קטגוריה:משלי כג א

פסוקים 1-3 פונים לאדם אשר יושב לאכול לחם על שולחנו של מושל, ומזהיר אותו לנהוג בתבונה. על איזה מושל מדובר, ומדוע יש צורך מיוחד בתבונה במצב זה?

1. על-פי הפשט, מושל הוא מלך או שליט. בסעודה על שולחנו של המושל מגישים מאכלים רבים ויקרים וטעימים במיוחד. האדם הפשוט, שאינו רגיל למאכלים כאלה, עלול להתפתות ולאכול בלי הבחנה, והדבר עלול לגרום לו נזק בריאותי או רוחני. לפי זה, הקטע תקף גם לכל סעודה חגיגית שאנחנו משתתפים בה, כגון אירוע או כנס, שמגישים בה מאכלים "כיד המלך". גם בסעודה חגיגית, כדאי לאכול בתבונה ולא לזלול בתאווה (ע"פ ר' יונה גירונדי, רמ"ד ואלי).

בנוסף, עצם הישיבה ליד שולחנו של המושל היא כבוד גדול, והאדם הפשוט עלול להתבלבל ולהסתחרר מהכבוד. לפי זה, הקטע תקף גם לכל מצב שבו אדם זוכה לכבוד מיוחד מצד רשויות השלטון. האדם עלול להשלות את עצמו, שהקרבה לשלטון תעזור לו אם יצטרך עזרה. הקטע נועד להזהיר אותנו מפני אשליה מסוכנת זו, כדברי חז"ל: "הוו זהירים ברשות, שאין מקרבים לו לאדם אלא להנאת עצמן, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו" ( רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, משנה אבות ב ג; וכן מלבי"ם על פסוקנו).

בנוסף לפירוש הפשוט, המפרשים דרשו את המילה מושל בדרכים שונות:

2. מושל הוא כל אדם שנותן לך אוכל, שנקרא "מושל" כי "הוא בעל הסעודה" (מצודות); והקטע מלמד, שיש להתבונן בעיניו של בעל הסעודה, ולראות אם הוא אכן נותן את האוכל בעין יפה ובשמחה, או שהוא נותן בעין רעה ומתוך תחושה של לחץ חברתי בלבד. אם הוא נותן בעין רעה, יש להיזהר ולא לאכול ממטעמיו (מצודות); רעיון דומה מופיע בהמשך הפרק (פסוק 7).

3. מושל הוא חכם (ממשיל משלים), רב: "היה שלמה תופס פיו שלא לדבר בפני מי שגדול ממנו... ואומר ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה" (שמות רבה טו כ); "אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם - בין, ואם לאו - תבין את אשר לפניך; ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה - פרוש הימנו" (חולין ו.).

4. מושל הוא יצר הרע, "שנקרא רוח המושל", והפסוק בא להזהיר מפני מאכלים לא כשרים. "ומה שאמר ללחום, ולא אמר לאכול, לרמוז ששעת אכילה היא שעת מלחמה, כי יצר הרע רוצה לאכול הרבה, וגם בלי הבחנה בין טוב לרע... ויצר הטוב רוצה לעכב ולהבחין כראוי, ולכן יש מלחמה חזקה ביניהם" (רמ"ד וואלי). "וכל זה הוא משל אל המושל אשר באדם, שהוא יצרו המתאוה וכח המתעורר המושל בגויה, שכינה אותו בקהלת בשם מלך זקן וכסיל, והוא המזמין את האדם האמתי שהם כחות שכלו, לאכול בלחמו, וצריך לדעת מי היושב לפניו, ולהשמר מפתויו, בין שלא להרחיב את נפשו המתאוה, לפרוץ גבול, בין שלא לתאו לריבוי המטעמים רק המזון ההכרחי, כי הוא לחם כזבים ואינו לחם המיוחד אל הנפש ואל האדם מצד שהוא אדם, רק מצד בהמותו" (מלבי"ם).

5. מושל הוא השכל, שאמור להיות המושל באדם: "כי תשב ללחום את מושל, והוא מזון החכמה שיזונו בו עם המושל באדם והוא השכל, הנה יקרא לך מהתישבותיך לקבל החכמה שתבין את אשר""לפניך: אם בעל נפש אתה ללחום ולהזין ממזונו, והוא בעל תאוות המושל בשכלו, הנה תשים קוצים בגרונך ובבית הבליעה שתחנק בהם, אל תתאו למטעמותיו ואם ישנם ערבים לפניך, כי מזונו הוא לחם כזבים והבלים, שאין בו תועלת והשארות כלל" (רלב"ג, ורעיון דומה בפירוש מלבי"ם).

1. מפיבושת ישב עם המושל, דוד המלך, ואכל לחם על שולחנו, (שמואל ב ט יג): "וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל"

אולם מפיבושת לא היה זהיר מספיק, וכשאבשלום מרד בדוד, הוא לא מיהר להביע את תמיכתו בדוד, וכך נתן לעבדו פתח לבגוד בו, (שמואל ב טז ג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ?' וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ 'הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַם, כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי'".

שלמה שמע את הסיפור והסיק ממנו מסקנה מעשית: גם אם מזמינים אתכם לאכול על שולחנו של המושל, שמרו על ענווה וזהירות; אל תיתנו לכבוד 'לעלות לכם לראש'.

2. ישנם פסוקים רבים נוספים המזהירים מפני קרבה יתרה לשלטון; ראו (משלי כ ב): "נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ"*.

3. הפסוק שלנו מדבר על בינה ביחס למושל; פסוק דומה מדבר על חכמה ביחס למלך, (משלי טז יד): "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה"*.

4. במשלי אמנמופה מופיע קטע המקביל לפסוקים 1-3. בתרגום לעברית: "אל תאכל סעודה בנוכחות מושל, ואל תפתח את פיך ראשון. אם אתה מרוצה מדברי-כזב, תיהנה מהרוק של עצמך. התבונן בצלחת אשר לפניך והסתפק בה. גם כשהמושל חשוב ונכבד במשרדו, הוא שופע כמו באר נובעת" (פרק 23). מתוך ההקבלה ניתן לפרש שהביטוי "בין תבין את אשר לפניך" משמעו: התבונן והסתכל בצלחת שלפניך, תיהנה מהמראה של האוכל, אבל אל תמהר לאכול אותו. שמור על נימוסי שולחן; תגיד למלצר "תודה רבה, כבר אכלתי בבית"... (ע"פ ד"ר נילי סמט).