שולחן ערוך אורח חיים רסא א
שולחן ערוך אורח חיים · רסא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
ספק חשיכה, והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסימן רצג וכדלקמן סוף סעיף ב), ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'), אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות, ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין להלן סימן תטו סעיף ב).
אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין להלן סימן שצג). ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת, וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה:
- הגה: וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה, יכול לומר לאינו יהודי להדליק הנר ושאר דברים שצריך (מהרי"ו סימן קי"ו) (ועיין להלן סימן שמב):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אין מעשרין את הודאי. פירש"י שתיקון מעליא היא ואע"ג דשבות בעלמא היא ס"ל גזרו על שבות אף ב"ה וטבילת כלים הוה נמי שבות דנראה כמי שמתקן כלי וכתב ב"י דא"כ כיון דקי"ל בסימן שמ"ב דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ מעשרין הודאי ב"ה אלא דהטור כתב שם דלא גזרו על השבות ב"ה היינו לצורך מצוה או שהיה טרוד וע"כ כ' כאן בסיפא דמותר לומ' לעכו"ם ב"ה להדליק נר לצורך שבת כו' ולפי זה דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ב"ה אלא שיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סימן ק"כ סט"ז א"כ לא נתיר השבות אפילו ב"ה:
ומערבין עירובי חצירות. בגמרא פרכינן הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך בתוך ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא פי' דלא יאמר אז ערבתם שאסור אז לערב והדר תנא ספק חשיכה מערב ומשנינן כאן בעירובי תחומין חמיר טפי דאסמכוהו רבנן אקראי כאן בעירובי חצירות וקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' ר"ס דעם חשיכה מערבין ע"ח דהא ההיא מתניתין אוקמינא לה כאן בעירובי תחומין וי"ל דודאי לענין אזהרה לבני ביתו צריך להזכיר ע"ח עם חשיכה אע"ג דגם אח"כ בספק חשיכ' יוכל לערב ע"ח מ"מ כיון דבע"ת אסור אח"כ יזכיר גם ע"ח בעת ההיא נמצא דהא דמוקי לה בע"ת היינו לענין שאחר כך אסור אבל לענין אמירה לב"ב שוין הם דאין שייך לומר חילוק בזה דבעם חשיכה יזהיר על ע"ת ואח"כ יזהיר פעם אחרת על ע"ח דלא עשו שני זמנים לענין האמירה דודאי לכתחלה לא יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין ע"ח והא דלא זכר הטור בענין האמירה ע"ת לפי שאינו דבר קבוע שאינו מצוי לע"ת משא"כ ע"ח היו רגילים כ"א בכל ע"ש:
בהג"מ כתוב ע"ש הרי"ף דמותר להטביל בשבת כלי על ידי הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאהו מים ע"כ. כתב רש"ל בתשוב' סי' מ"ו מי ששכח להדליק נר של יאר צייט מותר לומר לעכו"ם ב"ה שידליקנו:
מגן אברהם
(א) בין השמשות: ואם נסתפק אם היא ב"ה אסור (ב"ח):
(ב) אין מעשרין: דה"ל כמתקן וה"ה דאסו' להפריש חלה וכ"מ סוף סימן ר"ס ועיין סי' תק"ו:
(ג) ואין מטבילין: דמתקן מנא הוא:
(ד) ואין מערבין: דמקנא ביתא הוא כמ"ש סימן תקכ"ח:
(ה) וטומנין: בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רסי' רנ"ז אבל לשאר דברים דין ב"ה כמו בשבת עצמה:
(ו) ומותר לומר: אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל:
(ז) להדליק נר: אפי' שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומו' שעדיין לא קבלו עליהם שבת ודמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים (שם) וא"ת הא בלא"ה שרי דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש סוף סימן רס"ג וי"ל דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת בע"כ וגרע מב"ה כמ"ש ס"ד ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר ומשמע מדבריו דאם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת אסור לומ' לעכו"ם ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מב"ה וכ"מ במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה:
באר היטב
(א) בין השמשות: ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב"ח.
(ב) ואין מטבילין: ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה"ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו"ם במתנה או ע"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט"ז ועי' ביורה דעה סי' ק"ך סק"ז.
(ג) שבת: וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו"ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש"ל ועיין מ"א ועי' סי' שמ"ב.
(ד) הנר: אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול.
משנה ברורה
(א) בין השמשות - ואם נסתפק אם הגיע הזמן לבה"ש ג"כ אסור:
(ב) אחר שקיעת החמה - היינו אחר סוף שקיעה דלדעת התוספות והשו"ע נמשך מתחילת השקיעה עד סופה יותר משלשה מילין וכדלקמן בס"ב ואח"כ מתחיל הזמן דבין השמשות ועיין לקמן במ"ב סק"כ:
(ג) אין מעשרין - אפילו במעשר פירות דהוי דרבנן:
(ד) את הודאי - דה"ל כמתקן וה"ה שאסור להפריש חלה אף בחו"ל. וחמור חלת חו"ל יותר ממעשר דלענין מעשר אם אין לו מה יאכל בשבת תו הוי לצורך מצוה וקי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכמו שפסק לקמיה ולענין חלה יש להחמיר בכל גווני שהרי חלת חו"ל יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר שבת ולהפריש מן המשויר ולכן כשחל שבת בע"פ ולא הפריש חלה מהמצה בע"ש מבעוד יום מותר להפריש אף בע"ש בין השמשות דא"א לאכול ולשייר חתיכה מכל מצה. וה"ה אם לא הפריש חלה מבעוד יום מהלחם חמץ שיאכל בבוקר בשבת:
(ה) ואין מטבילין וכו' - המחבר העתיק לשון המשנה [שבת ל"ד] אף שאין נוהג עתה דהמשנה איירי לענין להטביל כלים מטומאתן משום דנ"מ מזה לדידן לענין טבילת כלים חדשים הנקחין מן הא"י לדעת האוסרים להטבילן בשבת כדלקמן בסימן שכ"ג ס"ז דאסור נמי לדידהו להטבילן בין השמשות והטעם משום דנראה כמתקן את הכלי דע"י הטבילה מותר להשתמש בה אך אם הוא צריך לשבת ואין לו אחר יכול לטבול בין השמשות ולברך כדין:
(ו) ואין מדליקין - בזה אסור אפילו לצורך מצוה שיתבטל עי"ז מסעודת שבת וכה"ג דספיקא דאורייתא הוא. ואפילו בדיעבד אם הדליק או שעשה שאר איזה מלאכה בין השמשות אסור ליהנות ממנה כמו אם היה עושה אותה בשבת גופא דאסור אפילו אם עשה אותה בשוגג וכמבואר בסימן שי"ח [פמ"ג ועיין בבה"ל]:
(ז) ואין מערבין ע"ת - דבגמרא יש סמך לע"ת מקרא וע"כ חמיר דאפילו לדבר מצוה אסור כ"כ העו"ש ובלבוש מיקל לדבר מצוה [ושתי דעות האלו נמצאים בספר מאירי ע"ש שכותב דלדעה המתרת יהיה איירי הגמרא דאוסר לערב דוקא בדבר הרשות ובמערב ברגליו דבעלמא מותר אפילו לדבר הרשות [עיין בסימן תט"ו סק"ב במ"א] דבפת הא קי"ל דאפילו מבעוד יום אין מערבין אלא לדבר מצוה [וכמ"ש בסימן תט"ו ס"א] עכ"ל המאירי]:
(ח) וע"ל סי' תט"ו - ר"ל דמבואר שם דבדיעבד עירובו עירוב וע"ש במ"א:
(ט) את הדמאי - דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולא מקרי תיקון:
(י) וטומנין - בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש:
(יא) ומערבין - ויכול ג"כ לברך ועיין בס"ד ובמה שכתבנו שם. ומ"מ לכתחלה יזהר שלא יאחר הע"ח עד בין השמשות [מ"א בסימן ר"ס סק"ג ע"ש]:
(יב) סימן שצ"ג - היינו דשיתופי מבואות יש לו דין עירובי חצירות ועוד פרטי דינים ע"ש:
(יג) לומר לא"י - דאמירה לא"י הוא בכלל שבות ולא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה וכדלקמן בסימן שמ"ב ע"ש:
(יד) בין השמשות - המחבר אזיל לשיטתו דסבירא ליה לקמן בסימן ש"ז ס"ה דבשבת גופא אסור ע"י א"י במלאכה דאוריית' אפי' אם הוא לצורך שבת וע' לקמן בסימן רע"ו ס"ב בהגה"ה:
(טו) לצורך מצוה - אף שאיננה בשביל שבת וכדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש ובמ"ב:
(טז) ונחפז עליה - כתב רש"ל היינו כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:
(יז) שעה או ב' - דוקא שעה או ב' אבל חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דבכל מקומות ישראל קבלו עליהן השבת חמירא טפי ואסור אפילו לומר לא"י שיעשה מלאכה מיהו לצורך מצוה שרי. ואפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בס"ד דאחר קבלת שבת אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה מ"מ לענין אמירה לא"י לא מחמרינן טפי מבין השמשות:
(יח) לומר לא"י להדליק - אפילו שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהן שבת ועושין בעצמן מלאכה די לנו במה שע"י הקבלה נשבות בעצמנו ממלאכה. ודע דבעניננו איירינן שהצבור שבעירו קבלו עליהן השבת וחל קדושת שבת בע"כ אפילו אם אחד לא ירצה לקבל וע"כ כתב לומר לא"י וכו' ומטעם הנ"ל אבל ביחיד שקבל עליו השבת מותר אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג סי"ז ע"ש הטעם במ"ב:
ביאור הלכה
(*) בין השמשות: ועיין מ"ב סק"א ולא הוי ס"ס דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק [ואפילו לענין מעשר דהוא דרבנן וכ"ש לענין הדלקה כ"כ הפמ"ג] משא"כ בין השמשות דהוא ספק לכל העולם [אחרונים] ועוד נ"ל דמש"ה לא הוי ספק דהוא משם אחד ספק יום ספק לילה:.
(*) ואין מטבילין וכו': עיין במ"ב שכתבתי דאם הוא צריך לשבת וכו' והנה בתשובת שאגת אריה סימן נ"ו חוכך להחמיר בכלי מתכות אף בה"ש ואין דבריו מוכרחין שם וכן כל האחרונים לא חילקו בזה:.
(*) את הכלים: עיין במ"ב ועוד אפשר לומר דאיירי לענין כלים טמאים בלחוד ואתא לאשמעינן בזה דכהיום ג"כ חל גזירת חכמים דאסור להטביל כלים טמאים לטהרן אף דהיום אין נראה כמתקן שאין טומאה וטהרה נוהג עתה ומה תיקון יש בהטבלה ואפ"ה אסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו עיין ביצה ה' ע"א ומיושב בזה קושית הע"ת ע"ש:.
(*) ואין מדליקין: עיין במ"ב במש"כ בשם הפמ"ג וחולק על התו"ש דנסתפק בעשה בזמן תוספת שבת או בבין השמשות והוא הביא ראיה להחמיר לענין בה"ש ולענין תוספת שבת מצדד להקל והנה עצם זמן בין השמשות ידוע שיש דעות בין הפוסקים וע' לקמן בס"ב ובמש"כ שם בשם האחרונים איך שיש לנהוג למעשה ליזהר להדליק קודם שקיעת החמה דאל"ה לכמה פוסקים הוא ספיקא דאורייתא אך בדיעבד אם עבר והדליק או שעשה שאר מלאכה אחר השקיעה בזמן דאיכא דעות בין הפוסקים יש להקל בדיעבד ליהנות ממנה ודומיא שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ג ס"ק י"א לענין הטבלת כלים חדשים דאם עבר והטביל דמותר להשתמש בתוכה הואיל ויש מתירין לכתחלה:.
(*) ומערבין וכו': וה"ה דיכול להניח אז עירובי תבשילין [א"ר בשם המרדכי]:.
(*) עירובי חצרות: היינו אפילו לדבר הרשות כן מוכח מלבוש. והטעם דכל עירובי חצרות הוא בכלל מצוה וכמ"ש בסימן שס"ו סי"ג דמצוה לחזור אחר עירובי חצרות ולא גזרו בבין השמשות והכ"מ כתב דמ"מ לא מקרי בשביל זה ע"ח מצוה אלא שהתירו מטעם שהוא טרוד ונחפז עליה [תו"ש]. ומוכח מדברי המגן אברהם בסימן ר"ס סק"ג שמהדר למצוא טעמים על מה שצריך לזרז על עירובי חצרות קודם בין השמשות דפסיקא ליה דבבה"ש יכול לברך ג"כ כשמניח הע"ח ולא הוי כשאר דברים דקי"ל ספק ברכות להקל והטעם צ"ל דלענין ע"ח דקיל עשו הדבר כאלו הוא יום ודאי. ואם ספק לו על הזמן גופא אם הוא בין השמשות או שהוא כבר לילה יזהר שלא לברך ולענין עצם העירוב יש לכאורה להביא ראיה ג"כ להחמיר דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא ממה שכתב הב"ח והביאו המגן אברהם בסק"א דספק בין השמשות [היינו או שהוא יום או שהוא בין השמשות] הוא נידון כבהש"מ וכתבו האחרונים הטעם דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק וע"כ לא הוי ס"ס ונידון כאלו היה ודאי בין השמשות וה"נ בעניננו להיפך ויש לעיין ועיין לקמן במה שכתבנו בכללי שיעורי הזמנים איך יש לנהוג למעשה:.
(*) להדליק נר: עיין לקמן בסימן רע"ו במגן אברהם סק"ז ונ"ל דבבין השמשות אין להחמיר אם הוא מצטער מזה דהוא בכלל מה שכתב או שהוא טרוד ונחפז עליה:.
(*) שעה או ב' קודם חשיכה: לכאורה בשתי שעות קודם חשיכה הלא הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום וכמו שכתב המגן אברהם בסק"י ואפילו בעצמו היה יכול להדליק ואולי דמהרי"ו סובר כסברת הב"ח שנביא לקמן:.
כף החיים
א) סעי' א'. ספק חשיכה והיא ביה"ש וכו'. בשיעור ביה"ש נתחבטו בו קמאי ובתראי והגו"ר בתשו' כ"י כתב שהעולם נהגו בכל גלילות ישראל כס' הגאונים (והם רבי' שרירא גאון ורב האי גאון ורבי' נסים גאון כמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו) ובמו"ש בכדי שהות שנים שלשה מילין מדליקין. ומהר"ל ן' חביב פ"ב דקידוש החדש ייחס דעה זו להרי"ף והרמב"ם והרא"ש וגם דברי הנגיד רבינו אברהם בן הרמב"ם כסברה זו כמ"ש מהר"ם אלשקר בתשו סי' צ"ו. ברכ"י או' א' וכתב ומשמע דק"ל כס' הגאונים ואפי' תימא דהמחלוקת שקול אין בידינו לבטל המנהג עכ"ל. וכ"כ הרב גט מקושר בביאורו לתוספ' הרא"ם סוף הלכות כפור דק"ח ע"ב שמנהג העולם ע"פ ס' הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל וסברה זו קרובה לדעת ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו ומי שירצה להחמיר כר"ת (היינו במו"ש) תע"ב אך אין למחות ביד המקילין וכו' יעו"ש. והביאו המחב"ר או' ז' וכ"כ בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' והביאו מחב"ר בק"א או' ב' יעו"ש. וכן הגר"א האריך והביא כמה ראיות לזה דביה"ש מתחיל מתחלת השקיעה דהיינו תיכף אחר שאין השמש נראית על הארץ יעו"ש. והמנהג עכשיו בינינו כס' הגאונים דוקא להחמיר דהיינו בהכנסת שבת ויוה"כ וכדומה על הארץ חושבין אותו לביה"ש ואחר ג' רבעי מיל לזמן זה חושבין אותו ללילה אבל לעניין מו"ש ויוה"כ ואכילת מצה בליל פסח וכדומה לכל דבר שצריך לילה ודאי אין חושבין אותו ללילה ודאי אלא עד אחר צאת ג' כוכבים בינונים והיינו כל מקום לפי מקומו ובמקומות הללו כמו א"י וסוריא וארץ שנער זמנו הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ. ועיין עוד לקמן סי' רצ"ג או' ה' וסי' של"א או':
ב) שם. והוא ביה"ש וכו' ואם נסתפק אם הוא בה"ש אסור. ב"ח. מ"א סק"א. א"ר או' א' ר"ז או' א':
ג) שם. אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא ואע"ג דק"ל כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש כמ"ש בסי' שמ"ב כתב ב"י היינו דוקא לדבר מצוה או שהיה טרוד וע"כ כתב דמותר לומר לעכו"ם ביה"ש לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה יעו"ש. והביאו הט"ז סק"א וכתב ולפ"ז דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ביה"ש אלא דיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ך סעי' ט"ז וא"כ לא נתיר השבות אפי' ביה"ש עכ"ד. וכ"כ א"ר או' א' וה"ה דיכול להטבילו ע"י הערמה כגון ששואב בו מים לשתות או לאיזו צורך כמ"ש לקמן סי' שכ"ג סעי' ז' יעו"ש. ואם הוא סכין ומלוכלך מותר להטביל שידיח הסכין דהוי נמי הערמה ושרי. א"א או' ג' ועיין לקמן או' יו"ד:
ד) שם. אין מעשרין את הודאי אפי' מעשר דרבנן. א"א או' ב' ועיין לקמן סי' ש"ז או' קמ"ט. אבל יכול להפריש חלה בחו"ל ביה"ש דהויא דרבנן בלי סמך מהכתוב כדי שלא תשתכח תורת חלה. ב"ד סי' ק"ג. ברכ"י או' ג' אבל העו"ש או' א' כתב דאין להפריש חלה ביה"ש אם שכח להפריש מבע"י משום דאפשר שישייר מעט כדאמרינן חלת חו"ל אוכל והולך ומשייר ואח"כ מפריש. וכ"כ מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש או' ב' וא"כ שבת ע"פ דא"א מותר ביה"ש. וכן חלת א"י באין לו מה יאכל בשבת שרי ביה"ש דשבות מצוה לא גזרו ביה"ש. א"א שם. ועיין לקמן סי' תק"ו סעי' ג' בהגה:
ה) שם. ואין מערבין ערובי תחומין. ואם עירב הוי עירוב. כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ב':
ו) שם. אבל מעשרין את הדמאי. דאין בו ודאי תיקון דרוב ע"ה מעשרין הן. לבוש. אבל בודאי חשיכה אין מעשרין הדמאי. ב"ד סי' ק"ג. פמ"א ח"א סי' ל' ער"ה או' ב':
ז) שם. וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רס"י רנ"ז אבל לשאר דברים דין ביה"ש כמו בשבת עצמה. מ"א סק"ה. תו"ש או' ו':
ח) שם. ומערבין ערובי חצירות. וה"ה שיתופי מבואות כמ"ש לקמן סי' שצ"ג סעי' ב' יעו"ש. וכן ערובי תבשילין. א"ר או' ז' בשם המרדכי:
ט) שם. ומערבין ערובי חצירות. בכ"מ פכ"ד כתב דערובי חצירות לא הוי מצוה אלא שאם נטרד ונחפז ולא עשה מבע"י מותר ביה"ש יעו"ש. והביאו מ"א סק"ו. אבל הער"ה בזה הסי' או' ג' ובסי' שמ"ב או' ב' כתב דאפי' אם לא היה טרוד ונחפז מבע"י מותר ביה"ש משום דע"ח נמי מצוה היא יעו"ש. ועיין לקמן סי' שס"ו סעי' י"ג:
י) שם. ומותר לומר לעכו"ם וכו' דאמירה לעכו"ם שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז כמ"ש סי' שמ"ב ומה דאסור לעשר והטביל משום דלא מיקרי מצוה דאם לא יאכל ולא ישתמש בכלי ליכא חיוב ומה דלא הוי נחפז משום שיש לו מאכלים וכלים אחרים משא"כ בשאין לו י"ל דשרי. לב"ש. ובשאין לו אחר ומטביל ביה"ש יברך ג"כ. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' ג' דאם אפשר ליתנו מתנה לעכו"ם או להטבילו ע"י הערמה אין להטביל ביה"ש אפי' אין לו כלי אחר יעו"ש:
יא) שם. להדליק נר לצורך שבת. והיינו אפי' לאחר אכילה דבשבת עצמה אסור לכ"ע כמ"ש סי' רע"ו סעי' ב' ביה"ש שרי כיון דאיכא מצוה משום שלום בית כמ"ש סי' רס"ג תו"ש או' ח' וכשמדליק עכו"ם כתב הר"ז בסוף סי' זה שתברך עליהם אבל בסדה"י כתב שלא תברך עליהם. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה יש להרהר הברכה בלבה:
יב) שם. להדליק נר וכו' וכן מותר לומר לעכו"ם ביה"ש להדליק נר ביום שמת בו אביו דמאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כלצורך גדול. רש"ל בתשו' סי' מ"ו. ט"ז סוף סי' זה. מ"א סק"ו. י"ל דהותר אפי' להרבות נרות דהא מיקרי צורך שבת ובפרט להדליק ב' נרות דהעולם נזהרין שלא לפחות מב' נרות אחד נגד זכור ואחד נגד שמור י"ל דהוי כמו נר יא"צ. הגרע"א:
יג) שם. שהיא לצורך מצוה וכו' וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר ג"כ לצורך אורחים כמ"ש לקמן סי' של"ג סעי' א' בהגה יעו"ש:
יד) שם. או שהוא טרוד וכו' פי' דבר שאם לא יעשה אותו יהיה מצטער בשבת ודוקא מעניני אכילה ונר ומלבושים לשבת אף שיכול להיות זולתם אבל אם הוא עסק גמור לחול שאין בו שום צורך שבת לא התירו אם לא לצורך גדול והפסד מרובה. רש"ל בתשו' שם. א"ר או' ה':
טו) שם הגה. וכן מי שקבל עליו שבת וכו' יכול לומר להדליק וכו' פי' אפי' נר של רשות וכל דבר שהוא של רשות אבל נר של מצוה אפי' כבר קיבל עליו שבת יכול לומר ביה"ש לעכו"ם להדליק עו"ש או' א' וכ"כ מ"א סק"ז: