כלומר לפני הקמיצה, המנחה כולה אסורה באכילה גם לכהן וגם לישראל. משנקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים - אז גם השבת הייתה אסורה לכולם ושהותר במקדש רק לכוהנים הותרה.
אמר לו: לא, אתה אל תביא ראיה ממנחה, שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש. בעניין של קודשים יש גזירת הכתוב, אבל אל תשווה את זה לדברים אחרים.
אומרת הגמרא והרי מליקה - עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. חוזר ואומר לו שוב פעם, שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש.
מה עוד, הרי טבל - עד שלא נתקן אסור לזה ולזה, משניתקן - התרומה - אסור לזרים ומותר לכהנים. אמר לו גם שם: שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש.
אז הם ראו שאין להם פתרון. אמרין: נצא לחוץ ונלמד! נפקון ושמעון: רבי יוסי אומר: שתים. רבי שמעון אומר: אחת. מאן דמר אחת - משום זרות - אבל עבודה בשבת הוא יהיה פטור. מאן דמר שתים - אחת משום זרות, חורנייתה למה? כלומר הוא יהיה חייב בשביל שבת, אבל על מה? מה הוא עשה בשבת? הרי מדובר פה שהוא הקריב, מה יש בשבת? רק עולות.
משום שחיטה - והרי שחיטה בזר כשירה - כלומר אין פה איסור, זר יכול לשחוט גם בשבת לצורך הקורבן. אלא משום הילוך, זריקה וקבלה אלא שבות - אי אפשר להגיד על זה, כי הרי כל אלה זה רק שיווט, לא שייך בהם להגיד שחייב.
אומרת הגמרא הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. כלומר כשהוא מניח את האיברים ואת הפדרים על המזבח, אז בעצם הוא עובר איסור.
אומרת הגמרא אם זה ככה, אז על דעתיה דרבי יודא דו אמר משום מבעיר, ניחא - שכנראה חייב משום מבעיר, כי הרי האיברים נשרפים, פה לא שייך בישול, כי הרי זה עולה. אבל האיברים עצמם נשרפים וזה כמו הבערה.
אבל על דעתיה דרבי יוסי דו אמר משום מבשל - מה בישול יש כאן? - שאמרנו שאם יניח שומן על האש אז הוא חייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר, אז פה מה שייך בישול? הרי הוא לא רוצה בבשר כי הוא שורף את זה.
אומרת הגמרא: לא, מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא. כלומר, כיוון שהוא רוצה שיתעכלו, זה כמו שהוא רוצה בבישולן.
מתני': על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן: עדעל שאינן זהירות בנדה, בחלה ב_מובהדלקת הנר.
גמ': אית תניי תני ילדות, אית תניי תני יולדות. מאן דאמר ילדות כדתני בשם °רבי יודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא: בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא? (ירמיהו ב', ל') לשוא הכיתי את בניכם על עסקי שוא שנדרתם ולא קיימתם.
ומאן דאמר יולדות - מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה.
רבי פנחסרבי פינחס אמורא א״י · דור ה׳רבי פינחס° ורבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה°אמרו בשם רבי חייא בר אבארבי חייא בר אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי חייא בר אבארבי יוחנן°ה: כתיב (במדבר פינחס כז כא) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים. בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, אלא מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמה שהיא שעת סכנה, בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח.
רבי אייבי בר נגרירבי אייבי בר נגרי°אמר: כתיב (תהלים ק"ט, ז') בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע וכי אין מקרים שיוצא צדיק? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
אמר רבי אבא בר כינארבי אבא בר כינא°: נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו. למה? אף אם רחב דיו אסור, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אמר: היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס נושה שלו דכתיב (תהלים נ"ה, ט"ז) ישי מות עלימו. כמה דתימר (דברים כי תצא כד י) כי תשה ברעך משאת מאומה.
אמר רבי לוירבי לוי אמורא א״י · דור ג׳רבי לוירבי יהושע דסכנין°: בג' מקומות השטן מצוי לקטרג - המהלך בדרך בעצמו יחידי. והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול.
אמר רבי יצחק בר מריוןרבי יצחק בר מריון אמורא א״י · דור ג׳רבי יצחק בר מריון°: אילולי דכתיב (ישעיהו מ"ג, ט"ז) כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת. ורבנן אמרין: הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה. מכאן ואילך אין אפילו שביל ואסור לירד לים.
אמר רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגיןרבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין°: עובדא הוה באסיא רופא אחאאחד בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה אמר לו: כדון מפרשין? איתחמי ליה אבוי את הפסוק(קהלת ו', ג') וגם קבורה לא היתה לו. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא וכן הות ליה.
פרק בית הלכה ו'. אומרת המשנה: על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן: שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר.
אומרת הגמרא: אית תניי תני ילדות, כלומר קטנות, אית תניי תני יולדות. מאן דמר ילדות - תני בשם רבי יודה: בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא? איזה פסוק רומז לזה? שנאמר לשוא הכיתי את בניכם - על עסקי שווא, שנדרתם ולא קיימתם, שהבטחתם דברים ולא קיימתם. זה עסקי שווא, על זה הבנים הקטנים של האדם מתים.
ומאן דמר יולדות - מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה.
רבי פנחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים. מה זה משפט? היה צריך להגיד "בסדר האורים", כנראה שמסדרים את האותיות. אומרת הגמרא בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, אלא מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמה - שזה שעת סכנה - בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח. כלומר יש להם משפט, יש משפט לעם ישראל, האם ינצחו או חס ושלום לא ינצחו. לכן כתוב משפט האורים.
אמר רבי חייא בר אבא: כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. מה, אם הם יוצאים למלחמה לא צריך שמירה? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. בשעת סכנה יש יותר קיטרוג, לכן שם צריך לשמור מכל דבר רע.
אמר רבי אחאי בר יעקב: כתיב וקרהו אסון בדרך - יעקב לא הותיר שילוח בנימין, אמר "פן יקרא אסון בדרך". הא בבית לא - מה, בבית לא יכול לקרות אסון? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
רבי ביסנא בשם רבי לייא: כתיב יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה - מה, יום אחר לא? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
רבי אייבי בר נגרי: כתיב בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע - מה, וכן במקרים שהוא כן יוצא צדיק? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
אמר רבי אבא בר כינא: נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו. אבל למה, בעתים רעים, אם הוא רחב אסור ללכת עליו? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
רב אמר: היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס שלו - ניסטיס זה בעל חוב, נושה שלו - דכתיב ישי מות עלימו. כמה דתימר כי תשה ברעך משאת מאומה. כלומר בעצם המילה "ישי" זה מלשון נושה, בעל חוב. אז אדם שלוקח סיכונים - הוא הופך את מלאך המוות לנושה שלו.
אמר רבי לוי: בג' מקומות השטן מצוי לקטרג - המהלך בדרך בעצמו - כלומר מהלך יחידי - והישן בבית אפל לעצמו - כלומר יושב בבית לבד - והמפרש בים הגדול.
אמר רבי יצחק בר מריון: אילולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת - כי אין מסלול שאפשר ללכת בתוכו. ורבנן אמרין: הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג - כלומר משבועות ועד סוכות זה זמן שאפשר לשוט, אפשר להפליג בים, יש דרכים. ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה - שלמרות שהים סוער, עדיין יש בו דרכים, אבל מכאן ואילך אין אפילו שביל, אסור לרדת לים.
רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין: עובדא הוה באסיא - כלומר היה רופא אחד - בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה - הוא רצה להפליג מסוכות ועד חנוכה. חמתיה חדא מטרונה אמר לו: כדון מפרשין? - בזמן כזה מפליגין? איתחמי ליה אבוי - כלומר אבא שלו נגלה לו בחלום, והראה לו את הפסוק - וגם קבורה לא היתה לו - תראה מה יקרה לך. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא - הוא טבע, ואפילו קבורה לא הייתה לו.
רבי כהן אחוי דרבי חייא בר אבא הוה פריש - הוא היה מפליג באוניות, סוחר. אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה - הוא רצה להפליג בין סוכות לחנוכה. אמר לו לאחיו: תתפלל עליי. אמר לו: אני ודאי אתפלל עליך, אבל אל תלך על זכות תפילתי, לך על תפילת הציבור שמברכים על הגשם - כי תפילת רבים חזקה יותר מהתפילה שלי. אלא משעה שהעת קטן ולבך קשור ברגלך - כלומר, ברגע שאתה קושר את הלולב, כלומר בסוכות, יותר אל תפליג.
אמר לאחוי: צלי עלי! אמר לו: אין דצלייתי עלך, אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא תתרחץתרחץ על צלותי לא תסמוך על תפילתי האשתפילתם חזקה יותר. אלא משעה דאת קטר לולבך בסוכות קטור רגלך
ואל תפליג.
תנן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בנידה: אדם הראשון דמו של עולם דכתיב (בראשית בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה וכ"ו ויצר אלקים את האדם. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה.
ובחלה: אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב (בראשית בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותייא כיי דאמר רבי יוסי בר קצרתהרבי יוסי בר קצרתא אמורא א״י · דור א׳רבי יוסי בר קצרתא°: כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה.
ובהדלקת הנר: אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר (משלי כ', כ"ז) נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה.
תני °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא אומר: ג' דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן - מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה.
מתני': ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתן, עירבתן, ב_מאהדליקו את הנר. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ב_מבואין מדליקין את הנרות. אבל ב_מגמעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין.
גמ': תני °רבן שמעון בן גמליאלרבן שמעון בן גמליאל תנא · דור ד׳רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות, ושלשתן נמסרו לעמי הארץ. הלכות הקודש דתנינן נאמנין על טהרת יין ושמן לקדש ואינם נאמנים על התרומה. ב_מדואם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות דתנינן: ב_מההכל נאמנין על חטאת אפר פרה אדומה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת - הכל נאמנים על שמירתו. הכשירות דתנינן: ב_מוועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן שלא הוכשרו.
תנן: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. לא צורכא דלאדאאלא היה צריך לשנות את החמור תחילה: הדליקו את הנר, עישרתן ועירבתן. ולמה נקט עישרתן ועירבתן הדליקו את הנר? אמר רבי חייא בר אבארבי חייא בר אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי חייא בר אבארבי יוחנן°: מתוך שהם רואים שאתה מחמיר עליועליהם בקלה, אף הואהם מחמירים על עצמועצמם בחמורה.
אמר רב חגיירבי חגי אמורא א״י · דור ד׳רבי חגי°: רבי שמואל בר רב יצחקרב שמואל בר יצחק אמורא א״י · דור ג׳רב שמואל בר יצחק° הוה מפקיד גו בייתיה עירבתן, הדליקו את הנר. ולמה לא אמר עישרתן? אלא כלדכל מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל וכבר היה הכל מעושר, שהיה קונה מחברים.
ספק חשיכה ספק אינה חשיכה.
📖 באר משה — דף כ עמוד א
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבת, דף כ. אומרת הגמרא: למדנו במשנה, שלושת המצוות שנשים נוטלות בשעת צאתם, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. מסבירה הגמרא למה בנידה, כיוון שהאדם הראשון דמו של עולם, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ וישקה", אחרי זה כתוב "ויצר אלוקים את האדם". כאילו מלשון אדם, מלשון דם. אז הוא היה הדם של העולם, דמו של העולם, אז לכן, כיוון וגרמה לו חוה מיתה, על כך מסרו מצות נדה לאשה.
ובחלה, כי אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב: "ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה". ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה: כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. כלומר כמו שהקדוש ברוך הוא ערבב את העפר עם המים כביכול, אבל זה כמו עיסה, ואז נטל ממנה את העפר שממנו נוצר האדם - זה כמו החלה שלוקחים מהעיסה. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה.
ובהדלקת הנר, אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר: "נר אלהים נשמת אדם". וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני רבי יוסי אומר: ג' דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן - מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה.
אנחנו בפרק ב' הלכה ז'. למדנו במשנה: ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין.
אומרת הגמרא, למדנו תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות. כלומר הלכות הקודש הכוונה קודשים, חטאות הכוונה מי פרה אדומה, והכשרות כלומר שבעה משקין שמכשירים - האם המאכלים באו במגע עם אחד משבעה משקין והוכשרו לקבל טומאה או לא. ושלשתן נמסרו לעמי הארץ. הלכות הקודש דתנינן - למדנו נאמנים על טהרת יין ושמן לקודש, ואינם נאמנים על הטומאה. כלומר עמי הארצות נאמנים על הקודש, לא נאמנים על הטומאה. אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. כלומר אפילו אם הוא אומר רק רביעית בתוך החבית הזאתי הפרשתי לצורך קודש, אז הוא נאמן והכל טהור.
חטאות דתנינן: הכל נאמנין על חטאת, כלומר אפר פרה אדומה, דכתיב "והייתה לדת בני ישראל משמרת" - הכל נאמן לשמרתו, אפילו עמי הארצות. הכשירות דתנינן: ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן, כלומר הכוונה שלא הוכשרו. הוא לא נאמן להגיד שהם לא נטמאו, אבל הוא כן נאמן לומר שהם לא הוכשרו.
למדנו במשנה עישרתן ועירבתן הדליקו את הנר. אומרת הגמרא לכאורה צריך להיות הפוך, היה צריך להתחיל דווקא בחמור תחילה - הדליקו את הנר, אחרי זה עישרתן ועירבתן. למה נקטי עישרתן ועירבתן, והדליקו את הנר אחרי זה? אמר רבי חייא בר אבא: מתוך שאתה מחמיר בקלה, אף מחמיר על בחמורה - מתוך שהם רואים שמחמיר עליהם בקלה, אז אף הם מחמירין על עצמן בחמורה.
אמר רב חגיי: רבי שמואל בר רב יצחק הוה מפקיד גו בייתיה עירבתן, הדליקו את הנר. שואלת הגמרא: למה הוא לא אמר להם גם עישרתן? אומרת הגמרא כי מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל - הוא היה קונה הכל מהשוק, מחברים, אז ממילא לא היה צריך לשאול האם הם עישרו כבר.
מעשה ב°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס °הורקנוסהורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו וגער אמר לו: בני הינחת מצות הנר שהיאשבותבואביו וחייבין עליה כרת ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. יצא לו והיה צועק ואמר אוי לי שנטרפה דעתו של אבא. אמר לו: דעתך הוא שנטרפה, דעתי הוא לא נטרפה. שהינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת, ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. כיון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה, נכנסו אצלו והיו שואלין אותו, והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו. אמרין: ניכר רבי שהוא טהור.
נכנס °רבי יהושערבי יהושע בן חנניה תנא · דור ב׳רבי יהושע בן חנניהרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבארבי ישמעאל בן חנניה וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומריואומר: רבי רבי הותר הנדר, רבי רכב ישראל ופרשיו.
תנן אין מטבילין את הכלים. מתניתין בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן. תני רבי הושעיה°: ב_מזממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. תני: נפל דליו לתוך הבור, נפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהן ומטבילן.
תרין אמורין: חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה, וחורנה אמר ב_מחבכלים שניטמאו בוולד הטומאה. מתיב מאן דאמר באבבוולד הטומאה למאן דאמר באב טומאה: מילא נטמאבוולדבולדאין צריך הערב שמש ויכול להשתמש בהם בשבת אחר הטבילה, אבל נטמא באב הטומאה הרי אפילו בחול והאטעיןטעון הערב שמש ואינו יכול להשתמש באותה שבת ונמצא מכין משבת לחול. אמר לו: ברוצה לשתמש בהן חולין בטהרה שטבול יום הוא כשני ואינו מטמא חולין.
תנן: ומערבין וטומנין את החמין. אמר רבי חייא בר אשירב חייא בר אשי אמורא בבל · דור ב׳רב חייא בר אשירב°: הדא דתימר ב_מטבעירובי חצירות שגם עיקרן מדרבנן. אבל ב_נבעירובי תחומין דבר תורה הן ואין מערבין משחשכה.
