משנה פסחים ט רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) מי שהיה טמא,

או בדרך רחוקה,

לא עשה את הראשון - יעשה את השני.

שגג, או נאנס -

לא עשה את הראשון - יעשה את השני.

אם כן -

למה נאמר: "טמא, או בדרך רחוקה" (במדבר ט י)?

שאלו - פטורין מן ההכרת,

ואלו - חייבין בהכרת.

(ב) ואיזו היא - דרך רחוקה?

מן המודעית - ולחוץ,

וכמידתה - לכל רוח,

דברי רבי עקיבה.

רבי אליעזר אומר:

מאסקופת העזרה - ולחוץ.

אמר רבי יוסי:

לפיכך - נקוד על הא,

כלומר - לא מפני שהיא רחוקה ודאי,

אלא, מאסקופת העזרה - ולחוץ.

(ג) מה בין הראשון - לשני?

הראשון - אסור "בבל יראה ובבל ימצא".

והשני - חמץ ומצה, עימו בבית.

הראשון - טעון הלל באכילתו.

והשני - אינו טעון הלל באכילתו.

זה וזה -

טעונין הלל - בעשיתן,

ונאכלין - צלי, על מצה ומרורים, ודוחין את השבת.

(ד) הפסח - שבא בטומאה,

לא יאכלו ממנו -

זבים, וזבות,

נידות, ויולדות.

ואם אכלו - פטורין.

רבי אליעזר - פוטר, אף על ביאת המקדש.

(ה) מה בין פסח מצרים - לפסח דורות?

פסח מצרים -

מקחו - מבעשור,

טעון הזיה, באגודת איזוב -

על המשקוף, ועל שתי המזוזות,

ונאכל בחיפזון - בלילה אחד.

ופסח דורות - נוהג כל שבעה.

(ו) אמר רבי יהושע: שמעתי -

שתמורת הפסח קרבה,

ותמורת הפסח אינה קרבה,

ואין לי לפרש.

אמר רבי עקיבה: אני אפרש.

הפסח שנמצא -

קודם שחיטת הפסח - ירעה עד שיסתאב,

ויימכר - ויביא בדמיו שלמים,

וכן תמורתו.

לאחר הפסח - יבוא שלמים,

וכן תמורתו.

(ז) המפריש - נקבה לפסחו,

או זכר - בן שתי שנים,

ירעה עד שיסתאב,

וימכר - ויפלו דמיו לנדבה.

המפריש את פסחו - ומת,

לא יביאנו בנו אחריו - לשם הפסח,

אלא - לשם שלמים.

(ח) הפסח -

שנתערב בזבחים -

ירעו עד שיסתאבו,

וימכרו,

ויביא בדמי היפה שבהן - ממין זה,

ובדמי היפה שבהן - ממין זה,

ויפסיד המותר - מביתו.

נתערב בבכורות -

רבי שמעון אומר:

אם חבורת הכהנים - יאכלו.

(ט) חבורה - שאבד פסחה,

אמרו לאחד: "צא, ובקש - ושחוט עלינו".

הלך, ומצא - ושחט,

והם לקחו - ושחטו.

אם שלו - נשחט ראשון,

הוא אוכל משלו - והן אוכלין עימו.

ואם שלהם - נשחט ראשון,

הם אוכלין משלהם - והוא אוכל משלו.

אין ידוע - איזה מהן נשחט ראשון,

או ששחטו שניהם - כאחת,

הוא אוכל משלו - והם אינן אוכלים עימו,

ושלהם - יצא לבית השריפה,

ופטורין - מלעשות פסח שני.

אמר להם: "אם איחרתי - שחטו עלי".

הלך, ומצא - ושחט,

והם לקחו - ושחטו.

אם שלהם - נשחט ראשון,

הם אוכלים משלהם - והוא אוכל עמהם.

ואם שלו - נשחט ראשון,

הוא אוכל משלו - והם אוכלין משלהם.

אין ידוע - איזה מהן נשחט ראשון,

או ששחטו שניהם - כאחת,

הם אוכלין משלהם - והוא אינו אוכל עמהם,

ושלו - יצא לבית השריפה,

ופטור - מלעשות פסח שני.

אמר להם, ואמרו לו -

אוכלין מן הראשון.

לא אמר להם, ולא אמרו לו -

אינם אחראין זה לזה.

(י) שתי חבורות - שנתערבו פסחיהם,

אלו מושכין להם - אחד,

ואלו מושכין להם - אחד.

אחד מאלו - בא לו אצל אלו,

ואחד מאלו - בא לו אצל אלו.

וכך הן אומרין:

"אם שלנו הוא - הפסח הזה,

ידיך משוכות משלך - ונמנית על שלנו.

ואם שלך הוא - הפסח הזה,

ידינו משוכות משלנו - ונמנינו על שלך".

וכן חמש חבורות -

של חמישה חמישה,

ושל עשרה עשרה,

מושכין להן - אחד מכל חבורה וחבורה,

וכך היו אומרין.

(יא) שנים - שנתערבו פסחיהם,

זה מושך לו - אחד,

וזה מושך לו - אחד.

זה ממנה עימו - אחד מן השוק,

וזה ממנה עימו - אחד מן השוק.

זה בא אצל זה,

וזה בא אצל זה.

וכך הוא אומר:

"אם שלי הוא - הפסח הזה,

ידיך משוכות משלך - ונמנית על שלי.

ואם שלך הוא - הפסח הזה,

ידי משוכות משלי - ונמניתי על שלך".

הדף הראשי של משנה פסחים ט

משנה פסחים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב