משנה מנחות יא

לחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן, וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן, נמצא ארכו ממלא כל רחבו של שלחן, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר, השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה.

לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה.

נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן.

אבא שאול אומר, שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

אמרו לו, והלא כבר נאמר (ויקרא כד), ונתת על המערכת לבונה זכה.

אמר להן, והלא כבר נאמר (במדבר ב), ועליו מטה מנשה.

משנה ו

ארבעה סניפין של זהב היו שם מופצלין מראשיהן, שהיו סומכים בהן שנים לסדר זה ושנים לסדר זה.

ועשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלול, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה.

לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת, אלא נכנס מערב שבת ושומטן ונותנן לארכו של שלחן.

כל הכלים שהיו במקדש, ארכן לארכו של בית.

משנה ז

שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב.

על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין.

ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.

ארבעה כהנים נכנסין, שנים בידם שני סדרים, ושנים בידם שני בזיכין.

וארבעה מקדימין לפניהם, שנים ליטול שני סדרים, ושנים ליטול שני בזיכים.

המכניסים עומדים בצפון, ופניהם לדרום.

המוציאין עומדים בדרום, ופניהם לצפון.

אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה כנגד טפחו של זה, שנאמר (שמות כה), לפני תמיד.

רבי יוסי אומר, אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין, אף זו היתה תמיד.

יצאו ונתנו על השלחן של זהב שהיה באולם, הקטירו הבזיכין, והחלות מתחלקות לכהנים.

חל יום הכפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב.

חל להיות ערב שבת, שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה.

משנה ח

סדר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר שבת והקטיר את הבזיכים בשבת, פסולה, ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא.

סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר את הבזיכין לאחר שבת, פסול, ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא.

סדר את הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת והקטיר את הבזיכין בשבת, [ פסול ].

כיצד יעשה, יניחנה לשבת הבאה, שאפילו היא על השלחן ימים [ רבים ], אין בכך כלום.

משנה ט

שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים, ולא יתר על שלשה.

כיצד, נאפות מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב, לשנים.

חל יום טוב להיות אחר השבת, נאכלות לשלשה.

לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר.

כיצד, נאפה בערב שבת ונאכל בשבת, לתשעה.

חל יום טוב להיות ערב שבת, נאכל לעשרה.

שני ימים טובים של ראש השנה, נאכל לאחד עשר.

ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן, דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום.

משנה מנוקדת

(א) שְׁתֵּי הַלֶּחֶם,

נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת,

וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת.

לֶחֶם הַפָּנִים,

נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד,

וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן;

וּכְשֶׁהוּא רָדָן,

נוֹתְנָן בַּטְּפוּס,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ:

(ב) אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים,

לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ,

וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים;

וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,

לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר:

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים,

כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה,

וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פַּאגֵי:

(ג) חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל,

לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָתָן בִּפְנִים,

וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת;

טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת,

אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת;

וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֶעֶרֶב שַׁבָּת,

דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

(ד) כָּל הַמְּנָחוֹת,

יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בִּפְנִים,

וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בַּחוּץ.

כֵּיצַד?

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם,

אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה,

וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.

לֶחֶם הַפָּנִים,

אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה,

וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה:

זד"ד יה"ז.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:

"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד",

שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים:

(ה) הַשֻּׁלְחָן,

אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים,

אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה.

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן,

וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן,

נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן;

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר, וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכּוֹ עֲשָׁרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן,

וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן,

וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע,

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:

שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.

אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד, ז):

"וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה"?

אָמַר לָהֶן,

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (במדבר ב, כ):

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

(ו) אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם,

מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן,

שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן,

שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה;

וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים,

כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל,

אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה,

וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.

לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,

אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת,

וְשׁוֹמְטָן, וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,

אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת:

(ז) שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים,

עַל פֶּתַח הַבַּיִת,

אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ,

וְאֶחָד שֶׁל זָהָב.

עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ,

וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ,

שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין;

וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים,

שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין,

שְׁנַיִם – בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים,

וּשְׁנַיִם – בְּיָדָם שְׁנֵי בָּזִיכִין;

וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם,

שְׁנַיִם – לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים,

וּשְׁנַיִם – לִטֹּל שְׁנֵי בָּזִיכִים.

הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם;

הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן;

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין,

וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ל):

"לְפָנַי תָּמִיד".

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין,

אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד.

יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָּאוּלָם.

הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין,

וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.

חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,

הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב.

חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת,

שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב;

הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי,

מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:

(ח) סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת וְאֶת הַבָּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בְּשַׁבָּת,

פְּסוּלָה,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בְּשַׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת,

פָּסוּל,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בְּשַׁבָּת,

פָּסוּל.

כֵּיצַד יַעֲשֶׁה?

יַנִּיחֶנָּה לְשַׁבָּת הַבָּאָה;

שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים,

אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

(ט) שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת,

אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם,

וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.

כֵּיצַד?

נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב,

לִשְׁנַיִם;

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת,

נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל,

אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה,

וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.

כֵּיצַד?

נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת,

לְתִשְׁעָה;

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת,

נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה;

שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר.

וְאֵינוֹ דּוֹחֶה,

לֹא אֶת הַשַּׁבָּת,

וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן:

דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב,

וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם:

נוסח הרמב"ם

(א) שתי הלחם -

נילושות - אחת אחת,

ונאפות - אחת אחת.

לחם הפנים -

נילוש - אחד אחד,

ונאפה - שתים שתים,

ובטפוס - היה עושה אותן.

כשהוא רודה אותן -

נותנן לטפוס - כדי שלא יתקלקלו.

(ב) אחד שתי הלחם, ואחד לחם הפנים -

לישתן, ועריכתן - בחוץ,

ואפייתן - בפנים,

ואינן דוחות את השבת.

רבי יהודה אומר: כל מעשיהן - בפנים.

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר -

שתי הלחם, ולחם הפנים - כשרות בעזרה, וכשרות בבית פגי.

(ג) חביתי כוהן גדול -

לישתן, ואפייתן - בפנים,

ודוחות את השבת.

טוחנן, והרקדן - אינן דוחות את השבת.

כלל אמר רבי עקיבה -

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת - אינה דוחה את השבת,

וכל מלאכה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת - דוחה את השבת.

(ד) כל המנחות -

יש בהן מעשה כלי - בפנים,

ואין בהן מעשה כלי - בחוץ.

שתי הלחם -

אורכן שבעה, ורוחבן ארבעה, וקרנותיה ארבע אצבעות.

לחם הפנים -

אורכו עשרה, ורוחבו חמישה, וקרנותיו שבע אצבעות.

רבי יהודה אומר: שלא תטעה - זדד, יהז.

בן זומא אומר: "ונתת על השולחן לחם פנים" (שמות כה ל) - שיהא לו פנים הרבה.

(ה) השולחן - אורכו עשרה, ורוחבו חמישה,

לחם הפנים - אורכו עשרה, ורוחבו חמישה,

נותן אורכו - כנגד רוחבו של שולחן,

וכופל - טפחיים ומחצה מכאן, וטפחיים ומחצה מכאן,

נמצא אורכו ממלא רוחבו של שולחן - דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר:

השולחן - אורכו שנים עשר, ורוחבו שישה,

לחם הפנים - אורכו עשרה, ורוחבו חמישה,

נותן אורכו - כנגד רוחבו של שולחן,

וכופל - טפחיים מכאן, וטפחיים מכאן,

וטפחיים ריוח באמצע - כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן.

אבא שאול אומר:

שם - היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

אמרו לו:

והלוא כבר נאמר: "ונתת על המערכת לבונה זכה" (ויקרא כד ז).

אמר להם:

והלוא כבר נאמר: "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב כ).

(ו) ארבעה סניפין של זהב היו שם - מפוצלין מראשיהן,

שהיו סומכין בהן - שנים מסדר זה, ושנים מסדר זה.

ועשרים ושמונה קנים - כחצי קנה חלול,

ארבעה עשר לסדר זה, וארבעה עשר לסדר זה.

לא סידור קנים, ולא נטילתן - דוחה את השבת,

אלא נכנס מערב שבת - ושומטן, ונותנן לאורכו של שולחן.

וכל הכלים שהיו במקדש - אורכן לאורכו של בית.

(ז) שני שולחנות היו באולם - מבפנים על פתח הבית,

אחד של שיש, ואחד של זהב.

על של שיש - נותנין לחם הפנים בכניסתו,

ועל של זהב - ביציאתו,

שמעלין בקודש - ולא מורידין.

ואחד של זהב מבפנים - שעליו לחם הפנים תמיד.

ארבעה כהנים נכנסין -

שנים בידם שני סדרים, ושנים בידם שני בזיכין,

וארבעה מקדימין לפניהם -

שנים ליטול שני סדרים, ושנים ליטול שני בזיכין.

הנכנסין - עומדין בצפון, ופניהם לדרום,

והיוצאין - עומדין בדרום, ופניהם לצפון.

אלו מושכין - ואלו מניחין,

וטפחו של זה - לתוך טפחו של זה,

שנאמר: "לפני תמיד" (שמות כה ל).

רבי יוסי אומר:

אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין - אף זו היתה תמיד.

יצאו - ונתנום על שולחן של זהב שהיה באולם,

הקטירו הבזיכין,

והחלות - מתחלקות לכהנים.

חל יום הכיפורים להיות בשבת - החלות מתחלקות לערב.

חל להיות ערב שבת - שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב.

הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי - מפני שדעתן יפה.

(ח) סידר את הלחם בשבת, ואת הבזיכים לאחר שבת,

והקטיר את הבזיכין בשבת - פסולה, ואין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.

סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת,

והקטיר את הבזיכים לאחר שבת - פסולה, וחייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.

סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר שבת,

והקטיר את הבזיכים בשבת - פסולה.

כיצד יעשה? -

יניחנה לשבת הבאה,

שאפילו הוא על השולחן ימים - אין בכך כלום.

(ט) שתי הלחם נאכלות -

אין פחות משנים, ולא יתר על שלשה.

כיצד? -

נאפות מערב יום טוב - נאכלות ביום טוב לשנים,

חל יום טוב להיות אחר שבת - נאכלות לשלשה.

לחם הפנים נאכל -

אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר.

כיצד? -

נאפה מערב שבת - נאכל בשבת לתשעה,

חל יום טוב להיות ערב שבת - נאכל לעשרה.

שני ימים טובים של ראש השנה - נאכל לאחד עשר.

ואינו דוחה - לא את השבת, ולא את יום טוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, משום שמעון בן הסגן:

דוחה - את יום טוב,

ואינו דוחה - את יום צום.

פירושים

משנה מנחות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב