משנה פסחים ט
פסחים פרק ט', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר מועד • מסכת פסחים • פרק תשיעי ("מי שהיה") • >>
פרקי מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני.
שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני.
אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה? שאלו פטורין מן ההיכרת, ואלו חייבין בהיכרת.
איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ, וכמידתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר, מאסקופת העזרה ולחוץ.
אמר רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה', לומר: לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ.
מה בין פסח ראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני, מצה וחמץ עמו בבית.
הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו.
זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצות ומרורים, ודוחין את השבת.
הפסח שבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות.
ואם אכלו, פטורים מכרת.
רבי אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש.
מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה.
אמר רבי יהושע: שמעתי שתמורת הפסח קרבה, ותמורת הפסח אינה קרבה, ואין לי לפרש.
אמר רבי עקיבא: אני אפרש.
הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח, ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויקח בדמיו שלמים, וכן תמורתו.
אחר שחיטת הפסח, קרב שלמים, וכן תמורתו.
המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
המפריש פסחו ומת, לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח, אלא לשם שלמים.
הפסח שנתערב בזבחים, כולן ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו.
נתערב בבכורות, רבי שמעון אומר, אם חבורת כהנים, יאכלו.
חבורה שאבד פסחה, ואמרה לאחד: צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו, והם אוכלים עמו משלו.
ואם שלהן נשחט ראשון, הם אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו.
ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחד, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהן יצא לבית השרפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
אמר להן: אם אחרתי, צאו ושחטו עלי.
הלך ומצא ושחט, והן לקחו ושחטו.
אם שלהן נשחט ראשון, הן אוכלין משלהן, והוא אוכל עמהן.
ואם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן.
ואם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן, ושלו יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.
אמר להן ואמרו לו, אוכלין כולם מן הראשון.
ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, שניהן יוצאין לבית השריפה.
לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה.
שתי חבורות שנתערבו פסחיהן, אלו מושכין להן אחד ואלו מושכין להן אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים: אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.
וכן חמש חבורות של חמשה חמשה, ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה, וכן הם אומרים.
שנים שנתערבו פסחיהם, זה מושך לו אחד, וזה מושך לו אחד, זה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה ממנה עמו אחד מן השוק, זה בא אצל זה, וזה בא אצל זה, וכך הם אומרים, אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי.
ואם שלך הוא פסח זה, ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך.
משנה א
מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה? שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:
משנה ב
אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה? מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל הֵ"א, לוֹמַר: לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:
משנה ג
מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי? הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:
משנה ד
הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:
משנה ה
מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת? פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד; וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:
משנה ו
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:
משנה ז
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:
משנה ח
הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:
משנה ט
חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד: צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ; וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן: אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטוּ. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:
משנה י
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:
משנה יא
שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:
נוסח הרמב"ם
(א) מי שהיה טמא,
- או בדרך רחוקה,
- לא עשה את הראשון - יעשה את השני.
- שגג, או נאנס -
- לא עשה את הראשון - יעשה את השני.
- אם כן -
- למה נאמר: "טמא, או בדרך רחוקה" (במדבר ט י)?
- שאלו - פטורין מן ההכרת,
- ואלו - חייבין בהכרת.
(ב) ואיזו היא - דרך רחוקה?
- מן המודעית - ולחוץ,
- וכמידתה - לכל רוח,
- מן המודעית - ולחוץ,
- דברי רבי עקיבה.
- רבי אליעזר אומר:
- מאסקופת העזרה - ולחוץ.
- אמר רבי יוסי:
- לפיכך - נקוד על הא,
- כלומר - לא מפני שהיא רחוקה ודאי,
- אלא, מאסקופת העזרה - ולחוץ.
(ג) מה בין הראשון - לשני?
- הראשון - אסור "בבל יראה ובבל ימצא".
- והשני - חמץ ומצה, עימו בבית.
- הראשון - טעון הלל באכילתו.
- והשני - אינו טעון הלל באכילתו.
- זה וזה -
- טעונין הלל - בעשיתן,
- ונאכלין - צלי, על מצה ומרורים, ודוחין את השבת.
(ד) הפסח - שבא בטומאה,
- לא יאכלו ממנו -
- זבים, וזבות,
- נידות, ויולדות.
- ואם אכלו - פטורין.
- רבי אליעזר - פוטר, אף על ביאת המקדש.
- לא יאכלו ממנו -
(ה) מה בין פסח מצרים - לפסח דורות?
- פסח מצרים -
- מקחו - מבעשור,
- טעון הזיה, באגודת איזוב -
- על המשקוף, ועל שתי המזוזות,
- ונאכל בחיפזון - בלילה אחד.
- ופסח דורות - נוהג כל שבעה.
(ו) אמר רבי יהושע: שמעתי -
- שתמורת הפסח קרבה,
- ותמורת הפסח אינה קרבה,
- ואין לי לפרש.
- אמר רבי עקיבה: אני אפרש.
- הפסח שנמצא -
- קודם שחיטת הפסח - ירעה עד שיסתאב,
- ויימכר - ויביא בדמיו שלמים,
- וכן תמורתו.
- לאחר הפסח - יבוא שלמים,
- וכן תמורתו.
- קודם שחיטת הפסח - ירעה עד שיסתאב,
- הפסח שנמצא -
(ז) המפריש - נקבה לפסחו,
- או זכר - בן שתי שנים,
- ירעה עד שיסתאב,
- וימכר - ויפלו דמיו לנדבה.
- או זכר - בן שתי שנים,
- המפריש את פסחו - ומת,
- לא יביאנו בנו אחריו - לשם הפסח,
- אלא - לשם שלמים.
- לא יביאנו בנו אחריו - לשם הפסח,
(ח) הפסח -
- שנתערב בזבחים -
- ירעו עד שיסתאבו,
- וימכרו,
- ויביא בדמי היפה שבהן - ממין זה,
- ובדמי היפה שבהן - ממין זה,
- ויפסיד המותר - מביתו.
- נתערב בבכורות -
- רבי שמעון אומר:
- אם חבורת הכהנים - יאכלו.
- רבי שמעון אומר:
(ט) חבורה - שאבד פסחה,
- אמרו לאחד: "צא, ובקש - ושחוט עלינו".
- הלך, ומצא - ושחט,
- והם לקחו - ושחטו.
- אם שלו - נשחט ראשון,
- הוא אוכל משלו - והן אוכלין עימו.
- ואם שלהם - נשחט ראשון,
- הם אוכלין משלהם - והוא אוכל משלו.
- אין ידוע - איזה מהן נשחט ראשון,
- או ששחטו שניהם - כאחת,
- הוא אוכל משלו - והם אינן אוכלים עימו,
- ושלהם - יצא לבית השריפה,
- ופטורין - מלעשות פסח שני.
- הוא אוכל משלו - והם אינן אוכלים עימו,
- אם שלו - נשחט ראשון,
- אמר להם: "אם איחרתי - שחטו עלי".
- הלך, ומצא - ושחט,
- והם לקחו - ושחטו.
- אם שלהם - נשחט ראשון,
- הם אוכלים משלהם - והוא אוכל עמהם.
- ואם שלו - נשחט ראשון,
- הוא אוכל משלו - והם אוכלין משלהם.
- אין ידוע - איזה מהן נשחט ראשון,
- או ששחטו שניהם - כאחת,
- הם אוכלין משלהם - והוא אינו אוכל עמהם,
- ושלו - יצא לבית השריפה,
- ופטור - מלעשות פסח שני.
- הם אוכלין משלהם - והוא אינו אוכל עמהם,
- אם שלהם - נשחט ראשון,
- אמר להם, ואמרו לו -
- אוכלין מן הראשון.
- לא אמר להם, ולא אמרו לו -
- אינם אחראין זה לזה.
(י) שתי חבורות - שנתערבו פסחיהם,
- אלו מושכין להם - אחד,
- ואלו מושכין להם - אחד.
- אחד מאלו - בא לו אצל אלו,
- ואחד מאלו - בא לו אצל אלו.
- וכך הן אומרין:
- "אם שלנו הוא - הפסח הזה,
- ידיך משוכות משלך - ונמנית על שלנו.
- ואם שלך הוא - הפסח הזה,
- ידינו משוכות משלנו - ונמנינו על שלך".
- "אם שלנו הוא - הפסח הזה,
- וכן חמש חבורות -
- של חמישה חמישה,
- ושל עשרה עשרה,
- מושכין להן - אחד מכל חבורה וחבורה,
- וכך היו אומרין.
(יא) שנים - שנתערבו פסחיהם,
- זה מושך לו - אחד,
- וזה מושך לו - אחד.
- זה ממנה עימו - אחד מן השוק,
- וזה ממנה עימו - אחד מן השוק.
- זה בא אצל זה,
- וזה בא אצל זה.
- וכך הוא אומר:
- "אם שלי הוא - הפסח הזה,
- ידיך משוכות משלך - ונמנית על שלי.
- ואם שלך הוא - הפסח הזה,
- ידי משוכות משלי - ונמניתי על שלך".
- "אם שלי הוא - הפסח הזה,
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה פסחים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב