אמרי במערבא/מסכת ראש השנה

פרק א - ארבעה ראשי שנים

מנו ליציאת מצרים, בניין הבית, חורבנו, מלכויות

בבלי ב:‏ • פ"א ה"א (א:)‏

מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים וכו', משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו וכו', לא זכו למנות לביניינו התחילו מונין לחרבנו וכו', לא זכו למנות לעצמן (לחורבנו, שתלוי בישראל) התחילו מונין למלכיות.

בבבלי - הובאו רק מניינים ליציאת מצרים ולמלכויות. וכן לא הובא סדר שלא זכו למניין אחד והתחילו למנות למניין אחר.

דעה שגם למלכי האומות מונים מניסן

בבלי ג.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

רבי לעזר בשם רבי חנינה: אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן, בשישי בשנת שתים לדריוש בשמיני בשנת שתים לדריוש נאמר בשמיני בשנת שלש. חיפה אמר: שמיני נאמר תחילה אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ולמלכי האומות מונים מתשרי).

בבבלי - פשוט שלמלכי אומות העולם מונים מתשרי.

שנת המבול אינה ממניין חיי נח

פ"א ה"א (א:)‏

שנת המבול אינה עולה מן המנין (של חיי נח).

בבבלי - לא הובא.

משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה

פ"א ה"א (ב:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

בזמן שדוד ברח דינו היה כהדיוט

פ"א ה"א (ב:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בהוריות פ"ג ה"ב (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הגוי קורא תגר, אך הישראל מברך על הרעה

בבלי ד.‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה השמטות מאירי ד. ד"ה האומר, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

שמיני רגל בפני עצמו רק לארבעה דברים

בבלי ד:‏

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"ז (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

לאחר שעברו שלושה רגלים עובר בכל רגל

בבלי ו:‏ • פ"א ה"א (ג:)‏

הרי עלי עולה וכו' שלמה שנתו - את מפיל יום האחרון והוא עובר על כל יום ויום. אין כיני (אם כן) עברו עליו שלשה רגלים - את מפיל את רגל האחרון והוא עובר על כל רגל ורגל (קרבן העדה ויפה עיניים: לאחר שלושה רגלים עובר בכל רגל, לאחר שנה עובר בכל יום. אך הפני משה ביאר באופן אחר).

בבבלי - כתב שלאחר שעברו שלושה רגלים עובר בכל יום ויום.

אמר "הרי עלי" וחזר בו ואמר "הרי זו"

פ"א ה"א (ה.)‏

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"א ה"ז (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

בי"ד של מעלה פוסקים ע"פ בי"ד של מטה

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.

יובל יכול לחול באמצע השמיטה

בבלי ט.‏

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.

ראש השנה לנדרים - ניסן או תשרי

בבלי יב:‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ח ה"א (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

כל שיעורי חכמים כך הוא - אינו בירושלמי

בבלי יג.‏ • פ"א ה"ב (ו.)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) את הכלל: כל מידות חכמים כך הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכו'. ובירושלמי כלל זה לא הובא בשום מקום.

שמות החודשים והמלאכים עלו עמהן מבבל

בבלי ב.‏ • פ"א ה"ב (ו.)‏

דאמר רבי חנינה: שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה בירח האיתנים וכו', בירח בול וכו', בירח זיו וכו', מיכן והילך (אחר שעלו מבבל) וכו' בחדש ניסן וכו', בחדש כסליו וכו', חדש טבת. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים, שרפים עומדים ממעל לו, מיכן והילך והאיש גבריאל, כי אם מיכאל שרכם.

בבבלי - לא הובא.

הדין בשמים, זכויות ועבירות

בבלי טו.-יח.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"א (מט.), ועיין מה שכתבנו שם.

דעות שונות מתי אדם נידון ומתי נחתם

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

אית תניי תני כולהם (כולם) נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה, אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים, אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו, אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו.

בבבלי - גם כן הובאו ארבע דעות בזה, אך בכמה שינויים: רבי מאיר הוא כדעה השנייה בירושלמי, רבי יהודה כדעה השלישית בירושלמי, רבי יוסי אומר שאדם נידון בכל יום (ודעה זו אינה בירושלמי כאן אלא בסנהדרין (פ"ב ה"ג (יא.), ועיין מה שכתבנו שם) שהמלך והציבור נידונים בכל יום), רבי נתן אומר שאדם נידון בכל שעה (וגם דעה זו אינה בירושלמי). הדעה הראשונה והרביעית בירושלמי לא הובאו בבבלי.

מלך וציבור נידונים בכל יום

בבלי טז.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"ג (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.

ועל המדינות בו יאמר וכו'

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות.

בבבלי - לא הובא. נמצא בתפילת מוסף של ראש השנה.

דין לישראל ולגויים, דין ביום ובלילה

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

אמר רבי לוי: והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים - הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצות ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן העבירות. שמואל אמר: מי (מיד לאחר) שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות. מה מקיים שמואל ידין לאומים במישרים? דנן (את הגויים) ככשירים שבהן - מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להן מעשה רחב הזונה.

בבבלי - לא הובא.

לערבב את השטן ע"י התקיעות - אינו בירושלמי

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

בבבלי - הביא כאן שתוקעים במיושב ובמעומד כדי לערבב את השטן. ובירושלמי לא הובא¹.

השטן נבהל מקול השופר

בבלי טז:‏

הירושלמי דן בזה בהשמטות מתלמוד ירושלמי למסכתות שונות ד"ה ברוקח, ועיין מה שכתבנו שם (לאחר מסכת נידה).

תפילה צדקה ותשובה

בבלי טז:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

שלוש פנקסיות - צדיקים רשעים ובינוניים

בבלי טז:‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

שלש פינקסיות הם, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים וכו'.

בבבלי - הלשון: שלושה ספרים.

מקשה שהרי הקב"ה יודע האם הבינוניים יחזרו בתשובה

בבלי טז:‏ • פ"א ה"ג (ז.)‏

זה של צדיקים גמורין כבר נטלו איפופסי (חותם) של חיים מראש השנה, זה של רשעים גמורין כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה, של בינוניים כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים - אם עשו תשובה נכתבין עם הצדיקים ואם לאו נכתבין עם הרשעים וכו'. רבי חנניה חברהון דרבנן בעי: ואין הקב"ה רואה את הנולד (ואם כן הוא יודע מראש האם הבינוניים יעשו תשובה, ויכול לחותמם כבר בראש השנה)? ולא שמיע דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה? (ולכן הקב"ה ממתין לבינוניים ולא חותם אותם בראש השנה אע"פ שהוא יודע מראש אם יחזרו בתשובה).

בבבלי - גם כן הביא שבינוניים תלויים עד יום כיפור, וכן הביא שאדם נידון לפי מעשיו באותה שעה, אך לא הביא את הקושיא שהקב"ה רואה את הנולד².

מלבושים וגילוח לכבוד ראש השנה

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ג (ז:)‏

בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין - לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים.

בבבלי - לא הובא. המפרשים על הירושלמי דנו על גילוח הזקן: מראה הפנים פירש שמתקנים את השערות הארוכות, ותורתן של ראשונים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) הביא גם גירסא "מגלחין את שערן", וגירסא אחרת "ומתקנין זקנם".

חטאם של בית עלי מתכפר בתפילה, רב כהנא מבית עלי

בבלי יח.‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"ה (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם

בבלי יט:‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

האם נהגו אסרו חג בימי עזרא, "בריה דמועדא"

בבלי יט:‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.

בזמן שקידשו ע"פ הראיה ר"ה חל גם ביום ו

בבלי כ.‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.

שש שעות אחר המולד הירח לא נראה

בבלי כ:‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"ו (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

יום כיפור

בבלי כא.‏ • פ"א ה"ד (ח:)‏

צומא רבה (כינוי ליום כיפור).

בבבלי - הלשון: יומא רבא, וגם הוא כינוי ליום כיפור.

מעשה באחד שצם יומיים מספק ומת

בבלי כא.‏ • פ"א ה"ד (ח:)‏

אבוה דרבי שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה (החמיר על עצמו) וצם תרין יומין (יומיים, מספיקא דיומא), אפסק כרוכה ודמך (נפסקו מעיו ומת).

בבבלי - גם כן מסופר על אחד שצם יומיים, אך לא מסופר שמת³.

מעכב רבים ממצוה, על מה מנדים

בבלי כא:‏ • פ"א ה"ה (ח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"א (י:), ועיין מה שכתבנו שם.

התורה נדרשת מ"ט פנים לכאן ולכאן

בבלי כא:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ד ה"ב (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

דיברה תורה בכל לשון

פ"א ה"ח (ט:)‏

דיברה התורה בכל לשון (קרבן העדה: בלשון לא מדויקת, משתאה לה - היה צריך לומר "אליה", גרב שהוא מחזיק - שיש בו, צודה להם - עליהם. פני משה: במילים שיש להם מילים אחרות נרדפות): האיש משתאה לה, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם צודה להם לוקחים בידן מקלות.

בבבלי - לא הובא.

פרק ב - אם אינן מכירין

עד אחד נאמן לקידוש החודש

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"א (י:)‏

בדין היה שלא יהו צריכין עדים, והן אמרו (מדרבנן) שיהו צריכין עדים, והן אמרו עד אחד נאמן.

בבבלי - סובר שעד אחד לא נאמן.

נאמנות של נשים, סוסיתה

פ"ב ה"א (יא.)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ג ה"א (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

מי ביטל את המשואות

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"א (יא:)‏

מי ביטל את המשואות? רבי ביטל את המשואות.

בבבלי - לא הובא.

בטבריה לא בטלו המשואות

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"א (יא:)‏

אף על גב דאמר את בטלו את המשואות, לא בטלו מים טיבריה.

בבבלי - לא הובא.

בזמן שקידשו ע"פ הראיה ר"ה חל גם ביום ו

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"א (יא:)‏

אין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן (משיאים משואות רק על חודשים חסרים) מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת (ראש השנה שחל ביום שישי. פני משה ויפה עיניים: שבזמן שקידשו ע"פ הראייה ראש השנה יכול לחול ביום שישי).

בבבלי - הביא טעם אחר - משום ראש חודש חסר שחל בערב שבת. והיפה עיניים כתב שהבבלי לא תירץ כירושלמי משום שהבבלי סובר שגם בזמן שקידשו ע"פ הראייה הקפידו שראש השנה לא יחול ביום שישי (וכן דן בזה יפה עיניים ראש השנה כט:).

עשרים וארבעה מיני ארזים

בבלי כג.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ט (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.

עושה שלום במרומיו - בכוכבים ובמלאכים

בבלי כג:‏ • פ"ב ה"ד (יב:)‏

תני רבי שמעון בן יוחי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין וגוייתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וגו'.

בבבלי - לא הובא.

המזלות ברקיע

בבלי כג:‏ • פ"ב ה"ד (יב:)‏

לעולם לית מזל חמי מה דקומוי, אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך (מזל לא רואה את המזלות שלפניו, שפניו של המזל כלפי אחור, כאנשים שעולים בסולם ופניהם לאחור, וכל אחד לא רואה את אלו שמעליו).

בבבלי - לא הובא.

החלונות ברקיע, מהלך החמה והלבנה

בבלי כג:‏ • פ"ב ה"ד (יב:)‏

שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקב"ה שישתמש בהן העולם, מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב ואחת באמצעו של רקיע, שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית. מה שחמה מהלכת לשלשים יום, הלבנה מהלכת לשני ימים ומחצה וכו' (ומאריך כאן בחישובי היחס בין מהלך החמה למהלך הלבנה).

בבבלי - לא הובא⁴.

גער בירח והוא נעלם

בבלי כה.‏ • פ"ב ה"ד (יב:)‏

רבי אבון משדי עלוי צררין (השליך צרורות לכיוון הירח הישן) ואמר לה: לא תבהית בני מריך, ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא, ואת מיתחמי מיכא (אל תבייש את בני אדוניך, הערב אני רוצה לקדש את הירח החדש ואתה עדיין נראה)? מיד איתבלע מן קומוי (נעלם הירח מלפניו).

בבבלי - הובא אותו המעשה אך לא הוזכר שהירח נעלם⁵.

הטעם לעיבור השנה

פ"ב ה"ה (יג.)‏

אילו (אלו) אחד עשר יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה וכו'.

בבבלי - ערכין ט: הובא אורכן של שנות החמה והלבנה, אך חשבון ההפרש ביניהן לא הובא שם⁶.

חטאם של בית עלי מתכפר בתפילה, רב כהנא מבית עלי

פ"ב ה"ה (יג.)‏

רב כהנא מאריך בצלותיה וכו'. אמר ליה אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" - בזבח ובמנחה אין מתכפר לו, אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי (רבי חייא על רב כהנא) וזכה למיסב (להזקין) וכו'.

בבבלי - יח. כתוב שלבית עלי מתכפר "בתורה ובגמילות חסדים", וכן לא מובא הסיפור שהאריך בתפילה והתפלל עליו⁷ והזקין, אלא שעסקו בתורה⁸ ובגמילות חסדים. כמו כן בבבלי לא הוזכר כלל שרב כהנא מבית עלי, אלא לגבי רבה (ויש גורסים רבא) ואביי.

שש שעות אחר המולד הירח לא נראה

פ"ב ה"ו (יד.)‏

כל חדש שנולד קודם לשש שעות, אין כח בעין לראות את הישן. ותני כן: נראה ישן בשחרית - לא נראה חדש בין הערבים, נראה חדש בין הערבים - לא נראה ישן בשחרית (במפרשים דין זה נקרא "מולד זקן").

בבבלי - כ: סוגיא דומה לזה, והמפרשים דנו בה באריכות.

קידוש החודש מועיל אפילו בעדים זוממים

בבלי כה.‏ • פ"ב ה"ז (יד.)‏

שאם קידשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש.

בבבלי - כתוב "אפילו מוטעין", ולא מפורש דין עדים זוממים, אך רש"י (ד"ה מוטעין) פירש ע"י עדי שקר.

זמן חידוש הלבנה - אינו בירושלמי

בבלי כה.‏ • פ"ב ה"ח (יד.)‏

בבבלי - הובא כאן שאין חידושה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים, ובירושלמי לא הובא.

פרק ג - ראוהו בית דין

ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם

פ"ג ה"א (טו.)‏

ניסן לא נתעבר מימיו וכו' תשרי לא נתעבר מימיו (פני משה וקרבן העדה: ר"ח ניסן ור"ח תשרי לא הוקבעו ביום ל"א, דהיינו החודשים אדר ואלול תמיד חסרים).

בבבלי - יט: הובא לגבי אלול שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, ויש דעה שגם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. אך לא כתוב "מימיו".

לא תהא שמיעה גדולה מראיה - אינו בירושלמי

בבלי כה:‏ • פ"ג ה"א (טו:)‏

אית תניי תני (יש אומרים): יעמדו שנים (מהדיינים שראו ביום) ויעידו לפניהן, אית תניי תני: יעמדו כולן ויעידו במקום אחר.

בבבלי - כתוב שאם הדיינים ראו ביום אין צריך עדות כלל, שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, והירושלמי לא סובר את סברא זו⁹.

חודש הוא רק כ"ט או ל' יום

פ"ג ה"א (טו:)‏

קידשוהו קודם לזמנו (קידשו את היום הכ"ט להיות א', דהיינו חודש של כ"ח יום) או לאחר עיבורו יום אחד (קידשו את היום הל"ב להיות א', דהיינו חודש של ל"א יום), יכול יהא מקודש? תלמוד לומר: אתם, אתם (אם קידשו בזמנם) אלה הם מועדי, (שלא בזמנם) אין אלה מועדי.

בבבלי - סוגיית אורכי חודשי הלבנה בערכין ט¹⁰.

היה סימן לבי"ד של מילה מסוימת שהעדים צריכים לומר

פ"ג ה"א (טז.)‏

ביומוי (בימיו) דרבי אבהו אתון בעיי מימר "גואלינו" ואמרון "גאולתינו" וקבלון (העדים היו צריכים לומר "גואלינו" שהוא סימן לכך שהם עדים כשרים, וגם אם אמרו "גאולתינו" כשרים).

בבבלי - לא הובא.

הרכנת הראש מועילה בעדות החודש

פ"ג ה"א (טז.)‏

ביומוי (בימיו) דרבי ברכיה אישתתקון (העדים השתתקו). אמר לון: שמעתון דאיתקדש ירחא? וארכינון בראשיהון וקבלון (הרכינו ראשם לסימן ששמעו, וקיבלום).

בבבלי - לא הובא, וציון ירושלים דן כאן האם הרכנת הראש מועילה גם בשאר עדויות.

מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון

בבלי כו.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

כמה טעמים לכך שכה"ג לא משמש בבגדי זהב בפנים

בבלי כו.‏

הירושלמי דן בזה ביומא פ"ז ה"ג (לח.), ועיין מה שכתבנו שם.

אין תוקעים בשל פרה שאין קטיגור מעשה סניגור

בבלי כו.‏ • פ"ג ה"ב (טז.)‏

שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור (וזהו הטעם העיקרי שאין תוקעים בשל פרה).

בבבלי - למסקנה חדא ועוד קאמר: אין קטיגור נעשה סניגור, ושל פרה נקרא קרן. ומשמע ששני הטעמים עיקריים.

מי גדול - חכמה או שנים

בבלי כו:‏

הירושלמי דן בזה במגילה פ"ב ה"ב (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.

כמה וכמה פסוקים שנאמרו בדיבור אחד

בבלי כז.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בחיבר שתי תקיעות

בבלי כז.‏ • פ"ג ה"ג (טז.)‏

תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים - אין בידו אלא אחת. רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעורה: אפילו אחת אין בידו, למה? ראשה (של התקיעה השניה) גבי סופה (של הראשונה) מצטרף, וסופה גבי ראשה מצטרף, לא ראשה אית לה סוף (לראשונה), ולא סופה אית לה ראש (לשניה).

בבבלי - פשוט שאין בידו אלא אחת.

דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר

פ"ג ה"ה (יז.)‏

היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה - דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

בבבלי - לא הובא.

יובל משמט כספים בסופו

פ"ג ה"ה (יז.)‏

השמט כספים לא בסוף הן משמיטין? (בתמיה).

בבבלי - לא הובא. השיירי קרבן הקשה על הירושלמי שהרי אין שמיטת כספים ביובל כלל, וכן גליון הש"ס על הירושלמי דן בזה. וציון ירושלים דן האם משמט בסופו או בתחילתו.

העומד אחורי ביהכ"נ - חזקה שכיוון

בבלי כז:‏ • פ"ג ה"ז (יז:)‏

לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר (אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר), הא אם עמד חזקה כוין.

בבבלי - לא הובאה חזקה זו.

חילוק בין לולב של ע"ז לשופר של ע"ז

בבלי כח.‏

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"א (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקות נוספות האם עדיף לעבור בשוא"ת או בקו"ע

בבלי כח:‏

הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י הי"ד (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.

ביום שאדם נולד בו - מזלו גובר, מלחמת עמלק

פ"ג ה"ח (יז:)‏

עמלק - כושפן (מכשף) היה, מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גיניסיא שלו (העמלקים היו נלחמים ביום ההולדת שלהם), לומר: לא במהרה אדם נופל ביום גיניסיא שלו (שביום זה מזלו גובר). מה עשה משה? עירבב את המזלות.

בבבלי - עניין יום ההולדת והמעשה עם עמלק לא הובא.

ביטול תורה גורם להצלחת מלכות הרשעה

פ"ג ה"ח (יח.)‏

אימתי שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת. מה טעמא? ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, ואין אמת אלא תורה, היך מה דאת אמר (כמו שכתוב) אמת קנה ואל תמכור חכמה ומוסר ובינה.

בבבלי - לא הובא.

מקורו של רבי מאיר לדרוש שמות

פ"ג ה"ט (יח.)‏

עשה לך שרף לא פירש (ממה יעשהו). אמר משה: עיקרה לא נחש הוא? לפיכך ויעש משה נחש נחושת. מיכן היה רבי מאיר דורש שמות (מכך שמשה דרש את המילה נחש).

בבבלי - יומא פג: גם כן מובא שרבי מאיר דרש שמות, ומעשה על כך באחד ששמו כידור (ומעשה זה הובא גם בירושלמי כאן בקיצור), אך לא הובא מקורו של רבי מאיר מהנחש.

נחש הנחושת ריפא גם מנשיכת כלבים

בבלי כט.‏ • פ"ג ה"ט (יח.)‏

רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: והיה הנשוך אין כתיב כאן אלא כל הנשוך - אפילו נשיכת כלב אפילו נשיכת נחש. ולא דמיא: נשיכת כלב - וראה, נשיכת נחש - והביט (פני משה: נשיכת כלב קלה יותר, שהיה די בראייה בעלמא. קרבן העדה: נשיכת כלב חמורה יותר, שהיה צריך להסתכל היטב). רבי יודה גוזריא בשם רבי אחא: נשיכת כלב שאינו ממינו - וראה, נשיכת נחש שהוא ממינו - והביט. ורבנן אמרי: נשיכת כלב שאינו מחלחל (הארס) - וראה, נשיכת נחש שהוא מחלחל - והביט (בדעת חכמים גם קרבן העדה פירש שהם סוברים שנשיכת כלב קלה יותר).

בבבלי - לא הובא.

פרק ד - יום טוב

מדאורייתא לא תוקעים בשבת

בבלי כט:‏ • פ"ד ה"א (יח:)‏

כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול - יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת - זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.

בבבלי - הובאה דרשה זו, דחה זאת¹¹, והסיק שמדאורייתא תוקעים גם בשבת, ומדרבנן לא תוקעים משום הגזירה דרבה, שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר. וזהו גם הטעם של איסור לולב ומגילה. ובירושלמי הגזירה דרבה לא הובאה כלל¹² (ובמגילה פ"א ה"ד (ה:) הירושלמי מביא דרשה דומה לגבי קרבן חגיגה בשבת, וגם שם הבבלי חולק עליו, ועיין מה שכתבנו שם).

תקיעה ורדיית הפת הם חכמה - אינו בירושלמי

בבלי כט:‏ • פ"ד ה"א (יח:)‏

כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה וכו' (המקור שלא תוקעים בשבת).

בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) שתקיעת שופר ורדיית הפת היא חכמה ואינה מלאכה. ובירושלמי לא הובא כלל.

מחלוקת האם "ושמחתם" הוא בלולב או בשלמים

פ"ד ה"ג (יט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ג הי"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.

העולם הזה יהיה ששת אלפים שנה - אינו בירושלמי

בבלי לא.‏

עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א (מט.).

נושאי המת אסורים בנעילת הסנדל

בבלי לא:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

המנהגים בסדר הברכות בראש השנה

בבלי לב.‏ • פ"ד ה"ו (יט:)‏

ביהודה נהגו כרבי עקיבה, ובגליל כרבי יוחנן בן נורי (במחלוקת במלכויות זכרונות ושופרות). עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה - יצא.

בבבלי - לא הובא.

ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם

בבלי לב.‏

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

אמר "אדיר המלוכה" במקום האל הקדוש

פ"ד ה"ו (כ.)‏

בכל מקום עבר והזכיר אדיר המלוכה לא יצא, חוץ מן האל הקדוש של ראש השנה, ובלבד במוסף.

בבבלי - לא הובא.

נוסח ברכת האל הקדוש

פ"ד ה"ו (כ.)‏

רבי יעקב בר אחא רבי זעורה חנין בר בא (אבא) בשם רב: צריך לומר האל הקדוש. רבי בא (אבא) בשם אבא בר רב חונה: צריך לומר האל הקדוש ומרבה לסלוח.

בבבלי - לא הובא.

נוסח ברכת בונה ירושלים

פ"ד ה"ו (כ.)‏

בתפילה הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלם (היו מאחדים את ברכת מצמיח קרן ישועה עם ברכת בונה ירושלים).

בבבלי - לא הובא.

עשרה מלכויות זכרונות ושופרות - כנגד מה

בבלי לב.‏ • פ"ד ה"ז (כ.)‏

אין פוחתין מעשרה מלכיות - כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד הללויה וכו' כל הנשמה תהלל יה הללו יה, מעשרה זכרונות - כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה רחצו הזכו הסירו וגו' לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגו', מעשרה שופרות - כנגד שבעה כבשים פר ואיל ושעיר.

בבבלי - הביא שעשרה מלכויות כנגד ההילולים שאמר דוד, והוסיף עוד מקורות - עשרת הדברות ועשרה מאמרות. כמו כן בבבלי לא הוזכר כנגד מי עשרה זכרונות ועשרה שופרות.

פורענות של גויים

בבלי לב:‏ • פ"ד ה"ז (כ:)‏

אין מזכירין מלכות זכרון שופר של פורענות (ולא דן בפורענות של גויים).

בבבלי - הוסיף שפורענות של גויים כן מזכירים¹³.

זריזים מקדימים למצוות - אינו בירושלמי

בבלי לב:‏ • פ"ד ה"ח (כ:)‏

העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע, ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל.

בבבלי - היתה הו"א שקוראים את ההלל דווקא בשחרית משום שזריזים מקדימים למצוות (ודחה זאת), וכלל זה הובא בעוד מקומות בבבלי. ובירושלמי לא הוזכר כלל.

הטעם שלא תוקעים בשחרית

בבלי לב:‏ • פ"ד ה"ח (כ:)‏

מפני מעשה שאירע (הטעם שלא תוקעים בשחרית). פעם אחת תקעו בראשונה (בשחרית), והיו השונאים סבורין שמא עליהן הם הולכין, ועמדו עליהן והרגום. מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באוריתא ומצליי ותקעין אינון אמרין בנימוסון אינון עסיקין (כשתוקעים במוסף השונאים מבינים שזהו חלק מהתפילה).

בבבלי - לא הביא את כל המעשה¹⁴. אמנם משמע שלבבלי אינו אותו מעשה ממש, אלא שהמלכות גזרה גזירה שלא לקיים את המצווה.

מדוע בהלל בשחרית אין חשש מהשונאים

בבלי לב:‏ • פ"ד ה"ח (כ:)‏

ואמר אף בהלל כן (נגזור שלא לקוראו בשחרית משום חשש השונאים)! לית כל עמא תמן (בימים שקוראים את ההלל לא מתקבצים כל כך הרבה אנשים בבית הכנסת, ולא שייך חשש השונאים).

בבבלי - לא הקשה קושיא זו.

הטעם שאין הלל בר"ה - אינו בירושלמי

בבלי לב:‏ • פ"ד ה"ח (כ:)‏

בבבלי - הביא שהטעם שאין הלל בראש השנה הוא משום שאפשר מלך יושב על כסא דין וספר חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה? ובירושלמי לא הובא מה הטעם לזה.

מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה

פ"ד ה"ח (כ:)‏

אמר להן הקב"ה: מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב"ה: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת בחיבר שתי תקיעות

פ"ד ה"י (כא:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ג ה"ג (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.

השמטות מתלמוד ירושלמי

קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך

אסור לישון בראש השנה

השמטות ד"ה בדרכי

האי מאן דדמיך (ישן) בריש שתא, דמיך מזליה (מזלו יישן).

בבבלי - לא הובא. והרמ"א (או"ח סי' תקפג סעיף ב) פסק זאת להלכה.

הגוי קורא תגר, אך הישראל מברך על הרעה

בבלי ד.‏ • השמטות מאירי ד. ד"ה האומר

(השמטה זו לא הובאה ב"השמטות מתלמוד ירושלמי" שנדפס לאחר מסכת ראש השנה:)

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. לא קשיא כאן בישראל, כאן בעובדי כוכבים, מפני שהגוי קורא תגר אבל ישראל אינו קורא תגר אלא מברך על הרעה כעל הטובה.

בבבלי - גם כן חילק בין ישראל לגוי, אך לא ביאר את הטעם לזה¹⁵.

1 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן (ומזכיר רק שהשטן מקטרג), וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

2 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי מקשה שהרי הקב"ה יודע את העתיד, והבבלי לא הביא קושיא זו. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נ‎.

3 דרך הירושלמי לספר יותר על מסירות נפש גם כשפטורים מעיקר הדין. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לז‎.

4 לגבי חישובי מהלך החמה והלבנה, שהירושלמי מאריך בהם, הוא קשור לכך שדרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

5 דומה לכך ששיטת הירושלמי היא שתפילה משנה את המציאות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מה‎.

6 דרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

7 קשור לכך ששיטת הירושלמי היא שתפילה משנה את המציאות, וע"י תפילה תיבטל הגזירה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מה‎.

8 קשור לכך ששיטת הירושלמי להחשיב יותר את המעשים (תפילה) מאשר את הלימוד (תורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לה‎.

9 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי לא סובר את הסברא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כה‎.

10 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (ואורך החודש שייך יותר למסכת ראש השנה), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עה‎.

11 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

12 הבבלי סובר את הגזירה דרבה בכמה מקומות, והירושלמי לא סובר אותה כלל. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כ‎.

13 הירושלמי סובר שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (ולא להזכיר את פורענותם), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מב‎.

14 כדרך הבבלי לקצר יותר במעשיות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

15 הירושלמי מרבה להזכיר שהגויים הם רשעים, והבבלי ממעט בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מג‎.