קטגוריה:שמות כא ב
נוסח המקרא
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.
כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃
כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּ/בַ֨/שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽ/חָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי תִזְבּוֹן עַבְדָּא בַר יִשְׂרָאֵל שֵׁית שְׁנִין יִפְלַח וּבִשְׁבִיעֵיתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן׃ |
ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תִּיזְבוּן בִּגְנֵיבוּתֵיהּ לְעַבְדָא בַּר יִשְרָאֵל שִׁית שְׁנִין יִפְלַח וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעָתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן: |
רש"י
"כי תקנה" - מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנא' (שמות כב) אם אין לו ונמכר בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש כשהוא אומר (ויקרא כה) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר בב"ד
"לחפשי" - לחירות
[ט] ועליו הוא אומר וכו'. רוצה לומר דמאי נפקא מיניה אם נפרש בעבד כנעני שלקחתו מישראל, דודאי אין לומר דעבד עברי לא יצא בשש, דזה כבר נאמר במקום אחר (דברים ט"ו, י"ב) דעבד עברי יוצא בשש, אלא נפקא מיניה דאף זה שהוא עבד כנעני יצא בשש, ולפיכך אמר 'ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד', כלומר דאף הלוקח מן הישראל יוצא בשש:
[י] ומה אני מקיים וכו'. ואם תאמר, ומה חילוק יש בין עבד שלקחו מגוי לעבד שלקחו מישראל, ויש לומר דאם לקחו מישראל כבר חייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם, ולפיכך לא יוכל לזכות בו ישראל אחר לאחוזה עולמית, אבל הלוקח מן הגוי, שעדיין אינו ישראל עד שיטבול לשם עבדות, נקנה לו לאחוזה לקיים בו (ויקרא כ"ה, מ"ו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'" (כ"ה ברא"ם):
והא דקאמר 'ומה אני מקיים "והתנחלתם" בלקוח מן הגוי', אין רוצה לומר הלקוח מן הגוי - שמוכר עבדו, דזה לא יתכן, דהרי גוי אינו זוכה בגוי עבדו, ואיך יוכל למכור אותו לישראל יותר ממה שיש לגוי בהך עבד, כדדרשינן (גיטין דף לז:) "מהם תקנו" (ויקרא כ"ה, מ"ה) ולא הם קונים זה מזה, כמו שפירש רש"י בפרשת בהר (שם), אלא רוצה לומר גוי המוכר עצמו. והרא"ם תירץ דאף על גב דגוי לא קני לגוי אחר, מכל מקום כוחו דישראל אלים, וקני ליה, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מו.) "מהם תקנו" (ויקרא כ"ה, מ"ה) ולא הם קונים זה מזה, למאי, אילימא למעשה ידיו - אטו גוי לא קני לישראל למעשה ידיו, אלא לגופיה, וקאמר 'אתם קונים מהם'. ולא עיין, כי פירוש "מהם תקנו" שיקנו העבד עצמו, וכמו שאמר גם כן כאן 'בעבד הלקוח מגוי', רוצה לומר גוי המוכר עצמו. לכך פירש רש"י לקמן (ויקרא כ"ה, מ"ה) "מהם תקנו" 'אותם תקנו' מזה הטעם, דאין קונין מגוי. והרא"ם רצה להביא ראיה מטור יורה דעה, וכל ראיותיו הפוכים:
ואם תאמר, והאיך נוכל לפרש דהאי "כי תקנה עבד עברי" בעבד כנעני, הא עיקר טעם הרציעה 'אוזן ששמע בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כ"ה, נ"ה) והלך וקנה אדון לעצמו כו (רש"י פסוק ו), והרי זה כבר עבד, ואין זה קושיא, כי בשביל טעם הכתוב אין לדחות שום פירוש הכתוב, דודאי כאשר אנו יודעים באיזה דבר הכתוב מדבר, אז אנו מפרשים טעם המקרא, אבל בשביל טעם המקרא אין לדחות שום משמעות של מקרא, כי אין מדת התורה שבה נדרשת כן, ללמוד דבר בשביל הטעם. כי הרבה מצות בתורה שאין יודעים טעם המקרא, ויהיה זה כאחד מהם. ועוד יש לפרש שפיר גם כן בעבד כנעני כך; אוזן ששמע כי על ישראל נאמר "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים (רש"י פסוק ו), והיה אפשר לעבד זה להיותו ישראל ולצאת בשש, והוא לא היה רוצה לצאת בשש להיות בכלל ישראל, לכך נרצע:
[יא] לא אמרתי לך אלא באחיך העברי. דאין לומר דכאן מדבר בעבד כנעני ושם (דברים ט"ו, י"ב) מן ישראל, דאם כן למה לי (שם) "העברי", דהא כתיב (שם) "אחיך", אלא אתא לגזירה שוה לומר מה "עברי" דכתיב שם בעבד עברי מדבר, אף "עברי" דכתיב כאן ב[עבד] עברי הוא מדבר. ואין להקשות דלא לכתוב כאן "עבד" כלל, והשתא לא צריך לכתוב גם כן "עברי", ויש לומר, דהכתוב מלמדנו שעושה איסור שנמכר לשם עבד, דכתיב (ויקרא כ"ה, נ"ה) "כי לי בני ישראל עבדים" 'ולא עבדים לעבדים' (רש"י פסוק ו), ואי לא כתיב "כי תקנה עבד" הווה אמינא כיון שיוצא בשש - אין זה עבד, ואינו אסור. ואף על גב דילפינן זה מטעם הרציעה, אי לאו "כי תקנה עבד" לא נדע טעם הרציעה, השתא שכתב "כי תקנה עבד" נדע טעם הרציעה, משום דהוי עבד לעבדים. ולמאן דאמר (קידושין דף יד:) דבמוכר בית דין הכתוב מדבר, והוא לא מכר עצמו, אתא קרא למילף טעמא דרציעה, דלא הוי ידעינן טעמיה דרציעה, השתא דכתיב "כי תקנה עבד" ידעינן טעמא דרציעה. ועוד, דקרא אתא למימר דוקא שנמכר לשם עבד "שש שנים יעבוד", אבל נמכר שיהיה פועל אמרינן (בבא מציעא דף י.) אפילו בחצי יום חוזר, וכן קיימא לן, מטעמא ד"לי בני ישראל עבדים" 'ולא עבדים לעבדים'. ואף על גב דקיימא לן גם כן דעבד מגרע פדיונו ויוצא, מיהא כל זמן שלא נתן כספו אינו יכול לחזור בו, אבל שכירות, מתי שירצה יכול לחזור. והרא"ם פירש דלכך כתיב "עבד", מפני שהתורה התירה לקרותו עבד לשם בזיון. ובמכילתא שלנו אין הגירסא כמו שהביא שמותר לקרותו עבד, אדרבא, משמע שם שאין לקרותו עבד לשם בזיון:
[יב] כי תקנה מיד בית דין. הפירוש שלא כסדר, שאם היה מדבר בעבד כנעני אין צריך לומר דהוא איירי מיד בית דין, שהרי לא תוכל להקשות דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור בקרא (ויקרא כ"ה, ל"ט), דזה אין קשיא, דהכי איירי בעבד כנעני, אבל עכשיו דקרא איירי בעבד ישראל, יש להוכיח דאיירי במכרוהו בית דין, שהרי מוכר עצמו כבר אמור כו' (כ"ה ברא"ם). ואין לומר דכאן במוכר עצמו ולהלן במוכר עצמו, ושם חזר לפרש מפני דבר שנתחדש, דהיינו "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כ"ה, ל"ט), דהכי דייק מדכתיב שם (שם) "כי ימוך אחיך ונמכר לך", ולא הוי ליה למכתב רק 'וכי ימכר לך אחיך', אלא דרך הכתוב לכתוב במי שמוכר עצמו "וכי ימוך" שנמכר מפני דחקו, ואם כן כאן דלא כתיב "כי ימוך אחיך" על כרחך שמכרוהו בית דין. ועוד נראה, דאין לומר דזה הוי 'פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש', דהיינו דבר שהוא חדוש לגמרי, אבל "לא תעבוד בו עבודת עבד" אין זה דבר שנתחדש, דהכל הוא בשביל שיוצא ביובל, ואין זה כמו שאר עבד שקנוי עולמית, וכדמוכח קרא (שם שם לט-מ) "לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך [עד שנת היובל יעבוד עמך]", כלומר שאינו עבד גמור, שהרי הוא כמו תושב ושכיר שיוצא ביובל, ואינו עבד, ולא הוי חדוש, כיון דהכל הוא טעם שאינו עבד עולמית רק עד היובל:
[יג] אבל מכרוהו בית דין אינו יוצא בשש. דכיון דעביד איסורא לא יצא בשש. אי נמי, דבית דין יש להם למכור אותו כפי הגניבה, ואם גנב הרבה יש למכור אותו לזמן שיקח אותו אדם כפי הממון שגנב וכו'. והקשה הרא"ם דאיך אמר שמכרוהו בית דין אינו יוצא בשש, הרי כתיב (דברים ט"ו, י"ב) "כי ימכר לך אחיך וגו'" וזהו במכרוהו בית דין מדבר, שכך משמע לשון "ימכר לך" על ידי אחרים, כדפירש רש"י לקמן בפרשת ראה (שם), ובפרק קמא דקדושין (דף יד:) "כי ימכר" על ידי אחרים משמע. ואין זה קשיא כלל, דאין הכרח לפרש "כי ימכר" על ידי אחרים, במכרוהו בגניבתו, דאף במוכר עצמו שייך לשון 'נמכר', דהא כתיב (ויקרא כ"ה, ל"ט) "כי ימוך אחיך ונמכר לך", וגם הוא לשון נפעל, ואפשר לפרש גם כן "כי ימכר לך אחיך" היינו כשנעשה עני, ועל ידי עניו הוא מוכר את עצמו, זה נקרא "ונמכר לך", דכל דבר שאינו נעשה ברצון שייך לשון נפעל, ואי הוי מכרוהו בית דין לא יצא בשש - בודאי הייתי מפרש "ונמכר לך" כך, אך השתא דגם מכרוהו בית דין יוצא בשש כדכתיב הכא, מוקמינן קרא ד"כי ימכר" (דברי טו, יב) כמשמעו:
ומכל מקום בחינם אמר (רש"י) 'אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש', דלמה ליה לומר כך, דאפילו מוכר בית דין יוצא בשש גם כן, כדכתיב קרא "כי ימכר לך", אכתי איכא נפקותא טובא דאיירי קרא (כאן) במוכר עצמו, ויהיה מוכר עצמו גם כן נמכר לשש. ויראה שרש"י רצה לפרש אף למאן דאמר (קידושין דף יד:) מוכר עצמו יוצא בשש לפי האמת, ואם כן לא נוכל לומר כי הנפקותא הוא שמוכר עצמו יוצא בשש, שהרי האמת כך הוא שיוצא בשש מוכר עצמו, ולפיכך הוצרך לומר כי הנפקותא הוא שמכרוהו בית דין אינו יוצא בשש. והרא"ם רצה למחוק 'אבל מכרוהו בית דין אינו יוצא בשש', ולפי דבריו צריך לפרש כמאן דאמר מוכר עצמו אינו יוצא בשש, וזה אינו, דהא רש"י פירש לקמן למאן דאמר דמוכר עצמו נמכר לשש, ולא דסבירא ליה כך, דהא רבנן (קידושין דף יד:) חולקים וסבירא להו דמוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, אלא שרצה ליישב הכתוב לפי שניהם:
ואין להקשות היאך סלקא דעתך דנאמר דאיירי במוכר עצמו, דהא "והגישו אל האלקים" כתיב (ר' פסוק ו), צריך שיימלך במוכריו (רש"י שם), דהא נתבאר למעלה (סוף אות י) דמכח טעם דמקרא אין לנו ללמוד שום דין, דהרי יש לומר דבמוכר עצמו מדבר, ובשביל שלא נדע למה צריך להגישו אל האלקים לא נוציא בשביל זה הכתוב מפשטיה. ועוד, דנוכל לומר "והגישו אל האלהים" למלוך בבית דין, שמי ראוי להיות נמלך בו יותר מבית דין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי תִקְנֶה – מִיַּד בֵּית דִּין שֶׁמְּכָרוּהוּ בִגְנֵבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כב,ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ". אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵית דִּין לֹא יֵצֵא בְשֵׁשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא כה,לט): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ", הֲרֵי מוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ אָמוּר. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "כִּי תִקְנֶה"? בְּנִמְכַּר בְּבֵית דִּין.
לַחָפְשִׁי – לְחֵירוּת.
רשב"ם
ובשביעית: שביעית למכירתו ולא שביעית לשמיטה:
יצא לחפשי: פעולה, שאילו היה לשון אדם שהוא חפשי, היה לו לינקד בחטף לחפשי:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שש שנים יעבד. בעבד שמכרוהו ב"ד בגנבתו הכתוב מדבר כמו שנאמר (שמות כב) אם אין לו ונמכר בגנבתו. והזכיר יעבוד לא עבודה כבדה ולא עבודה של בזיון שהרי הקישתו תורה לשכיר שנאמר (ויקרא כה) כשכיר כתושב יהיה עמך, מה שכיר באומנותו אף זה באומנותו ומה שכיר ביום ולא בלילה אף זה ביום ולא בלילה.
ובשביעית שביעית למכירה שנאמר שש שנים יעבוד ולא שביעית לשמטה. לחפשי . מלמד שאינו צריך גט חרות.
חנם שאם חלה העבד ברשותו אינו יכול לומר לו תן לי מעות כנגד שכר בטולך או שכר מזונות ושכר הרופא לכך כתיב חנם חנם בלא מעות ובלבד שלא יחלה יותר מג' שנים שהרי זה חייב להשלים לפי שהתורה הקישתו לשכיר וכתיב (ישעיה טז) בשלש שנים כשני שכיר וכתיב (דברים טו) כי משנה שכר שכיר וגו'.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה התחילה התורה בזכרון המשפטים מהעבד העברי כי אין ספק שלא היה בדרך מקרה ולא כפי ההזדמן כי אם לסבה מה ראוי לבאר אותה:
השאלה הב' למה זה הגביל יתברך זמן עבודת העבד עברי שש שנים ובשביעי יצא לחפשי ולא לקח בזה מספר אחר. אם מעשרה שנים ואם מג' שנים כשני שכיר:
השאלה הג' באמרו אם בגפו יבא בגפו יצא. כי דבר מבואר הוא שערום נכנס וערום יצא ועל אשתו כבר אמרו מי הכניסה שתצא. גם אומרו עוד והוא יצא בגפו הוא כפול.
ואומר בפירוש הפסוקים והיתר השאלות האלה שהנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד עברי לשתי סבות. הא' מפני שהוא יוצא מדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהוא הדבור הראשון ששמעו בסיני יסוד והקדמה לכל שאר הדבורים. ומפני שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים זכה בהם להיות עבדיו ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלו באלו וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד עברי שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמות אלא לשש שנים בלבד וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. והסבה הב' מפני שכמו שתורת האלהים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החדוש וסיימה בזכרון הנפלאות כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר ככה במשפטים האלה התחילה בזה שהוא ג"כ זכר לחדוש העולם וסיים בזכרון הנפלאות כמו שיתבאר. ומלבד כל זה כבר נתתי הטעם להקשר המשפטים. והוא שהמשפטים האלה באמרו כאן להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו עם היותם בעיניהם דבורים קצרים ושהשכל האנושי יחייבם ורובם נצטוו בהם בני נח וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם שאין הדבר כן כי באות' הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלהיים רבים והם אשר צוה לשום לפניהם ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדברות האחרונים שהם היו יותר קצרים. וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחבירו. והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו כי זו היא רציחה בחיים כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם חיים ואמר וחי אחיך עמך ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שלוח העבדים לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו' וידוע שמשפטי ה' הם מדה כנגד מדה כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב. הנה מפני זה זכר כאן ראשונה משפט העבד עברי הנזכר כאן הוא אשר מכרוהו ב"ד כמו שאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כי הוא אשר יעבוד שש שנים ובתחלת השנה השביעית יצא חפשי מעבדותו חנם רוצה לומר מבלי שיתן לאדוניו פדיון הכסף אשר הוציא בעדו לא כלו ולא קצתו. אמנם הנמכר מעצמו יש לו רשות למכור עצמו לשנים רבות ומועטות כרצונו ולכן לא יצא בשביעי עכ"פ אלא במלאת שניו או אם פגע בהם היובל או ימות האדון שאז יצא בתוך שנותיו ואמר אם בגפו יבא בגפו יצא לענין אשתו הישראלית שאם לא היה העבד נשוא אשה אבל היה יחידי בגפו או בגופו וכן בא אל בית אדוניו ככה בגפו יצא ולא יכריחנו אדוניו שישא אשה ישראלית בביתו. ואם בעל אשה ישראלית היה קודם שנמכר הנה יהיה הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו כי אין לה מי שיפרנסה זולת בעלה. ומפני זה כשיצא העבד ויצאה אשתו עמו ולא יהיה אדוניו חייב עוד במזונותיה כיון שכבר יצא בעלה. אבל יש רשות ביד רבו אם העבד אינו בעל אשה לתת לו שפחה כנענית לשיוליד ממנה בנים ולכן אם אדוניו יתן לו אשה רוצה לומר כנענית וילדה לו בנים או בנות לא יצאו עמו כי הם עבדיו של זה האדון ובעבד ובאמה כנענית נאמר שיעבדו כל ימיהם והתנחלתם אותם לבניכם. ומפני זה האשה ההיא וילדיה תהיה לאדוניה כיון שהם כנעניים והוא רוצה לומר העבד עברי יצא בגפו יחידי. ומזה תדע שבראשונה אמר אם בגפו יבוא בגפו יצא לענין האשה הישראלית. ועתה חזר לומר והוא יצא בגפו לענין האשה הכנענית וילדיה שלא יצאו עמו וידוע במשפט הזה כמה הוא אלהי בענינו שהגביל זמנו בשש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי כענין השמיטה שצוה בה שש שנים תעבוד ובשביעית תשמטנה ונטשטה וכמו מצות השבת שנאמר בה המספר הזה בעצמו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת להודיע שהמשפטים האלה אשר ישים לפניהם היו אלהיים ויסודם הוא אמונת חדוש העולם כי אין המשפט הזה מהדינים בהחלט אבל יש לו סוד עמוק בחדוש הבריאה ומי ידענו ואין כן משפטי בני נח וגם לא משפטי האומות והותרו במה שפרשתי בזה עם טעם המצוה הזאת שלשת השאלות אשר שאלתי בפרשה. עוד צוה יתברך שאם אמור יאמר העבד ההוא אהבתי וגו' רוצה לומר שאם לא ירצה לצאת מבית אדוניו לחפשי ולכך קראו העבד בהחלט כדי להזכיר גנותו שבחר בעבדות. והתנה הכתוב שלא יאמר אותו פעם אחת אלא פעם אחר פעם וזה הוא אם אמור שיאמר זה באמירות רבות אהבתי את אדוני כי טוב לי עמו וגם כן אהבתי את אשתי הכנענית ואת בני שחשקה נפשי בהם ולכן לא אצא מבית אדוני להיות חפשי. הנה אז והגישו אדוניו אל האלהים רוצה לומר שיתנצל מזה לפני בית דין ויפרסם שאינו רוצה האיש הזה ואינו מחזיק בו בחנופה ורמאות כנגד המשפט האלהי. ושם אלהים הנזכר כאן פירשוהו המפרשים על הדיינים. וכבר ביארתי בסדר בראשית שלא קרא הכתוב לדיינים אלהים. אבל למקום המשפט לפי שהיו עושים שם משפטי האלהים יקראו למקום ההוא אלהים. וכמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולמקום ההוא צוה שיגישו את העבד הזה אל הדלת או אל המזוזה מן השער אשר שם השופטים ורצע אדוניו רוצה לומר לא השליח ב"ד אבל אדוניו מעצמו ירצע את אזנו במרצע לפני כל באי שער עירו בפירסום ומשם והלאה ועבדו לעולם שהוא עד היובל קרוב יהיה בשנים או רחוק שמפני שחמשים שנה הוא זמנו של דור אחד נקרא היובל שנת החמשים בשם עולם. ואז בהכרח ישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו והתבונן שפרשה זו מתחלתה ועד סופה בגנות העבד העברי תדבר כי בהיותו נמכר מעצמו או שמכרוהו ב"ד מפני גגבתו תחת אשר הערה לעבדות נפשו נפסק מעליו עול תורה וקבל על עצמו מוטות חבלי אדם ועבותו' עבודתו ואהבתו. כמו שאמרו חז"ל אזן ששמעה בסיני לא תגנוב ובא וגנב. או ששמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך למכור את עצמו ירצע. ובשרו הכתוב שאם הוא כיון להרויח בהסיר מעל שכמו טורח פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו שלא ידבק בידו מאומה כי אם הבושת והחרפה. ששש שנים יעבוד כעבד נמכר ובסוף יצא לחפשי חנם בלא דבר כי אם בגפו יבוא בגפו יצא ומאומה לא ישא בידו מעמלו. ואם בעל אשה הוא וחשב להשליך פרנסתה על אדוניו לסוף ויצאה אשתו עמו והטורח ישוב עליו כבראשונה ואם כיון שיתן לו אדוניו אשה מבלי שהוא יתן לה מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע אשר תוליד. כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמהם יקנה בעבורם תרפה ובוז מה שלא יסבלהו שום בעל שכל והיא הרציעה בבית דין להיותו עבד עולם. היש במשפטי עו"ג דמות הרחמנות הזה בענין העבדים אין ספק שביניהם מי שקנה עבד קנה גופו עד יום מותו ולא יהיו מזונות אשתו ובניו מוטלות על אדון העבד. אבל משפטי ה' הם מיוסדים על הרחמים והטוב בלי ספק:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
2 ומ"ש לשון עברי ולא נאמר אחיך או ישראל, וכן בפר' (ראה טויב) נאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. לפי שכל זרע אברהם היו מעבר הנהר ושם עובדי ע"ז היו אבותינו מעולם ואחר שנכנסו בצל כנפי השכינה נקראו בשם ישראל, וזה החוטא שנמכר בגניבתו נקרא בשם עברי כי אחז דרכי אבותיו של אברהם. ולשון עברי נופל ג"כ על העובר עבירה ואע"פ שחטא ועבר עבירה מ"מ אחיך הוא, לכך נאמר אחיך העברי וגו' אבל מוכר עצמו שלא חטא נאמר בו (ויקרא כה.לט) כי ימוך אחיך סתם ולא נאמר העברי.
3 וי"א שלכך נאמר עבד עברי, לומר שכבר הוא עבד קודם שקנית אותו כי שטרו של הקב"ה קודם שנאמר (שם כהמב) כי עבדי הם. ומ"ש ואם אמר יאמר העבד. לפי ששנה באולתו לא הזכירו בשם עברי. וטעם לו' שנים יעבוד י"א שסתם שני שכיר ג' שנים שנאמר (ישעיה טז.יד) ונקלה כבוד מואב ג' שנים כשני שכיר. והוטל עליו משנה שכר שכיר בעבור הקנס של כפל וי"א שאין הדבר כן שהרי נאמר במקום אחר (שם כא.טז) בעוד שנה כשני שכיר, ופירושו שנה מצומצמת וכך פירש"י והרד"ק בפסוק ונקלה כבוד מואב. ואולי טעמו כנגד ג' גניבות שגנב ממון בעליו ודעת בעליו ודעת עליונה כנגדן יעבוד ג' שנים ובעבור הקנס של כפל עוד ג' שנים, וי"א שזהו דוגמת כל השביעית שנבחרו למנוחה לזכר חידוש העולם כמו השבת והשמיטה והיובל כי כל שביעי נבחר למנוחה וזה יותר נכון וקרוב לשמוע.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וטעם שקראו עברי[3], כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כינה אותו בשם זה.
עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר, ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים[4], ויצא מתחת ידו בשנה ה-ז'.
עוד ירמוז, שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצות, ומכוון לדבריהם ז"ל (קידושין דף יד:) כי במכרוהו בית דין בגניבתו הכתוב מדבר, וגם במוכר עצמו מחמת דוחקו, שמצינו שאמר הכתוב (דברים ט"ו, י"ב): כי ימכר לך אחיך העברי; גם הוא לא בא לידי זו עד שכבר קדמו לו עבירות, וכמאמר ר' אמי (שבת דף נה.): אין יסורין בלא עון.
עוד דקדק לומר: כי תקנה עבד עברי, ולא אמר: עברי עבד, לרמוז כי קודם שתקנהו עבד הוא, וכאומרם ז"ל (קידושין שם), כי במוכרים אותו בית דין הכתוב מדבר, וכבר נתחייב מהשמים. ובזה לא קשיא למה הוצרך לומר תיבת "עבד", שמזה יצא לנו לטעות עבד של עברי (מכילתא), עד שהוצרך לפרש פסוק אחר, תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך העברי:
עוד, נראה כי טעם שהוצרך לומר עבד - לתת טעם למה שצוה שש שנים, לזה הקדים לומר כי זה שאתה קונה כבר הוא עבד, על דרך שאמר (ויקרא כ"ה, נ"ה): כי לי בני ישראל עבדים:
שש שנים יעבוד. טעם אומר כן: לדרוש שעל כל פנים יעבוד שש, ואפילו ברח. ואומרו יעבוד, ולא פירש יעבדך, נתכוון לרבות שיעבוד גם במות הקונה לבנו: ובשביעית וגו'. פירוש, ולפעמים יעבוד גם בשביעית, כשימכר באמצע שנת עולם לתשלום שנה שנמכר בה כדי שיהיו שש שנים שלמים מיום ליום.
עוד ירצה, כי יעבוד גם בשביעית פירוש שביעית לשנים אם תפגע בתוך שש שניו. שוב מצאתי דיוק זה בדברי רמב"ם בפירוש המשנה (קידושין פ"א מ"ב):מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
יג. כי תקנה עבד עברי, בבן ישראל הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבדו של עברי, ומה אני מקיים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו', בנלקח מן הגוי, אבל בנלקח מישראל שומע אני שיהא עובד שש ויצא בשביעית, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו', שאין תלמוד לומר העברי שהרי כבר נאמר אחיך, ומה תלמוד לומר העברי, מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה, נאמר כאן עברי ונאמר להלן עברי, מה עברי האמור להלן, בבן ישראל הכתוב מדבר, אף עבד עברי האמור כאן, בבן ישראל הכתוב מדבר, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (שמות ה ג) ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו, ואומר (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי. יד. עבד, יכול תקראנו עבד לשום בזיון, ת"ל כי תקנה עבד עברי, התורה קראתו עבד בעל כרחה.
טו. כי תקנה עבד עברי, למה נאמר, להביא את הגר, דברי רבי ישמעאל, רבי אליעזר אומר, אינו צריך, אם ישראל עובד, הגר לא יעבוד, אם ישראל עובד שש שנים, הגר יעבוד שתים עשרה, אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ישראל עובד שש אף הגר יעבוד שש. - לפי שהוא אומר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגניבתו, שומע אני לעולם,
טז. תלמוד לומר שש שנים יעבוד מגיד הכתוב שהוא עובד שש ויוצא בשביעית.
יז. שש שנים יעבוד. שומע אני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר (ויקרא כה לט) לא תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו, לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו מנעליו ולא יטול לו כלים לבית המרחץ ולא יסמוך לו במתניו, כיון שעולה במעלה, ולא יטלנו לא בפוריון ולא בכסא ולא בלקטקא, כדרך שעבדים עושין. - תלמוד לומר(ויקרא כה מו) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, אבל בבנו ובתלמידו רשאי.
שש שנים יעבוד, שומע אני, בין עבודה שיש בה בזיון, בין עבודה שאין בה בזיון, ת"ל (ויקרא כה מ) כשכיר כתושב, מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו; מכאן אמרו, לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון חייט בלן ספר טבח נחתום; רבי יוסי אומר, אם היתה מלאכתו מיוחדת לכך יעשה, אבל רבו לא ישנה עליו. - כשכיר כתושב. מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה, אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה; ר' יוסי אומר, הכל לפי אומנותו.
יח. שש שנים יעבוד להביא את (החולה משמע מביא את החולה (בריא) [בורח] מנין -תלמוד לומר שש שנים יעבוד). אמרת, במי הענין מדבר במי שראוי לעבוד.
יט. ובשביעית. שביעית למכירה. אתה אומר שביעית למכירה, או אינו אלא שביעית לשנים, ת"ל שש שנים יעבוד, שביעית למכירה ולא שביעית לשנים.
כ. יצא לחפשי, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים טו יג) וכי תשלחנו חפשי וגו', שומע אני שיכתוב לו גט שחרור, ת"ל יצא לחפשי; או יתן לו מעות ויצא, תלמוד לומר יצא לחפשי חנם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
יב. כי תקנה עבד עברי . זה נאמר ג' פעמים. פה, ובפרשת ראה, כי ימכר לך אחיך העברי, ובפ' בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך . ושם מבואר שמדבר במוכר עצמו, והפסוקים דכאן ופרשת ראה מדברים במכרוהו בית דין. וקיימא לן שיש חלוקים בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין. שמוכר עצמו אינו נמכר לשש ואינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקים לו. כמו שאמר הרמב"ם (פ"ג מהלכות עבדים הי"ב) וכת"ק דר"א בקדושין (דף י"ד ע"ב) וכפי דרך הפשט [לפי מה שאמר הריטב"א דלמסקנא לא יליף שכיר שכיר]. כל זה מבואר מפשט הכתוב שבפ' כי ימוך לא נזכר עבודת שש.
ולדעת הריטב"א צריך לעבוד תמיד עד היובל אם לא שהתנה לפחות משש או ליותר משש, ולדעת רש"י בלא התנה עובד שש, דמסתמא כיון לשנים הקצובים לעבד הנמכר. ובהתנה עובד כפי התנאי פחות או יותר משש, וכמ"ש המשנה למלך (פ"א מהלכות עבדים ה"ז). וכן לא נזכר שמוסר לו שפחה כנענית, וזכר לדבר שאמר שם ויצא מעמך הוא ובניו עמו, רוצה לומר שתמיד יצאו בניו עמו לא כנמכר מבית דין שבניו מן השפחה אין יוצאים עמו.
וכן לא נזכר שנרצע, דהא אין מוסר לו שפחה כנענית וממילא אינו נרצע, בשגם למה ירצע הא יכול להשתעבד שנית. וכן לא נזכר בו דין הענקה. והסברא נותנת כך, דלפעמים לא ימכור את עצמו רק לשנה ואיך יחויב להעניק לו. ואחרי שהפסוקים שבכאן ובפ' ראה מדברים במכרוהו בית דין, ע"כ שהחזיר זה במשנה תורה ללמד דברים שאין מפורשין פה.
והנה, שם כתוב ועבדך שש שנים , שמשמע דוקא אותך לא ליורש, ופה כתוב יעבוד בלא כנוי, והיה לו לומר יעבדך כמה שאמר כי תקנה כנוכח. ובא לרבות שיעבוד מכל מקום אף ליורש ותפסינן הממוצע שעובד את הבן שהוא כאלו עובד אותך ושהבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה, ואינו עובד את הבת ואת בן הבן שאינו כאביו ממש.
וזהו שאמרו במכילתא בנמכר בבית דין הכתוב מדבר, שהוא עובדו ועובד הבן וכו' כשהוא אומר כי ימוך וכו'. רוצה לומר שאם לא היה כתוב פסוק כי ימוך, היינו מפרשים שפסוק דפה מדבר במוכר עצמו, ופסוק שבפ' ראה מדבר במכרוהו בית דין, ולא היה סתירה בין מה שאמר פה יעבוד בלא כנוי ושם יעבדך בכנוי . שהייתי אומר שמוכר עצמו יעבוד לכל היורשים, ומכרוהו בית דין יעבוד רק לאדון ולא ליורש אף הבן. כמו שבמ"ש בנרצע ועבדו בכנוי ממעט אף הבן. אבל אחר שממה דכתיב כי ימוך שמדבר במוכר עצמו, מבואר שכאן מיירי במכרוהו בית דין, ויש סתירה בין מה שאמר פה יעבוד ושם ועבדך, מוכח שמה שאמר פה יעבוד היינו שעובד את הבן. הגם דשם כתיב ועבדך ולא ליורש, וצ"ל שמה שגם שמוכר עצמו עובד את הבן ולא את האח הגם ששם כתיב יעבוד עמך, דיעבוד עמך אינו מעוט כ"כ כמו יעבדך, וכשעובד הבן נופל לשון יעבוד עמך כי הבן קם תחת אביו
יג. עבד עברי , עברי תואר לעבד, עבד שהוא עברי, דא"ל שהוא שם נסמך עבדו של עברי, דהיינו עבד כנעני הנלקח מישראל. ומה שאמרו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם , היינו בלוקח מן הנכרי שעליו אמר מהם תקנו עבד ואמה . אבל בלוקח מישראל שנתחייב במצות נשתנה דינו שלא יעבוד רק שש, שעל זה אמר כי ימכר לך אחיך העברי. ששם עברי מיותר, ובא ללמד שמה שאמר פה עבד עברי, דומה למש"ש אחיך העברי.
והראב"ע הביא דעת מי שאמר שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר ונכללו בזה בני עשו ובני ישמעאל וקטורה. ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא , והעבד מהם יעבוד שש, והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם. על זה השיבו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, אלהי העברים נקרא עלינו . וכמו שאמר הראב"ע שמה שאמר אלהי העברים, פירש מה שאמר תחלה כה אמר ה' אלהי ישראל .
רק מה שאמר ואומר לאברם העברי, היה נראה להגיה תחתיו ושם אתנו נער עברי או מכה איש עברי, שני אנשים עברים נצים וכדומה מהפסוקים שהביא הראב"ע לזה. וסיים ועוד איך יעלה על לב אדם שהישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים והישראלי עד שנת היובל.
יד. עבד עברי , ובפ' בהר וכן בפ' ראה קורא אותו אחיך ולא הזכיר שם עבד. ואמר בספרא בהר (בהר עט) כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה , יכול אף הוא ינהג בעצמו באחוה , תלמוד לומר עבד, יכול אף אתה תנהג בו כעבד תלמוד לומר אחיך, הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו. ועל כורחך שם מדבר מצד המכירה קראו אחיך ופה מצד הקניה קראו עבד לומר שיש לו בו קנין הגוף. ולכן קראו פעם אחת בשם עבד בעל כורחו, שלא רצה להשתמש בלשון זה רק במקום אחד. לומר שאין לקראו בשם זה לשם בזיון.
ובגירסת הגר"א יכול תקראנו עבד לשם בזיון, תלמוד לומר אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה תלמוד לומר עבד וכו '. ולפי זה הם הדברים שבספרא.
טו. כי תקנה עבד עברי . למה תפס עבד עברי ולא אמר עבד ישראל. פי' ר' ישמעאל משום דשם ישראל מוציא הגרים וכמו שאמרו בספרא ויקרא ( ויקרא קצא ) דכל מקום שאומר בני ישראל, צריך רבוי על גרים, לכן אמר עברי שכולל גם הגר.
וכבר נתקשו בזה הקדמונים, הלא מבואר בבבא מציעא (דף ע"א) דאין הגר נמכר בעבד עברי, משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא. ותרצו הסמ"ג והגמ"י בשם ר"י, דמיירי בגר שבא על בת ישראל והוליד דמשפחת אם קרויה משפחה לענין זה.
ועייין בשעה"מ (פט"ו מהלכות איסורי ביאה ה"ט), שיש פלוגתת הראשונים בזה אם גר שבא על בת ישראל הולד דינו כגר ומותר בממזרת, או דינו כישראל, עיי"ש באורך. אולם עם העיון אין הבדל בין גר לישראל רק במה שהנמכר לגר אינו עובד את הבן. וכן אמר בב"מ (דף ע"א) וכי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב. ומקשה למימרא דגר קני עבד עברי ורמינהו אין הגר נקנה בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ואינו קונה עבד עברי דמיקני קני דלא מיקני לא קני, ארנב"י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דתנן הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וממילא, כמו שקונה כן הגר נקנה, בה"ג שאינו עובד את הבן משום שאין לו בו קנין הגוף כמו בנמכר לנכרי שאין לו בו קנין הגוף. ומדלא אמר שאין דינו כישראל לענין שיצא בשש, מבואר שיוצא בשש שהוא קולא, רק לענין שאינו עובד את הבן דינו כנכרי. וכן ברמב"ם (פ"א מהלכות עבדים ה"ב) אין הגר נקנה בעבד עברי ושם (ה"ג) עבד עברי שמכרוהו בית דין אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק.
והשתא יקשה, איך יקנה הגר צדק הא דלא מיקני לא קני. ועל כורחך שמה שאמר שאין הגר נקנה בעבד עברי, פירושו שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי. ובכ"ז אם גנב בית דין מוכרים אותו קנין ממון לשש שנים, ואינו עובד את הבן מפני שלא נקנה קנין הגוף. וכן באר ברמב"ם (פ"ב הי"ב) שאינו עובד את הבן, ופירש מה שאמרו בגמרא ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב. ועל זה מקשה למימרא דגר קני כנ"ל. רוצה לומר שאם היה כתוב גר סתם, הייתי מפרש שרוצה לומר גר צדק לכן כתיב גר תושב כי הנמכר לגר צדק יוצא בשש. ועל זה שואל למימרא דגר קני, רוצה לומר איך נטעה כלל שהוא גר צדק, הא גר אינו נמכר ואם כן אינו קונה. ומשיב שהייתי טועה שהוא גר צדק כי באמת הוא נמכר לקנין ממון כמו בנכרי [ובזה סרה קושית הכסף משנה [פ"ב הי"ב] שנאמר שנגאל בקרובים כי באמת אינו מדבר בגר צדק, רק בגר תושב].
ואם כן מבואר שמה שאמר פה כי תקנה עבד עברי, מדבר גם בגר, הגם שמה שאמר יעבוד אף לבן הוא דוקא בישראל. ויש לומר שר' ישמעאל סובר כמאן דאמר בירושלמי (פ"ק דקדושין) שעבד עברי אינו עובד את הבן.
ועל דרך הפלפול יש לצייר גר שיש לו משפחה ונמכר בעבד עברי, דקרינן ביה ושב אל משפחתו. והוא על פי מה שיש להקשות על מה שאמר בכריתות, דשפחה חרופה עשה בה את הקטנה כגדולה. איך יצויר שפחה חרופה קטנה, דהא שפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. ולמאן דאמר בגיטין דקדושין תופסים בה, פי' מאורסת ממש (כמש"ש ד' מ"ג). ומי קבל קדושי קטנה. ועל כן צריך לומר שיצוייר בישראל שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין והוליד ממנה בת, והבת היא גם כן חציה שפחה וחציה בת חורין ויש לה יחוס מצד אביה ישראל, והוא מקבל קדושי בתו.
ולפי זה אם ילד משפחה זו שהיא חציה בת חורין בן זכר, יורש את אביו ושב אל משפחתו קרינן בי, הגם שבצד א' הוא עבד, וכששחררו הוא גר, והוא גר שיש לו משפחה מצד אביו. וכגון האי גוונא מרבה גר שנמכר בעבד עברי כי קרינן בי ושב אל משפחתו.
ואל תשיבני שאם כן מה זה שנאמר בגיטין (שם) על הא דאיבעיא ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו, ופשיט לה מהא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס ליורשיו. וא"א קידושיו לא הוו קדושין יורשים מנא לן- אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. והלא יצוייר באופן שאמרנו שיש לו יורשים כי אביו יורש אותו. על זה יש לומר שרבא לשיטתו, שאמר שם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך המקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת. ולדידה מה שאמר המאורסת לעבד עברי היינו מיוחדת, אבל לדידן יש לומר כן.
טז. שש שנים יעבד . זה הוכפל במשנה תורה ועבדך שש שנים , שמדבר גם כן במכרוהו בית דין כנ"ל. רק ששם יש לפרש שהוא מאמר תנאי, עם עבדך שש שנים אז לא תשלחנו ריקם. אבל עם עבד פחות או יותר אין מעניקין לו. אבל יוכל למכרו על יותר משש אם גנבתו שוה יותר מעבודת שש שנים דהא כתיב ונמכר בגנבתו. לכן באר פה בהחלט שרק שש שנים יעבוד, ואם גנבתו שווה יותר, יש פלוגתא לקמן ושם יתבאר.
יז. שש שנים יעבד . פעל עבד מציין עבודה שהוא משעבד את עצמו לה, וברוב יציין עבודה שיש בה יגיעה. וזה ההבדל בינו ובין משרת, או בין עשית מלאכה וכדומה. ובכל זאת אינו מציין עבודת עבד, שזה יציין בקשור הב', יעבוד בו, שהוא עבודה בעל כורחו. או בבנין הפעיל, אשר מצרים מעבידים אותם . ובכל זה כשאמר יעבוד סתם, נוכל לפרש גם עבודת עבד, לכן פירש לא תעבוד בו עבודת עבד, שנאמר בפ ' בהר במוכר עצמו, והוא הדין למכרוהו בית דין. ומזה הוציא מ"ש לא ירחץ לו רגליו וכו '. וכל זה נמצא גם בספרא בהר ( בהר פ ) ועמש"ש .
ושם דריש ,( בהר צב ) מה שנאמר ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך, שהוא מיותר שכבר אמר (שם פמ"ג ) לא תרדה בו בפרך. וגם שכפל אות היחס, באחיכם בו, שבא למעט בן חורין. ובספרא שם ( בהר פ ) דריש כן, גם מן לא תעבוד בו עבודת עבד. וצ"ל שסמך על הדרוש של לא תרדה בו בפרך, וכל שכן לעבודת עבד.
ומן מה שאמר כשכיר כתושב יהיה עמך , למד שלא יעבוד בו עבודת בזיון ועבודה שאינה מאומנותו. כמו השכיר שלא ישכיר את עצמו לעבודות אלה. וממה שאמר יהיה עמך , משמע לא לאחרים שלא תמסור לו אומנות שהוא עובד לאחרים אף שהוא מאומנותו. ורבי יוסי חולק על זה, וזה מבואר בספרא ( בהר פב ועמש"ש ).
יח. שש שנים יעבד . כבר בארתי באילת השחר ( כלל ע"ח ) שכל מקום שמקדים את המספר, מורה שבא המספר בדוקא. שהיה יכול לומר ועבד שש שנים, והקדים את המספר להורות שאם ברח צריך להשלים שש שנים.
ובכל זה אין להוציא מזה שהוא הדין אם חלה צריך להשלים, דהא אמר ובשביעית יצא לחפשי חנם . שלמד מזה ( משפטים כ ), שאם חלה והוציא רבו הוצאות ,אין צריך להחזיר לו יציאותיו וכל שכן שאין צריך להשלים שכר בטלה. וכן הוא בספרי ראה ( ראה קיח ) ברח וחזר, מנין שמשלים וכו' חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו- תלמוד לומר ובשביעית יצא לחפשי חנם.
והטעם שפעל יעבוד יאמר על העבודה שעובד עבודת עבד, כמו ויעבידו מצרים, ויאמר על מה שהוא עבד משועבד לעבודה אף שאין לו מלאכה כמה ימים. וכשחלה אף שאינו עובד בפועל הוא עבד ומוכן לעבוד, לא כן הבורח והוציא את עצמו מרשות האדון לגמרי. ובמכלתא נדפס מאמר זה לקמן שלא במקומו, וכן נדפס בטעות ונתקן ע"פ הגהות הגר"א
יט. ובשביעית יצא . כבר בארתי באיילת השחר ( כלל פ"ד ) שכל מקום שאומר בשנה השביעית או בשנה השלישית, חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא מתשרי. ואם כן ממה שלא אמר פה בשנה השביעית וכמן שאמר בפרשת ראה, ידעינן שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה. וזהו שאמרו תלמוד לומר ובשביעית (וכן ג' הגר"א) רצוני לומר ממה שלא אמר בשנה השביעית. וכן מה שאמרו בעירובין (דף יח) שנים של עבד עברי חשבינן מיום אל יום דכתיב שש ונים יעבד ובשביעית, ומנין דבשביעית נמי יעבוד, עקר הלמוד ממה שלא אמר בשנה השביעית. ואמר שלכן לא אמר בשנה משום דלפעמים עובד בשנה הז' של שנת עולם אם נמכר באמצע השנה או בסופה, כשמגיע ראש השנה השביעית הוא שנה השביעית של עולם, ובכל זאת עובד עד תשלום שבע ליום המכירה.
ובירושלמי (פ"ק דקדושין) ובשביעית יצא, שביעית של מכירה, או אינו אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי שש שנים אמורות, הא מה אני מקיים ובשביעית- שביעית של מכירה לא שביעית שביעית של עולם, או חלוף, אר"ז בטם ר"ה, ובשביעית כתיב, אר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם אם כן מה היובל בא ומוציא, אר"י אתין כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע, ברם כמאן דאמר היובל עולה ממנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, רבנן דקסרין אמרין אפילו כמאן דאמר היובל עולה ממנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא יובל מוציא את העבדים ואין שביעית מוציאה את העבדים. וזה פירושו, שתחלה רצה ללמוד שפירוש שביעית למכירה ממה שאמר ובשביעית יצא, שהוא מיותר אחר שאמר שרק שש שנים יעבוד ידעינן שבשביעית יצא. או יאמר ואחר כן יצא, ואם כן בא לומר שיעבוד שש שנים שלמות מיום אל יום. ועל זה שואל או חלוף, שנאמר שמשמיענו שדי אם עבד שש של עולם שאז בשביעית של עולם יצא אף על פי שאינו שביעית למכירה. ועל זה משיב ר"ז ובשביעית כתיב, רוצה לומר הלא כתיב ובשביעית ולא כתיב ובשנה השביעית, וידעינן שאין משגיחין על שנה של עולם כנ"ל.
אולם הלא מצאנו שבא שם שביעית בלא מלת שנה על שנת השמטה. כמו שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה, שהשביעית היא גם כן שנת עולם כי מתחיל מראש השנה, ובכ"ז בא בלא מלת שנה. ויש לומר שמה שנאמר ובשביעית יצא, היינו בשנת השמטה שקרוי שביעית. על זה אמר ר"ה, אם אתה אומר שביעית של עולם, רוצה לומר שמיטה שהוא גם כן שביעית של עולם, אם כן מה היובל בא ומוציא. שאיך אמרה תורה שהיובל יוציא העבדים לחירות הלא שנת השמטה שקודם היובל מוציאה אותם.
ומה שאמר אתיין כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע, נראה לפרש כי ר' יהודה ורבנן פליגי בנדרים (דף סב). שר"י סובר שהיובל עולה ממנין שני שבוע, וחכמים סוברים שאין עולה ממנין שני שבוע. ועוד יש פלוגתא בספרא בהר ( בהר יד ) שר"י סבירא ליה שיעשה יובל אף על פי שאין שביעית וחכמים חולקין עליו. ושני הפלוגתות תלוים זה בזה. שלר"י שסבירא ליה שהיובל עולה למנין שני שבוע, אם כן אין צורך לספור שבע שבע דוקא, ויכול לספור שנת היובל לחשבון שני שבוע אף על פי שלא עשה שמטה. ורבנן סבירא ליה שצריך לספור ז' ז' בלא יובל ושנת החמשים הוא יובל, ואין יובל בלא ספירת שמיטות.
ואם כן לרבי יהודה אין ראיה ממה שאמר, אם כן מה היובל בא ומוציא. שיש לומר שהיובל מוציא אם לא עשה שמטה כי יצוייר יובל בלא שמטה. וזהו שאמרו אתיין כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע. רוצה לומר דלדידיה אי אפשר ליובל בלא שמטה, וקשה מה היובל בא ומוציא. ברם למאן שאמר היובל עולה למנין שני שבוע, פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע. רוצה לומר דלדידי משכחת יובל בלא שמטה והיובל אינו בא בסוף ימי שבוע כי לא ספר שני שבוע כלל. ויש לבאר ששמטה מוציאה עבדים ולא קשה מה היובל בא ומוציא. שיש לומר שהוא מוציא כשלא ספר שמטות.
ורבנן דקסרין אמרין שאף למאן שאמר היובל עולה ממנין שני שבוע, אי אפשר לומר שהשמטה תוציא עבדים, כי יכולים אנחנו למיפק לה מן הכא יובל מוציא עבדים וכו'. רצונם לומר זה נלמד ממה שדריש בספרא בהר ( בהר כז ) על בשנת היובל הזאת, יובל מוציא עברים ואין שמטה מוציאה עבדים.
ומזה מבואר שאין לפרש ובשביעית יצא על שמטה, וכן ברמב"ם הלכות עבדים (פ"ב ה"ב) מביא פסוק זה מטעם הספרא ללמד שאין יוצא בשמטה כמו שאמר המשנה למלך שם.
כ. יצא לחפשי חנם . ובפ ' ראה אמר וכי תשלחנו חפשי , שמשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו והוא כמו שאמר הרמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים הי"ב) מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואף על פי שלא אמר לו הרי זה יוצא בחנם ואין צריך שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם. אם כן שם אומר תשלחנו שמצוה לומר לו צא, ופה אמר יצא אם לא אמר לו הוא יוצא. והוי אמינא אם יוצא מעצמו יחזיר לו ההוצאות אם רפא אותו, לזה אמר חנם. ושם לא אמר חנם, דשם מדבר כשמשלחו ברצון והרי מוחל לו.
- פרשנות מודרנית:
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי
ניתן להשוות את חוקי העבד העברי לסיפור יעקב אצל לבן. יעקב היה זקוק לכסף כדי לרכוש את רחל, והציע ללבן לקנות אותו "לעבודה" של שבע שנים. לאחר שיעקב עבד 14 שנים עבור רחל ולאה, הוא היה חופשי אבל היה חסר כסף. יעקב הציע להמשיך לעבוד כרצונו של לבן, כדי לרכוש רכוש, ולבן הסכים.
חוקי עבד עברי:
כִּי תִקְנֶה
אדם יכול לרכוש עבד בקניה או בחטיפה במלחמה.
- מותר לקנות איש עברי שנחטף לעבדות על ידי עם אחר. במשך השנים התפתח מנהג שעבדים עבריים כאלה נקנו על ידי משפחתם או הקהילה ושוחררו מיד. לפי חוקי חמורבי מספר 280 אזרח שנכבש לעבדות ושב לארצו, יוצא לחופשי מיד ללא תשלום.
- אדם יכול למכור את עצמו לעבדות תמורת חוב. גודל החוב יקבע את משך זמן העבדות, אבל העבדות לא יכולה להיות יותר מאשר שש שנים, והחוב משולם במלואו.
- לפי חוקי חמורבי 123 כל עיסקה חייבת להעשות בנוכחות עדים או בחתימה על שטר מכירה ובעלות. סביר שגם כאן היה שטר מכירה שקבע את התנאים כדי למנוע וויכוחים ומריבות. יעקב עשה הסכם עם לבן, אבל נכשל לכתוב את התנאים ולא הביא עדים, וכך לבן היה יכול לרמות אותו ולשנות את התנאים.
עֶבֶד עִבְרִי
החוק הזה מטפל בעבד עברי בלבד. עבד זר לא זכה לזכויות האלה.
שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד
לא חשוב מה היה גודל החוב, ויכולת העבודה של העבד, אחרי שש שנים הוא יוצא לחופשי. לפי חוקי חמורבי מספר 117, העבד יצא לחופשי אחרי שלוש שנים ויהיה פטור מחובו.
העבד נמצא כפקדון בידי בעליו. העבד יעבוד כמיטב יכולתו במקצועו, או במקצוע שאדונו ילמד אותו. אסור להתעלל בו או להעמיס עליו עבודה כבדה, אחרת בעל העבד מסתכן שהעבד ימות ובשנה השביעית הוא לא יוכל לשחרר אותו.
לפי חוקי חמורבי מספר 117 עבד שמכר את עצמו לעבדות בגלל חוב, מותר להעסיק אותו רק בביתו של האדון אבל לא בשדה. נראה שכך היה גורלו של יוסף בבית פוטיפר.
ספירת השנים מתחילה מתחילת העבדות המקורית. אדם לא יכול למכור את עבדו לפני סוף שש שנות עבודה, והעבד יתחיל שש שנים אצל האדון החדש.
וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם
בהתחלת השנה השביעית העבד יצא לחופשי. העבד יוצא "לַחָפְשִׁי חִנָּם":
- העבד לא חייב לשלם עבור שחרורו.
- העבד לא נשאר חייב כסף על חובו, אפילו אם בעל העבד טוען שהוא לא קיבל מספיק כסף.
- העבד לא יקבל תשלום עבור עבודתו.
- העבד לא ישלם עבור מקצוע, נסיון וקשרים חברתיים שהוא רכש.
לא יעשו חישובים של הכנסות והוצאות.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את קטגוריית המשנה הבאה בלבד. (לתצוגת עץ)
ז
- זכויות העבד העברי (13 דפים)
דפים בקטגוריה "שמות כא ב"
קטגוריה זו מכילה את 20 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 20 דפים.