תוספות יום טוב על מנחות יא

<< · תוספות יום טוב · על מנחות · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

שתי הלחם. לשון התוס' במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. דהכא תנן שתי הלחם. ובשמואל [א' י' ד'] כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. ולעיל פרק ואלו מנחות קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיה נ"א י"ד) ולא יחסר לחמו עכ"ל. ושמעינן דבמשנתינו ל"ג כגי' הספרים דגרסי גבי לחם הפנים שנים ואחד בלשון זכר. מדלא מייתו לה מהכא דנשנה בלשון זכר. וכן בגמ' גרסי' אחת ושתים. ומ"מ יש לי תמיהות על דבריהם דמה להם להביא ראיה משמואל. ובלחם הבכורים עצמם כתיב (ויקרא כ"ב) לחם תנופה שתים ותרגום אונקלוס תרין גריצין. ומה שהביאו ראיה מהמקרא דבלשון זכר נאמר מדכתיב ולא יחסר לחמו. זו אינה ראיה כלל שכינוי יחסר מוסב על האדם. וכענין שנאמר ביחזקאל [ד' י"ז] למען יחסרו לחם ומים. אבל נמצאו בלשון זכר בפרשת במדבר ולחם התמיד עליו יהיה. ובשמואל [א' י"ז י"ז] ועשרה לחם הזה. ועוד נאמר שם [כ"א] חמשה לחם. ובישעיה [כ"ח כ"ח] לחם יודק. ובתהלים [ק"ד ט"ו] ולחם לבב אנוש יסעד. ובמשלי [ט' י"ז] ולחם סתרים ינעם:

ונאפות אחת אחת. פי' הר"ב דכתיב ושמת אותם כו'. ואי אתה נותן שתי הלחם שתים שתים. אדעלמא קאי דהא בפעם אחת אין נאפות. אלא שתים בלבד:

ובטפוס היה עושה אותן. דת"ר ושמת אותם בדפוס. וכתבו התוס' וא"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי"ל דא"כ לכתוב ונתת אותם. אבל ושמת משמע שימה בדפוס. ע"כ. וכיצד נעשית בדפוס אכתוב בסוף מתני' ופי' בטפוס כתב הר"ב כמו דפוס פורמא בלעז. כמו טופסי גיטין. תוס'. ועיין בגיטין פ"ב משנה ד'. ומ"ש הר"ב כמין תיבה כו' כך הלחם היה לו ב' דפנות. כדתנן במשנה ה':

וכשהוא רדן. כתב הר"ב דפוס אחד היה לה בתנור כשהיא נאפית והיה מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש"י:

נותנן בטפוס. הן הקערות של שלחן כדאמר קערותיו אלו טפוסין וכפרש"י בפי' חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוס'. ועיין מ"ש במשנה ו'. ובגמרא ולהדרא לדפוס קמא. כיון דאפי לה נפחה. ומכאן דקדקו התוס' שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כמו שנראה מתוך הסברא. כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה. הא אין הדפוס מניחה: ועוד דבכל דוכתא משמע שהיה מדביקין את הפת בתנור. ואם בתוך הדפוס נתונה. אי אפשר להדביקה. ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בטפוס אין לדקדק דשייך רדייה מפני הדפוס. ולא מפני שהודבק בתנור. ע"כ. ולפי זה דברי הר"ב סתרי אהדדי דכתב ומתקן הבצק בתוך הדפוס והדר כתב וכשהוא רודה אותן מן התנור נמצא שמחוץ לדפוס הן. אבל נ"ל ליישב דבריו דס"ל שהדפוס שבתנור היה צר מהדפוס שבו נעשה ונמצא שבתוך הדפוס נעשה כפי הסברא אלא שהדפוס שבתנור הוא צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. והיינו דפי' שהוא רודה מן התנור. גם יכולה להנפח וצריכה דפוס גדול מן הראשון:

משנה ב

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. כתב הר"ב לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכ"כ הרמב"ם. ועל כרחינו צריכין לומר שגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דאנן גרסי' הכי הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה. ואפייתן בפנים. אלמא מדת יבש נתקדשה. אמר רבא הוקשה [בתירוץ זה] אדם קשה שהוא קשה [חכם ומחודד] כברזל [לחתוך הלכה] ומנו רב ששת. מאי קשיא [נ"ל סתמא דגמרא פריך] דלמא עשרון לא מקדש. תנור מקדש. אלא אי קשיא הא קשיא. ואפייתן בפנים. אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדש. אלא ודאי דגירסתם לא היתה כך. מאי קשיא וכו'. וא"ת תקשה אמאי לא מתרצינן דלמא עשרון לא מקדש כו'. והרי מצאנו לר"ע דס"ל הכי בפ"ט משנה ה'. וכתבתי שם דאף רבי יונתן ס"ל הכי. וי"ל דגמרא לא בעי למדחי מתני' דלא תיתי כת"ק דהתם. והיינו נמי דהרמב"ם בחבורו סוף פ"ק מהלכות כלי המקדש [הי"ט] פסק דמדות יבש נתקדשו בפנים. וכן משמע מלשונו בפ"ב דמעשה הקרבנות [ה"ט] שכתב בירוצי המדות של סלת חול. שאין גב העשרון קדש. ש"מ דאלו פנים העשרון קדש*). ואפ"ה פסק בפ"ה ופ"ח מה' תמידין [ה"ז] למתניתין דהכא דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואי איתא דגירסתו בגמרא כדגרסי' אנן. היה לו לדחות דברי ת"ק דפ"ט מהלכה מקמי הך דהכא משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם. אלא ודאי דגירסא אחרת היתה לו ולא גרס מאי קושיא דלמא וכו' וכיון דגמרא לא דחי לה ש"מ משום דלא ניחא לגמרא למוקי מתני' דלא כת"ק דפרק ט' ושמעינן דהלכתא כותיה. ואי משום דמתניתין קאי בקושיא לא מש"ה נדחית מהלכה. ותסייעין למ"ש בפרק דלעיל משנה ו' גבי ואם הביא פסול. דאע"ג דמתני' קשיתין. לא זזה. והלכה היא. ועי' עוד לקמן:

לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא מקדשה. ופי' התוס' דאי מקדשה מגנייא מלתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כדפרישית בפ"ק [דף ט'] . ע"כ:

ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. בגמרא מקשינן אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. כדכתבינן לעיל ואסיק בקושיא. וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע"כ. ולדבריהם לענין הלכה לית הלכתא כמתני'. כיון דתרי תנאי נינהו אלא אי אפייתן בפנים דוחות את השבת. ואי אינן דוחות את השבת אין אפייתן בפנים. ולכאורה כיון דבס"פ סתם לן נמי דאינן דוחות את השבת. דקי"ל הכי. ולפיכך אין אפייתן בפנים. ותמה אני על הרמב"ם שפסק בחבורו שאינן דוחות את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. ומיהו למאי דפרישית לעיל דמשום קושיא שמקשה בגמרא לא דחינן משנה מהלכה ואע"ג דלא מיתרצה הקושיא. אתי שפיר דה"נ דכוותיה. ולא ס"ל דתברא כו' כמ"ש התוס'. דא"כ לא הוה משתמיט גמרא גופיה לאסוקי דתברא כו' כדאמר בעלמא. ועמ"ש במשנה ו' פ"ב דמעילה. ועמ"ש במשנה ו' פ"ק דמדות:

רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם הוי רגיל כו'. מסקינן בגמ' דבגמרא פליגי. דיקא נמי דקתני רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל כו'. ש"מ דלא בקראי פליגי. מדנקיט האי לישנא לעולם הוי רגיל. וכתב רש"י בגמרא פליגי מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש. ע"כ. ומשום ר"ש נקט נמי בדר"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידיה כיון דכל מעשיהם בפנים דאף מדות יבש מקדש ס"ל:

בבית פאגי. לשון הר"ב. רמב"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ. ולשונו בפירושו מחוץ לעזרה אבל במשנה ג' פ"ז. כתב כלשון הר"ב. ומ"ש הר"ב ששם היו אופים המנחות. כבר כתבתי לעיל בפ"ז [במשנה ג'] דבנא"י אשכחית שכתוב בה ששם היו אופים חלות תודה ורקיקי נזיר. ועיין עוד שם בפי' הר"ב דמפרש פי' אחר אבבית פאגי:

משנה ג

חביתי כ"ג לישתן ואפייתן בפנים. והר"ב העתיק לישתן ועריכתן בפנים ולי נראה דה"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים:

לישתן ועריכתן בפנים. כתב הר"ב ולדברי הכל שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כ"ג נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה. וכן לשון רש"י. ומסיים בה והאי דלא משחו עשרון שלם מפני שכל אדם מודד בו [מנחתו. ופעמים] שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. ע"כ. וכתבו התוס' דלא יתכן טעם זה כלל. דהא בפ' כל המנחות באות מצה [דף נ"ז] [ואני העתקתיו בפ"ט משנה ה'] דרשינן מקרא מדות יבש לא נתקדשה מדכתיב (ויקרא כ"ג) חמץ תאפינה ביכורים לה'. אימתי לה' לאחר אפייה. ואע"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב לא שנא. ונראה לפרש דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם במדת יבש הוא דאין בהן שמן. ולישתן ועריכתן לא היתה בכלי הלח. אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדות הלח נמשחה לכ"ע ובכלי שהיה לש ועורך היה בולל. לפיכך צריך בכלי שרת [ועיין בפי' הר"ב פ"ו מ"ג] והא דנקט במתני' חביתי כ"ג לאו דוקא. דה"ה שאר מנחות הטעונות שמן כדאיתא בתוספתא דקתני מנחה יש בה מעשה כלי בפנים טחינתו והרקדתו בחוץ ולישתו ועריכתו [ואפייתו] בפנים וכו' והא דלא תני במתני' אלא חביתין יש לומר משום דחביתין חלוקין משתי הלחם ולחם הפנים בשני דברים. דאלו לישתן ועריכתן בחוץ ואינן דוחות את השבת. ואלו לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת. ועוד נראה דמתני' נמי קתני שאר מנחות. דקתני בסיפא כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ופי' בקונטרס לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ ע"כ. וראיתי לרש"י עצמו במסכת זבחים פי"א דף צ"ו. אדאמרינן התם שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור [וקדושתן] בתנור כתב וז"ל וקדושתן בתנור שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמר בפרק שתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו. ע"כ:

כלל א"ר עקיבא כו'. ונשנה פ"ו דפסחים ומשולש בפ' י"ט דשבת. ולא בעי צריכותא דאשמועינן בכל דוכתא מאי קדחי שבת. תוס'. וע' במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:

משנה ד

כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים. פי' הר"ב במלאכתן שנעשה בהם בפנים כו' ובמלאכתן שנעשה בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים. וכ"כ הרמב"ם. ומסיים וזה המאמר מחובר. במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ. ונאפה בפנים. ע"כ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כדקתני תוספתא שכתבתי לעיל בשם התוס' והעתיקה הרמב"ם ג"כ בחבורו ספי"ב מה' [מעשה] הקרבנות. ומש"ה פירש סיפא דקאי אלחם הפנים ושתי הלחם. וזה דוחק. ורש"י פירש מעשה כלי לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים. ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא הוא. והתוס' דחו גם זה. ופירשו דאין בהן מעשה כלי בחוץ אטחינה והרקדה קאי דלא בעו כלי שרת כי ההיא דתוספתא. ע"כ:

יש בהן מעשה כלי בפנים. גמ' שאלו את רבי. זו מנין. א"ל הרי הוא אומר (יחזקאל מ"ו) ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. מנחה דומיא דאשם [וחטאת] מה אשם וחטאת טעונין כלי. אף מנחה נמי טעונה כלי ופירש"י זו מנין שהמנחות טעונים כלי דכתיב אשר יבשלו. ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא. דכתיב לבלתי הוציא אל [החצר] החיצונה. ע"כ. וכתבו התוס' דלענין קמיצה וקידוש קומץ לא מיירי. דנפקא לן לעיל בס"פ התודה מהקישא דזאת התורה מה עולה טעונה כלי. דכתיב (בראשית כ"ב) ויקח את המאכלת. [ועמ"ש בשם התוס' במשנה ב' פ"ק דחולין] אף כל טעון כלי. וקמיצה כנגד שחיטה. וקידוש קומץ כנגד קבלה. כדאמרי' לעיל בפ"ב [די"ג] . אלא הכא בלישה ועריכה ואפייה של מנחה מיירי דאתקש אפייה דמנחה לבישול דחטאת ואשם מה חטאת כו'. כדפי' בקונטרס ובפנים משתעי כו' אף אפייה דמנחה טעונה כלי שרת וה"ה לישה ועריכה. וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא. אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. הא כתיב בהו כלי. ואילו למנחת סלת. אין בה אפייה קודם קמיצה. ע"כ. ושותיה דמרן הכ"מ בפי"ב מה' [מעשה] הקרבנות [הכ"ב] לא ידענא מאי היא. שכתב דהתוס' מפרשים דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרסי מאי דגריס בספרים מה חטאת ואשם טעונים כלי אף מנחה נמי טעונה כלי. ע"כ. והרי כל דבריהם אמורים בטעונים כלי. ואי משום דכתבו ובפנים משתעי כו'. אף רש"י כתב כן:

כיצד. הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים ואמר שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הרמב"ם. ור"ל בששה שטחים שכיון שכופלים אותן מכאן ומכאן הנה יש לו ששה שטחים. ר"ל שטח התחת ושני שטחי הכפילה שמזה ומזה. והשטחים השלשה הם שני פעמים שהם שלשה מבחוץ וכן ג' מבפנים. ואע"ג שאין במשנה מדיני הכפילה אלא בלחם הפנים. ילפינן מינה דה"ה לשתי הלחם. אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר' יהודה ור"מ. אבל תמיהני דבחבורו פ"ח מה' תמידין. לא כתב הכפילות בשתי הלחם:

וקרנותיהן. פי' הר"ב שהוא מדביק בצק כו'. וכ"כ רש"י. וע' במשנה דלקמן בדבור וכופל כו'. ומ"ש שם בס"ד:

שיהא לו פנים. ל' הר"ב דפנות והן הן הקרנים. ול' רש"י שיהא לו פנים דפנות שיהא לו פינים זויות והן הן הקרנות. וכך הגהתי בל' הר"ב ונראה בעיני דגרסת המשנה לרש"י כך היא. שיהא לו פנים. שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות פנים חדא כדכתי' פנים ודרשינן דפנות והיינו כפילות דלקמן [*שכן קורא רש"י דפנות לאלו הכפילות]. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות ולא אתא בן זומא לפלוגי. אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ודקתני בן זומא אומר בל' מחלוקת. לא קשיא כדאשכחן כה"ג טובא ול"פ וכתבתים בפ"ג דבכורים. ועמ"ש עוד בזה במשנה דלקמן. [*וצ"ע דבפרק כל שעה דף ל"ז. אמרי' וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח. שכן מצינו בלחם הפנים טפח. ומפרש רש"י שהיו עובי דפנותיו טפח. דהיינו לחם שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ע"כ] והרמב"ם פי' וז"ל. ומ"ש שיהא לו פנים הרבה. ר"ל [צדדים] שמקיפים אותו ששה [פנים] כמו שבארנו. ע"כ. וכבר ביארתי מה דעתו בצדדים שאמר. ונראה דגירסתו במשנה שיהא לו פנים הרבה. וז"ל בחבורו פ"ה מתמידין כל חלה מהן מרובעת. שנא' לחם הפנים. שיהא לו פנים רבים אורך כל חלה כו' והשלחן ארכו כו' וכופל כו'. ע"כ. וענין מרובעת לאפוקי עגולה. או בעלת זויות חמשה ויותר. אבל לא שהיא מרובעת שוה הצלעות. שהרי היא על תמונת מרובע ארוך. ומ"מ גם לדבריו. בן זומא אינו חולק:

משנה ה

השלחן ארכו עשרה כו'. כתב הר"ב ר"י לטעמיה דאמר [כו'] במס' כלים פי"ז מ"י:

וכופל טפחיים ומחצה מכאן וכו'. פי' הר"ב וכופל הלחם טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן והן הקרנות. וכ"כ רש"י ולא הבינותי זה. דהא פי' הר"ב. וכן פי' רש"י על וקרנותיהן במשנה דלעיל שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים וכו'. ואע"פ שזה פי' על קרנות דשתי הלחם מסתמא גם קרנות דלחם הפנים נמי בכה"ג. ועוד דהא תנן דקרנות דלחם הפנים שבע אצבעות והכא הכפילה היא טפחיים ומחצה. ותו בגמ' א"ר יוחנן לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שלחן מקדש ט"ו טפחים למעלה. לדברי האומר טפחיים קופל מקדש י"ב טפחים למעלה. ופרכינן והאיכא קרנות. קרנות לגויה דלחם כייף להו ולחם עלייהו נייח. ופי' רש"י והאיכא קרנות שבולטין ועשוין בראש הדופן. ע"כ. ולפיכך נ"ל שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ויש לי ג"כ תמיהה על פי' הרמב"ם בקרנות דמפרש שהוא הגובה. ור"ל העובי של הלחם וא"כ מאי משני לגויה דלחם כייף להו דאע"ג דנפרש דפריך מעובי הלחם. שגם הוא מרבה באויר דלמעלה ונמצא דמקדש טפי. מ"מ שינויא בלישנא דחיקא הוא. דמאי כייף להו דקאמר. הכי הל"ל לחם לגויה מכייף. וכלומר שיעור עוביו. והרלב"ג בפי' החומש תמה על הרמב"ם בזה דמפרש דקרנותיו העובי. שכיון ששתי הלחם דחמץ הן ואין עובין אלא ד' אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה. ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל הארך והרחב והעובי כי הכמות יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו. וגם משעור העשרון שהיא עשירת ג' סאין יתבאר שיהיה עובי החלות שהן מצה. שנראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח. ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע. ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו אינו כך. אבל לפי הנראה הוא לומר שלא היתה החלה בעלת ד' צלעות. אבל היתה בעלת ח' צלעות ד' צלעות לצד הזויות באלכסון. והם אשר קראם קרנות וארך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם שיהיה לזה הלחם פנים רבים בכל א' משטחיו המקיפים בו וכו'. והביאו הכ"מ בפ"ה מתמידין [ה"ט]. אבל גם פירושו בקרנות לא יתכן כלל. מהא דאמרינן בגמ'. והאיכא קרנות כו'. דבין הקושיא ובין התירוץ. אין להם מקום לפי פירושו. ולא ידעתי למה לא העיר הכ"מ מהגמ'. הן על הרמב"ם. הן על הרלב"ג. ולפיכך הנכון דברי רש"י והר"ב ועוד לדבריהם הקרנות דהכא. כמו קרנות דמזבח שהם כקרנות בולטות בזויות. אבל צריך להגיה בכאן ובהן כמ"ש:

רמ"א. כ' הר"ב והל' כר"מ עמ"ש בזה במשנה דלקמן בדבור ונותנן:

ועליו מטה מנשה. כתב הר"ב והיינו סמוך ה"נ על סמוך. ואע"ג דבמ"ד פ"ה דפסחים אמרי' דעל חמץ לאו דוקא בסמוך. הא כתבו התוס' דהתם דף ס"ג. דהכא שאני דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. ע"כ. וכה"ג כתבתי בשמם במ"ג פ"ז דהתם נמי לא דרשינן על בסמוך:

ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ"ו פ"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות:

משנה ו

ארבעה סניפין של זהב היו שם כו'. דאמר קרא (שמות כ"ה) ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו. קערותיו. אלו דפוסין. כפותיו אלו בזיכין. קשותיו אלו סניפין [מרבוי דקרא. ל"א שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר] ומנקיותיו. אלו קנים [שמנקין הלחם מעיפוש] אשר יסך בהן שמסככין בהם את הלחם [שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה] גמ':

סניפין. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר. וחבירו במשנה ג' פכ"א דכלים:

מפוצלים מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השלחן לפי שהסניפין הן כמו יתדות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה. כמ"ש רש"י בפי' החומש בפרשת תרומה:

כחצי קנה חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. רמב"ם פ"ה מתמידין. וכן פירש"י בפירוש החומש:

לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה שבת. ואף על גב דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא הא אמר ר"ע [במשנה ג'] כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם. בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא. ומסקי התוס' דאין איסורם אלא משום טלטול בעלמא. ואפ"ה גזרו עליהם במקדש. וכמ"ש ג"כ בשמם במשנה י"ב פרק בתרא דעירובין וא"ת ומ"ט יאסרו להטלטל. כיון דחזו למצוה דלחם כבר כתבתי [בפ"ד דסוכה משנה ב'] שכתבו שם התוס' לענין טלטול לולב דמאחר דאין עשוי כלי. מוקצה הוא להטלטל [*ובפרק כל הכלים דמסכת שבת דף קכ"ג כתבו אמתניתין דהכא. דגזרו לפי שהיו מחללין את השבת]:

ונותנן לארכו של שלחן. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מתמידין ונותנן לאורך השלחן. והא ודאי דלאורך לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השלחן דכה"ג אין מקום פנוי כלל אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שלחן שהוא י"ב טפחים ומתני' ר"מ היא. ונ"ל דה"ט דפסקו הרמב"ם ור"ב כר"מ. כיון דהכא סתם לן תנא כותיה. והכ"מ כתב משום דאבא שאול כוותיה. ע"כ. אבל התוספות פי' לארכו של שלחן על הרצפה היה מניחן לאורך השלחן דעל השלחן לא היה מקום פנוי למדת הקנים [לארכו]. ע"כ. וא"ת ואם על הרצפה היה מניחן מ"ט קפיד דלנחו לאורך השלחן. ונ"ל משום דכל הכלים. כך היו סדורין במקדש. והיינו דסמיך ותני כל הכלים וכו':

כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית. כתב הר"ב חוץ מן הארון וכו'. שהבדים שבארון היו בולטים וכו'. והבדים לרחבו של ארון וכו'. כמו שציירתי ברפ"ה דיומא. וא"ת ומאי שייר דהא שייר ומש"ה דייק הכ"מ בפ"ג מבית הבחירה דשייר נמי מנורה דפליגי תנאי בגמרא. ר' ס"ל מזרח ומערב היו מונחים [מדכתיב בנר מערבי. (ויקרא כ"ד) יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו]. ור"א בר"ש ס"ל צפון ודרום [והא דכתיב יערוך אותו אנר אמצעי קאי דפיה כלפי מערב. דאילו שאר פיות הנרות מצדד להו אצדודי כלפי נר האמצעי כדכתיב (במדבר ח') אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות] ומתני' ר"א בר"ש היא. וזהו שהרמב"ם פסק שם דארון וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. ודלא כמתני' דספ"ג דתמיד דתנן בה נרות מזרחיות דההיא אתיא כר'. ע"כ. אבל התוס' [דף צ"ח ע"ב] כתבו מתני' כרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין וי"ל דאה"נ דלא שייר מידי ול"ק אמאי שייר ארון דבלפני ולפנים לא מיירי:

משנה ז

על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר"ב במשנה ד' פ"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ"ש הר"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ"ש שם בס"ד. ושוב מצאתי כך בגמרא דתמיד פ"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא"ת השתא מ"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ"פ הר"ב שם בשקלים:

המכניסים עומדים בצפון. כתב הר"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון:

רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ"ב דמגילה. כמ"ש שם. ואפ"ה פסק הרמב"ם בפ"ה מתמידין כת"ק ונ"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת"ק דהכא:

והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת"ק דסוף מס' סוכה:

חל להיות ע"ש. וא"ת דהא פרישית במשנה ה' פ"ה דסוכה דכי מקלע יה"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ"ד] אמתניתין דספט"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה"כ. וכמ"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע"פ מחלוקת שנויה וגם א"א לדחותה. א"כ כ"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה"כ כו' דה"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע"פ. החשבון לא ע"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג"כ בזמן שקובעים ע"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ"ש שם פי"ח. והזכרתי זה בר"ה פ"ב משנה ו' שאז עושין ג"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ"ע. ועיין עוד בסוף פירקין:

שעיר של יה"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב"ם:

נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו':

הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע"ש ששונאים ת"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ"ק דיומא [דף ט']. דאמר א"ל ר"ש בן לקיש לר"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות:

אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל"ת ולוקין עליו. כמ"ש הר"ב רפ"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ"ש התו' פ"ק דחולין דף י"ד. ואפי' להרמב"ם דבפ"ו מהמ"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ"ד אין עבוד באוכלים. כמ"ש בשמו במשנה ב' פי"ד דשבת אלא אף לרש"י והר"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ"ש שם. ואע"ג דהתוס' פ"ז דשבת דף ע"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ"ש כשא"א לאכלו אלא ע"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול:

משנה ח

סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כו'. אין חייבין וכו'. וכן הגירסא בכל הספרים והיא גי' נכונה דהוי טעמא דאין חייבין משום פיגול כו' כמו ברישא כדפי' הר"ב שם. אבל הרמב"ם בפ"ה מה"ת [הי"ד] כתב סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן והקטיר את הבזיכין לאחר שבת כו' נפסל הלחם. והרי הוא כקדשים שנפסלו וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ע"כ. וכתב הכסף משנה שנראה שגירסתו בבבא זו וחייבין כו'. ומסיק בטעמא. דברישא. כיון דלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח לחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא. אע"פ שהוקטרו בשבת. אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו. אע"פ שלא יוקטרו כמצותן. ואע"ג דתנן בפ"ק דמנחות [מ"ג] ובפ"ב דזבחים [משנה ג']. שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו. י"ל דלא אתי לאפוקי. אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר. עם מחשבת הפגול. אבל בגוונא דנדון דידן לא. עכ"ד. ואני מצאתי גירסא זו בתוספתא פי"א. ולפי שהרמב"ם העתיק בבא זו לאחרונה אחר כל הבבות השנויות במשנתינו. וכבר העיר הכ"מ בזה ואמר שהקדים השלישית לזאת. לפי שדומה לבבא ראשונה. ע"כ. אני אומר שהרמב"ם לא העתיקה לבבא זו מן המשנה כלל אלא מהתוספתא. ולפיכך הניחה לאחרונה. אבל במשנתינו לא גרס כלל לבבא זו דסדר לחם ובזיכין בשבת. וכן לא נמצאת מפורשת בפירושו לא בנוסחא שלפנינו ולא בנא"י שבידי. אלא נראה דגורס בבבא זו סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת וכו'. והוא שכתב כך בחבורו [פ"ה מה"ת] סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה. הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת כו' והכ"מ הוסיף בבא זו בגי' המשנה ולפי דרכי ניחא טפי שאין להוסיף אלא חילוף גרסאות בלבד כמ"ש. כנ"ל והוא נכון מאוד:

סדר הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת. והקטיר את הבזיכין בשבת פסול כיצד יעשה כו' וכן העתיק רש"י בפ' שתי מדות ד' צ'. ובפ"ג דיומא ד' כ"ט. והכי מייתי לה התם בגמ'. ונ"א ל"ג פסול. והכ"מ כתב שגי' הרמב"ם דל"ג פסול. שעל מ"ש בספר הרמב"ם בסוף דבריו שהתחלתי בהעתקתן לעיל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם. כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם כו'. כתב עליו הכ"מ וז"ל ואיני יכול להלום ל' אבל. ומצאתי בספר ישן לא נפסל הלחם ונראה דה"ג במשנה סידר הלחם והבזיכין לאחר השבת. והקטיר הבזיכין לאחר השבת נפסל הלחם. הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. כיצד יעשה יניחנה כו'. והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע"פ שיבא יום השבת והם על השלחן. הלכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע השבת. הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת. שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד. ואינו קדוש [*שכ"כ שם הרמב"ם] כלומר שאין חייבין עליו משום פגול כו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם. וז"ש רבינו לא נפסלה הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ע"כ. אלא אמינא דכי ניים ושכב הכ"מ כתב להא מלתא דהיאך אפשר לחלק בין היו הבזיכים עם הלחם על השלחן בשבת או לא. ודבבא ראשונה דפסלה היינו בהוקטרו קודם שהגיע השבת. שהרי הרמב"ם כתב בהדיא באותה בבא הראשונה והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה. וכן לשונו ג"כ בפירושו. גם נתלבט מאד הכ"מ מאי נ"מ בשלא נפסל כיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבאה [*וא"ל שיש לו תיקון על ידי שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו. ויקטירם בשבת הבאה. ואח"כ יותר הלחם. דא"כ [לא] ה"ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה] ונדחק לומר דאפשר דכי אמרי' נפסל הלחם ישרף. וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף עכ"ד. וזה דוחק גדול לכך נ"ל שנוסחת ספרים דידן דגרסי נפסל היא הנכונה וכן ראיתי בנא"י שבפי' המשנה. שכתוב בה ג"כ שתי הבבות הללו. הראשונה בסדורן של לחם ובזיכין כמצותן והוקטרו לאחר השבת. והשניה בהוקטרו בשבת בשתיהן כתוב פסול. ומשום לשון אבל שהוקשה להולמו אין לשנות הגירסא ולהחליפה מהן ללאו. וגם בנא"י שבפירושו כתב הל' אבל כו' ומסיים פסול וי"ל דלשון רווחא הוא כלומר אבל גם זה פסול. ובמשנה ב' פ"ק דמעילה [תנא נמי] אבל. ומפרש הר"ב כמו ברם. וכן פירשתי במשנה ח' פרק בתרא דר"ה. ויתכן שגם הרמב"ם ע"ד הרחבת הלשון כתב כן בכאן. לומר שאף בהוקטרו בשבת נפסל. ונמצא שגי' הרמב"ם במשנתינו כגירסת ספרים דגרסי פסול. וכגירסת רש"י. והיינו דמסיים וכתב כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרן לאחר השבת יניחם וכו' ואי לאו דגרס פסול היתה תקנה זו בלחם בלבד ולהביא בזיכין אחרים וכאי נמי דכתבו התוספות שאעתיקם בסמוך. אבל משום דגרס פסול לפיכך אין לו תקנה בשהוקטרו הבזיכין. ואין להתלבט עוד במה שנתלבט הכ"מ בזה. וגם גירסת ספרי הרמב"ם שבידינו נכונה. וגרס במשנתינו פסול כגירסת רש"י. מ"מ גי' נ"א גם היא נוסחת בעלי תריסין. והם התוספות כפי מה שראיתי לשונם בפרק שתי מדות [דף צ"ז]. וזהו כיצד יעשה שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה א"נ מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. ע"כ:

שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. וליכא למגזר שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדאמרינן במשנה ה' פ"ט כמ"ש שם. דהכא פנים הוא ולאו כ"ע ידעי שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים כהנים ידעי טעמא דמלתא דכהנים זריזים ליכא למגזר. והתם חוץ כ"ע ידעי ואיכא למגזר שמא יאמרו כו' גמרא שם דף צ':

משנה ט

אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. כלומר אין פחות משני ימים שעברו וכן ג' ולא קשיא דליתני לב' ולג'. עיין בריש מסכת פרה:

שני י"ט של ר"ה כו'. כתב הר"ב וא"ת הרי שנים עשר נינהו וכו' הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום. כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דנראה דל"ק מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אותו היום קדש ולמחר קדש יום שני עיקר [כדתנן בפ"ד דראש השנה משנה ד'] ומנינן [מיניה] יוה"כ ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קדש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה. ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע"ש חול. אע"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב י"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חם. כמו שנוכל יותר. וראשון נאכל בפדיון וכו'. ומיהו קשה היכי חייל יוה"כ באחד בשבת. הא משמע בפרק החליל דלא מקלע באחד בשבת. אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר. ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה. דתנן ואינו דוחה את יום צום. ומהאי טעמא דדחינן יוה"כ מיום א'. הכי נמי דחינן ליה מיום ו'. וכן במתניתין ז' כמ"ש שם וע"ש:

ולא את יום טוב. כתב הר"ב לפי שאין אופין ומבשלים ביו"ט. אלא מה שאוכל באותו היום בלבד. בפרק אלו עוברין [דף מ"ז] פריך מהכא למאן דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב [והכי מפרשינן ברפ"ב דביצה] דהשתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא ומשני שאני הכא דאמר קרא לכם ולא לגבוה. תוס'. ומה שהקשו שם בתוספות מהואיל אי בעי פריק להו ואמרינן הואיל כמ"ש שם בס"ד. לפירוש הר"ב והרמב"ם דר"פ דלקמן דאין פודין טהורין וכך פסק הרמב"ם בחבורו בפ"ו מאיסורי מזבח לא קשה ולא מידי ופלוגתא דאמוראי היא בר"פ דלקמן וה"ל להתוספות לפרש דלאותו מ"ד הוא שהקשו:

ואינו דוחה את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש"י. ועיין מ"ש לעיל במתני' [ד"ה שני י"ט כו'] גם מ"ש במשנה ז':

משנה מנחות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב