משנה פסחים ט ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ט · משנה ז | >>

המפריש נקבה ^טו לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה ^טז עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.

המפריש פסחו ומת, לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח, אלא לשם שלמים.

משנה מנוקדת

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המפריש - נקבה לפסחו,

או זכר - בן שתי שנים,

ירעה עד שיסתאב,

וימכר - ויפלו דמיו לנדבה.

המפריש את פסחו - ומת,

לא יביאנו בנו אחריו - לשם הפסח,

אלא - לשם שלמים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה - רוצה בו עולת נדבה, והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש, ובית דין היו מקריבין אותן הדמים עולות.

ומכלל הדברים שבאר, מי שיביא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה, כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור, ועולה שיביא נסכיה משלו, ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ויפלו דמיו לנדבה - נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה:

לא יביאנו בנו אחריו - לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין ^יז:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים. ואינם ראויים לפסח דכתיב (שמות יב ה), שה תמים זכר בן שנה:

ירעה עד שיסתאב. במשנה ג' פ"ג דתמורה מפרש הר"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו. הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספות כתבו דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים. והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע"כ ואפי' הכי אינו קרב שלמים אלא ירעה וכו' כדפירש רש"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו:

ויפלו דמיו לנדבה. פירש הר"ב לתיבה וכו' וכן כתב הרמב"ם. ומה בין עולת נדבה לעולת עצמו תנינן פ"ג דתמורה משנה ד'. וא"ת ומאי שנא מאשם דתנן בתמורה פ"ג הפריש נקבה וכו' דיביא מדמיו אשם. וי"ל דמתני' דהכא סברה כמ"ד ב"ח נדחים כדאיתא בגמרא אמתני' דהכא ש"מ ב"ח נדחין. דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל בדחייה בידים דהכא כיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחוי בידים הלכך מ"ד אין ב"ח נדחים לא מודה בכה"ג. וכמ"ש התוס' לעיל לענין אחר. ותמיהני על הר"ב והרמב"ם שהי' להם לכתוב דמתניתין דלא כהלכתא כמ"ש לעיל. ובחבורו פ"ד מהק"פ כתב ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים והיינו כמתניתין דתמורה גבי אשם. ומזה ראיה גמורה למ"ש לעיל. דהרמב"ם ס"ל ירעה אף למ"ד אין ב"ח נדחים. דהא הכא דכתבתי ע"פ התוס' דמ"ד דסבר אין נדחין ס"ל ה"נ דאין נדחין ואפ"ה כתב הרמב"ם ירעה אלא ודאי דאיהו ס"ל דירעה דהכא לאו דחייה היא. אלא יפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא. ומיהו גירסת רש"י וכן התוספות ויביא בדמיה שלמים ועיין במשנה דלקמן. ולרש"י הא דקאמר בעלי חיים נדחים. היינו מדלא קרב עצמו שלמים אלא ירעה. וכדפי' רש"י בגמרא. ולהרמב"ם משום הא לא איריא דנחת עליה קדושת הגוף דליבעי מום כדפי' בפ"ג דתמורה משנה ג' אלא מדתנן יפלו דמיו לנדבה:

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. פירש הר"ב דאין כאן מנוין וצריך שלא יהיה בלא בעלים. עיין במשנה י' וי"א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טו) (על המשנה) המפריש כו'. ואינם ראוים לפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה:

(טז) (על המשנה) ירעה כו'. במ"ג פ"ג דתמורה מפרש הר"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספ' כתבו הואיל והיא ראויה לשלמים והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע"כ ואפ"ה אינו ק"ש אלא ירעה כדפירש"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו:

(יז) (על הברטנורא) עיין במשנה י' וי, 'א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

המפריש נקבה לפסחו וכו': רעז"ל פי' דויפלו לנדבה היינו עולות וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכן הוא בירוש' אבל רש"י ותוס' ז"ל נראה שהם ז"ל גורסין ויביא בדמיו שלמים וז"ל רש"י ז"ל ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים דקבעתיה הפרשה אע"פ שמעיקרו דחוי הוא והרי הוא כבעל מום קבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל המפריש נקבה לפסח וכו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו כשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביאו בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים ע"כ ואיתה ברייתא בס"פ בתרא דכריתות. ותוס' פ"ק דזבחי' דף י"א כתבו דרבינו שמואל מוחק שלמים וגריס יביא בדמיה פסח דשלמים למה יביא הרי קדושים הם לפסח וש"מ יש דיחוי בדמים דקאמ' בגמ' ה"פ יש בדיחוי בדבר שאין בו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וה"נ אמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים דתמכר ויביא בדמיה פסח. ור"ת אומ' דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים. ומתני' דמי שהיה טמא בכה"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דיחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף ע"כ מתוספות מוגהות שמצאתי שם בזבחים פ"ק דף י"א. ובמשנה שבדפוס הגמ' דהכא שכתוב שם ויפלו דמיו לנדבה לשלמים נלע"ד דודאי חד מינייהו טעות הוא. אע"פ שלא הגיהו לא רש"ל ולא רב"א ז"ל. ירוש' כתיבת יד מתני' דלא כרבי ודלא כר"ש דתני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח אחר הפסח תבוא שלמים ר"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום אחר הפסח תבוא שלמים ע"כ. ובגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ בעלי חיים נדחין דקתני תרעה ולא תקרב שלמים היא גופה שזו היא ראייתה מתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים (הגהה משמע מן התוס' דבפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ה ע"ב) דבור המתחיל דמייתי דהא דאמרי' בכל דוכתא פסח שלא בזמנו שלמים הוי היינו לחומרא להטעינו שתי מתנות שהן ד' וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק דוקא. אכן גם נאכל כדין פסח ליום ולילה דקאמרי התם דע"כ האי תנא קסבר דמביאי' קדשי' לבית הפסול מדקאמ' בסמוך דסבר פסח שלא בזמנו שלמים הוי אע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה ע"כ. ותימה גדולה הוא בעיני לע"ד אם כל המשניות שמוזכר בהם שהפסח נעשה מותרו שלמים הוו דוקא כר"ש דס"ל הכי במתני' דבסמוך כמו שאכתוב שם בס"ד. ועוד קשה דהא אדרבא הכא אמרי' דאתיא דלא כר"ש מטעם אחר ולדידהו דוקא כר"ש או לכל הפחות כתנא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא והא לית הלכתא כר"ש דס"ל דמבאין קדשי' לבית הפיסול. וע"ש ג"כ בדבור המתחיל שלא בזמנו והדבר קשה בעיני וצ"ע לע"ד ולא ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל רמז לדבר לא בפירושו ז"ל ולא בחבורו ז"ל). ודלא כר"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין ומרישא נמי שמעי' לה אלא משו' דמהא שמעי' תלת נקט לה הכא וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמ' ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ"ד גבי סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ג) דאין דיחוי אלא הנראה ונדחה וש"מ יש דיחוי בדמים דאפי' דבר שלא קדש מתחלתו קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי מליקרב לבסוף דלא תימא אין דיחוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי קמ"ל. והקשו תוס' ז"ל ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ותרצו דל"מ מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך. אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמרי' באלו קדשים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואפי' ר"ש דאמר התם תמכר שלא במום מודה הכא כדפרישית ע"כ. עוד הקשו ז"ל תימא לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוי דיחוי בדמים ואומר ר"י דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפי' אם לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ע"כ וביד פט"ו דהל' מעשה הקרבנות סי':

המפריש את פסחו ומת וכו': גמ' ת"ר המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דעדיין יש לו בעלים אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ובעי בגמ' דמית האב אימת אילימא דמית קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אמאי הא חלה אנינות עליה מעיקרא פי' רש"י ז"ל בלשון שני ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח דהא דתנן בפירקי' דלעיל דשוחטין על האונן ה"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות. אלא דמית אחר חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם לשלמים אמאי הא קבעיה חצות לפסח ואידחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשני רבא לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשם פסח לשם פסח שני אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו ורבינא אוקי לה במסקנא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא קודם דחייל עליה אנינות ומזדהר משו' חובת פסח דחיילא עליה ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לפסח לידחות וקסבר תנא דידן חצות ממש קבע ולא כל שאר זמן שחיטה: