קטגוריה:משלי יג כה

1. צדק בין אדם לגופו - נגד זללנות ונגד סגפנות

צדיק הוא הנותן לכל אחד את המגיע לו; הצדיק נותן לנפשו, לצד החומרי שלו, בדיוק את מה שהוא צריך - הוא אוכל בדיוק כמה שהוא צריך כדי לשבוע, לא יותר ולא פחות; הוא אוכל אוכל מזין, המספק לגופו את כל מה שהוא צריך ונותן לו תחושה של שבע, וכך אין לו צורך לזלול ולהשמין.

ומצד שני, הרשע הפוגע גם בעצמו ובגופו; הוא אוכל יותר ממה שהבטן שלו מסוגלת להכיל, וכך תמיד חסר לו מקום בבטן (ע"פ הגר"א); הוא אוכל ממתקים, וכך בטנו נפגעת וכואבת (ע"פ רבי יונה). הוא זולל אוכל-זבל, שאינו מספק לגופו את מה שהוא צריך, ומשאיר אותו עם תחושה של רעב ומחסור תמידי הגורם לו לאכול עוד ועוד.

2. צדק בין אדם לנפשו - נגד עזיבת הלימוד

לאדם יש גם צרכים נפשיים ורוחניים, וכדי לשמור על בריאות הנפש הוא צריך להתייחס אליהם בדיוק באותה רצינות כמו שהוא מתייחס לצרכים הגופניים:

"צדיק אוכל לשובע נפשו - זה הממלא נפשו מדברי תורה. ובטן רשעים תחסר - זה שאין בו דברי תורה... צדיק אוכל לשובע נפשו - שאם למד אדם בבחרותו, לא יעזוב בימי זקנותו, אלא כל ימיו ימלא נפשו מדברי תורה. ובטן רשעים תחסר - שאם למד אדם תורה בנערותו ושכחה, אם אינו מחזירה, הקב"ה מחסרו מטובה של גן עדן לעתיד לבוא..." (מדרש משלי יג כה).

המדרש מסביר, שלימוד תורה הוא כמו אוכל - כמו שאדם צריך לאכול בכל יום כדי להשביע את גופו, כך הוא צריך ללמוד תורה בכל יום כדי להשביע את נפשו - צדיק אוכל לשובע נפשו.

יש אנשים שלומדים תורה בבית הספר, אך לאחר שהם מסיימים את בית הספר הם אומרים "זהו, אני כבר לא צריך ללמוד, למדתי כבר מספיק"; לאנשים אלה רומז המדרש: כמו שאדם שאינו אוכל עלול לסבול מתת-תזונה, כך אדם שמפסיק ללמוד תורה עלול לסבול מתת-תזונה נפשית, הנפש שלו תהיה רעבה והוא עלול להתדרדר ולהיות רשע - ובטן רשעים תחסר.

יש קשר בין שני הפירושים: כשאדם שבע מבחינה רוחנית ונפשית, הוא מרגיש עונג ויש לו פחות צורך להפיק הנאה מאכילה גשמית, ולכן הוא אוכל רק לפי צורכי הגוף; אולם, כשאדם עוזב ומתרחק מהתורה, הנפש שלו מרגישה חוסר, הוא מתגעגע לעונג הרוחני שקיבל מהתורה, ומכיוון שכבר התרחק - הוא משלים את החסר באכילה או בתענוגות גשמיים אחרים.

"הצדיק אוכל מעט מן האכילה הגופנית, כדי שלא תמנענו מלאכול לשובע נפשו מן האכילה הרוחנית. אבל הרשעים אוכלים הרבה מן האכילה הגופנית, עד למלא בטנם, וזה גורם שתחסר להם האכילה הרוחנית, כי דברי חכמה אינם מתיישבים במקום שיש ריבוי האכילה" (רמ"ד ואלי).

3. צדק בין אדם לחברו - נגד צריכה מוגזמת

בדרך-כלל, המושגים צדיק ורשע מתייחסים למעשים שאדם עושה עם אחרים. לכן אפשר לפרש, שהפסוק קשור ל(משלי יג כג): "רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים, וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (ראו ב'דעת מקרא' שקישרו בין הפסוקים). הפסוק ההוא מלמד, שרוב האוכל שבעולם בא מעבודתם הקשה של הפועלים העניים, שחלקם נספים ומתים בלא משפט*; הפסוק שלנו מלמד, שהצדיק - הדואג גם לעניים - אוכל לשובע נפשו - אוכל רק כמה שהוא צריך ולא יותר, כדי שלא ייהנה מהעוול הכרוך ביצירת המזון מעבר למינימום ההכרחי; אולם הרשע, שלא אכפת לו לפגוע בעניים, אוכל בלי הגבלה עד שחסר מקום בבטנו.

לפי זה, המסר של הפסוק קשור לא רק לבריאות האדם היחיד אלא לבריאות החברה כולה ולתרבות הצריכה המוגזמת.

4. ועל-דרך הדרש: לפי חכמי התלמוד, אדם צריך לאכול שליש פחות מכדי שבעו - להשאיר מקום פנוי בבטן, למקרה שמשהו יעצבן אותו, כי זה מסוכן לכעוס על בטן מלאה. אולם, הצדיק אינו כועס, ולכן מותר לו לאכול לשובע - "צדיק אוכל לשובע נפשו"; והרשעים כועסים הרבה, ולכן הם צריכים להשאיר עוד יותר מקום פנוי בבטן - "ובטן רשעים תחסר" (ראיתי בספר "מושל ברוחו" בשם ר' יהונתן אייבשיץ).

לפי התורה, כשאדם נכנס לכרם רעהו, מותר לו לאכול רק כדי להשביע את נפשו, אבל לא לקחת ולשמור לעתיד, (דברים כג כה): "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן":

- הצדיק בפסוקנו מקיים מצוה זו, לא רק בענבים של רעהו, אלא בכל דבר-מאכל שיש בעולם הזה (הרי כל העולם הזה הוא כרמו של ה'), ולכן הוא אוכל רק כדי להשביע את נפשו ולא יותר.

- אולם הרשע אינו בוטח בה', בטנו מלאה בחרדות שמא בעתיד יחסר לו אוכל, ולכן, כאשר הוא אוכל, הוא ממלא את בטנו עד שהיא מתפקעת מרוב אוכל, כביכול כדי לשמור לעתיד.

בתנ"ך מסופר על כמה צדיקים אשר אכלו לשובע נפשם (מדרש משלי):

- אליעזר עבד אברהם, (בראשית כד יז): "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" - למרות שהיה צמא אחרי מסע ארוך, לא ביקש ממנה שתתן לו כד מלא, אלא רק מעט מים.

- רות המואביה, (רות ב יד): "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" - למרות שהוא נתן לה רק חתיכה קטנה של לחם קלוי, היא אכלה ושבעה ואף השאירה קצת (ולא כמו שמלמדים את הילדים בימינו, שהם צריכים לגמור את כל האוכל שבצלחת): "ברכה שרת במעיה של אותה צדקת" (שם).

- חזקיהו מלך יהודה, (ירמיהו כב טו): "אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ", וע"פ חז"ל "היה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין אחריו ואומרין 'זה מלך?!" (שם)- למרות שהיה מלך, היה אוכל כמו אדם פשוט.

- ולדברי חז"ל, גם הקב"ה בעצמו נותן לנו דוגמה לפסוק זה: מצד אחד, התורה מצווה עלינו להקריב קרבנות כדי להביע כבוד כלפי ה', ומצד שני, הקב"ה אינו "אוכל" את הקרבנות אלא רק "מריח" אותם: "הקב"ה אמר לישראל: בניי, מכל הקרבנות שאתם מקריבים לפניי, כלום אני נהנה מהם אלא הריח? שנאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (שם); מכאן, שכאשר אדם מגיע למקום שבו מגישים לפניו הרבה אוכל (למשל באולם אירועים), אין הוא חייב לאכול מכל דבר ודבר - יש דברים שמספיק להריח...

ומצד שני, מסופר על רשעים אשר אכלו הרבה עד שחסר להם מקום בבטן:

- עשו נכד אברהם, (בראשית כה ל): "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי" "עָיֵף אָנֹכִי..." - למרות שיעקב בישל נזיד לעצמו, עשו לא ביקש להתחלק עמו במזון, אלא שילעיט אותו - שישפוך לפיו את כל הנזיד שבסיר.

- עגלון מלך מואב, (שופטים ג יז): "אִישׁ בָּרִיא מְאֹד", כל כך "בריא" עד שכאשר אהוד בן גרא תקע חרב בבטנו, היא נבלעה כולה בתוך קפלי השומן, (שופטים ג כב): "וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ, וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה".

וראו גם (משלי יא יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי"*.