בלשון המקרא, בוטה הוא מתחייב, נשבע או נודר , כמו ב (ויקרא ה ד): "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה".

הצלע הראשונה מתארת בעיה:   אדם הנשבע שבועה הגורמת נזק רב כמו דקירות של חרב.     הצלע השניה מתארת פתרון:   החכמים יודעים לרפא בלשונם את השבועה, לתת לה פרשנות יצירתית המונעת את הנזק.   מצאנו מספר דוגמאות לכך בתנ"ך ואחריו.

1. יפתח הגלעדי נדר שיקריב לה' את היוצא מדלתי ביתו שופטים יא לא . בתו היחידה יצאה לקראתו, ולמרבה הצער לא היו שם חכמים שירפאו את הנדר בלשונם, ולכן יפתח קיים את נדרו כמדקרות חרב.

2. איש ישראל נשבע לאחר מלחמת הגבעה, (שופטים כא א): "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר 'אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה'". שבועה זו כמעט גרמה לאבדן שבט שלם מישראל.   כאן זקני העדה היו חכמים. לאחר דיון ממושך שופטים כא טז-יח הם מצאו פתרון: האבות אמנם נשבעו שלא יתנו את בנותיהן לבני בנימין, אבל הבנות לא נשבעו שלא יתחתנו עם בני בנימין! ולכן, בחג שבו הבנות ממילא יצאו לחולל בכרמים, באו בני בנימין ולקחו להם נשים בלי לשאול את האבות שופטים כא כא-כב. כך ניצל שבט בנימין ונתרפא הפצע בעם ישראל - ולשון חכמים מרפא.

3. "מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. אמר לו ר' ישמעאל 'בני, מזו נדרת?' אמר לו 'לאו!' והתירה ר' ישמעאל" ( בבלי, נדרים סו. ) .     בזמן התלמוד, היה מקובל שאדם מתחתן עם בת אחותו. אדם אחד נדר שלא יתחתן עם בת אחותו, דבר שגרם כנראה צער רב למשפחה ואולי אף סכסוך משפחתי. רבי ישמעאל דאג שהנערה תקבל טיפול יופי. אחרי הטיפול היא נראתה כל-כך יפה עד שהנודר לא הכיר אותה. רבי ישמעאל הסיק מכאן, שהנדר לא התייחס לבחורה עצמה, הוא התייחס רק למראה החיצוני שלה. כשהנודר אמר "לעולם לא אתחתן עם פלונית אלמונית", הוא בעצם התכוון לומר "לעולם לא אתחתן עם בחורה שנראית כמו פלונית אלמונית". ברגע שהמראה החיצוני משתנה, הנדר כבר לא חל, ומותר להם להתחתן - ולשון חכמים מרפא.

4. "רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן?!'"  (תרגום לעברית של במדבר רבה ט כ , ודומה לזה בתלמוד ירושלמי סוטה א ד) .     ההתחייבות של הבעל, שאשתו לא תיכנס הביתה עד שתירק בפניו של הדרשן, היתה אלימה, בוטה כמדקרות חרב. הוא רצה להכריח את אשתו לפעול בניגוד מוחלט להשקפת העולם שלה, ולפגוע בדרשן הנערץ עליה. תלמידיו של רבי מאיר הציעו לפתור את הבעיה באלימות נגדית - להרביץ לבעל עד שיתחרט. אבל רבי מאיר מצא פתרון יצירתי, שאיפשר לאישה לפעול בהתאם להשקפת עולמה ויחד עם זה להשלים עם בעלה. שני הצדדים יצאו מרוצים: האישה הרגישה שהיא עזרה לדרשן הנערץ עליה להתרפא מכאבי העיניים שלו, והבעל הרגיש שאשתו מכבדת אותו וממלאת את בקשתו. כך החזיר רבי מאיר את השלום ביניהם - ולשון חכמים מרפא.

דבריהם של החכמים יכולים לרפא את הדקירות - הם יכולים בחכמתם לברר את הכוונה הפנימית העומדת ביסודה של ההתחייבות, ומתוך כך להוציא מההתחייבות את ה"עוקץ" הפוגע בזולת.

5. רבן גמליאל ציטט את פסוקנו בפירוש בהקשר דומה, כאשר התיר נדר לזקן שנדר שלא יאכל לחם: "כל הבוטה, ראוי לדוקרו בחרב; אלא לשון חכמים מרפא" (רבן גמליאל ע"פ ר' יוחנן ע"פ רבה בר בר חנה; בבלי ערובין סד: , נדרים כב. ) ;  "כך פתח לו:  יש בוטה כמדקרות חרב  וגו'. לאחר שנדר מן הככר - אוי לו אם יאכל, אוי לו אם לא יאכל: אם יאכל - הוא עבר על נידרו, ואם לא יאכל - הוא חטא על נפשו! כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו, שכתוב לשון חכמים מרפא" (ירושלמי עבודה זרה ז ב; תודה לשניר הראל שהפנה אותי למקור זה) .  

על-פי רבן גמליאל, הצלע הראשונה של הפסוק מציינת את עונשו של הנודר, את הנזק שגורם הנודר לעצמו;     הצלע השניה של הפסוק מתייחסת, בפרט, לכישרונם של החכמים להתיר נדרים, כלומר, להוכיח שהנדר נעשה בטעות, ואילו הנודר היה יודע את העונש הצפוי לו, לא היה נודר, ולכן הנדר בטל והנודר משוחרר מחובותיו המסוכנות (רש"י בתלמוד שם) .

חכמים הם היודעים להקשיב ולדבר , ולכן דווקא לשון חכמים מרפא - הם מקשיבים לנודר, מבררים את הכוונה הפנימית העומדת ביסודו של הנדר, ואז מפרשים אותו מחדש באופן מרפא, ומסלקים ממנו את ה"עוקץ" הפוגע בזולת.

בלשון ימינו, בוטה הוא אדם המתבטא ומדבר, ובפרט - המדבר דברים קשים ופוגעים.

6. הצלע הראשונה של הפסוק מזכירה פסוקים נוספים שבהם דיבור נמשל לנשק ,  כמו ב ירמיהו ט ז: "חֵץ שוחט[שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר; בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ", (משלי כה יח): "מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן, אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר"( פירוט ),  (משלי כו יח): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי"( פירוט ).    לפי זה, הפסוק עוסק בכל דיבור שגורם נזק, כגון דיבור "שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג" (רש"י) , או "מציק ומזיק... בדברי גאוה ובוז נוגעים עד הנפש ומלבינים הפנים" (ר' יונה, רמ"ד ואלי) , או "המדבר לשון הרע והמוציא שם רע" (מצודות) ;    הצלע הראשונה מדגישה את הנזק שדיבור לא זהיר ("בוטה" בלשון ימינו) עלול לגרום לזולת - ממש כמו פציעה גופנית.

הצלע השניה של הפסוק מזכירה פסוקים נוספים שבהם דיבור נמשל לתרופה , כמו  (משלי טו ד): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ"( פירוט ).    הצלע השניה מדגישה את כשרונו החיוני של החכם לרפא את הפצעים - אם בכך שהוא "מביא שלום בין אדם לחברו" (רש"י) , או מבטל וסותר את דברי הגנאי והבוז של הזולת (ר' יונה) , או משכנע את הרכלנים לעשות תשובה ולחדול מדיבוריהם הרעים (מצודות) .    

7. בספרות האחרונים הסיקו מכאן מסקנות מעשיות - "אם אחד חירף את חבירו בשם רע, ו[חבירו] הכהו, אף שעבר [המכה] בלאו ד" לא יוסיף", וצריך כפרה - מכל מקום, אין עליו דין רשע כלל, אלא אמרינן: לבו רתחו, אין אדם עומד על צערו, שהרי יש בוטה כמדקרות חרב, דאין בושה גדולה מהוצאת שם רע, ו[המכה] אינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת" (ים של שלמה, בבא קמא ח מב; ראו גם על איסור ההכאה ותוצאותיו המשפטיות ) .   כיוון שהוצאת שם רע כואבת כמו מדקרות חרב, הרי שאם הנפגע החזיר מכות, למרות שאסור לו לעשות כך והוא חייב לפצות את המוכה, הפיצויים נמוכים יותר מאשר במקרה שלא היתה תקיפה מילולית.